דמות מהאגדות

פורסם בעלון 'חידוש באלו"ש' - העלון המקומי של אלון שבות, שבת פרשת בהר תשע"ה

יתומים היינו ואין אב - לזכרו של הרב אהרן ליכטנשטיין זכר צדיק לברכה

ביום שני בבוקר, ראש חודש אייר, נפוצה הבשורה המרה על הסתלקותו של מורנו ורבנו, ראש הישיבה, הרב אהרן ליכטנשטיין. למחרת בבוקר התקיימה בישיבת הר עציון הלווייתו בהשתתפות אלפי תלמידיו, מעריציו ומוקירי זכרו.

הרב ליכטנשטיין היה גדול הדור במלוא מובן המילה. בקיאותו המופלגת בכל חדרי התורה הייתה לפליאה בעיני כל מכיריו ושומעי לקחו. הוא העמיד דורות של תלמידי חכמים בארץ ומחוצה לה. בצד גדלותו מפורסם היה בענוותנותו המופלגת. אחרון וקטן תלמידיו אני, ומרגיש אני שקטונתי מלדבר על צד זה באישיותו. יבואו תלמידיו המובהקים ויספרו על גדולתו בתורה.

יכול אני לתרום, ולו מעט, בתיאור צד נוסף באישיותו הגדולה של הרב, צד שאולי פחות נחשף ופחות ידוע לרבים. כשהיינו צעירים שאלנו את עצמנו אם הרב ליכטנשטיין הוא דמות אנושית, וזאת בגלל שהנהגותיו הזכירו לנו דמות מן האגדות, או לפחות דמויות מדורות קודמים. הכרתי את הרב שנים לא מעטות בהיותי תלמיד בישיבה, היכרות זו הייתה עם דמותו הדתית והלמדנית המופלאה. ואכן, הייתה זו דמות מהאגדות. כשבאה אחותי לניחום אבלים, היא הזכירה לי סיפור נשכח: בהיותי תלמיד ישיבה צעיר, דומני שהייתי בשיעור ב', והיא ילדה כבת כשתים עשרה, שאלה אותי את מי אני אוהב יותר, את הרב עמיטל או את הרב ליכטנשטיין. לדבריה עניתי לה שלגבי הרב ליכטנשטיין לא שייך לדבר על המושג 'אהבה'. אדם שכל רגע ורגע בחייו מנוצל, אדם שכל התורה כולה מונחת בחיקו, אדם שלא ישן כל הלילה בליל יום הכיפורים, וביום המחרת - היום הקדוש, עומד על רגליו כל היום, המושג 'אהבה' אינו שייך לגביו.

בסרט שהוציאה ישיבת הר עציון לרגל חגיגות השמונים לרב ליכטנשטיין צוטטה רעייתו טובה שאמרה: "בעלי אינו מוותר לעצמו בשום עניין. הוא משקיע בישיבה, הוא משקיע בתלמידיו, הוא משקיע בילדיו, הוא משקיע בנישואיו". זכורני שמשפט זה עשה עליי רושם רב. ואכן, כל מי שנחשף לדמותו של הרב התרשם מכך שהרב השתדל בכל כוחו, ובכל תחום שבו עסק.

בשנים האחרונות זכיתי להכיר את הרב מכיוון נוסף, וזאת הייתה היכרות שונה לחלוטין, עם דמותו האנושית המופלאה. מתברר שהשנים עושות את שלהן. אולי אני השתניתי, אולי הרב גילה לתלמידיו פנים אחרות, אך בשנים האחרונות נהפך לבי לאהבה את הרב ליכטנשטיין.

לפני כעשר שנים נתהפך עלינו עולמנו. בתנו הקטנה רותם חלתה בסרטן. הרב ליכטנשטיין ורעייתו טובה התגייסו בכל מאודם לסייע לנו, והשתדלו בעניין זה ככל יכולתם. זכורני בוקר שישי אחד, בו היינו נסערים במיוחד, ואמרתי בלבי לשפוך את צערי באוזני הרב. חיכיתי מחוץ לשיעור היומי של הרב שהתקיים במועדון של הישיבה (הוא ייסד לימוד קבוע גם בימי שישי!). לאחר השיעור התקבצו התלמידים ועמדו בתור כדי לשאול או לברר עניינים הקשורים לשיעור. כשראה אותי הרב, הוא מיהר ככל יכולתו לטפל בתלמידים הממתינים, על מנת להגיע אליי. הוא לקח אותי לחדרו ושמע את צרתי. כדרכו, הוא הקשיב הקשב היטב, כשעיניו הטובות מתבוננות בי, וכדרכו בקודש הוא לא הפסיק את דבריי עד סיומם. לאחר מכן הוא אמר לי להביא גם את רעייתי לפגישה, כשהוא אומר - "אין לי שום דבר חשוב לעשות היום". אזכיר שמדובר ביום שישי לפני שבת, ובראש הישיבה האחראי על מאות תלמידים, ואין לו שום דבר חשוב לעשות אלא רק לטפל בתלמיד לשעבר, השרוי במצוקה... לאחר שהגיעה אחינעם, ראינו מול עינינו כיצד הרב ממש הזיע פיזית, יצא מגדרו והתאמץ מאמץ על-אנושי כדי לסייע לנו ולהרגיע את נפשנו הסוערת.

בכל פגישה מקרית שנקרתה לי עם הרב במסדרונות הישיבה או בחוצות אלון שבות, הוא הקפיד לומר לי שדלתו פתוחה לפנינו תמיד, ובשבילנו - כך אמר - "אני אף פעם לא עסוק".

לדאבוננו לא זכינו, ורותם נפטרה לפני שבע שנים. הרב טרח ובא למיטת חולייה של הילדה הקטנה בבית החולים בערב שבועות, וכן הספיד אותה בהלוויה, והמשיך ללוותנו גם בימים הקשים שלאחר מכן. לא אשכח את ליל ראש השנה הראשון לאחר פטירת רותם, כאשר אנו יושבים לארוחת החג הראשונה ללא ילדתנו האהובה, התחושה קשה מנשוא והאווירה כבדה. והנה, באמצע הארוחה, נשמעת דפיקה על הדלת, ובפתח ניצבים הרב וטובה. בדרך מתפילת החג עם תלמידי הישיבה לארוחת החג המשפחתית בביתם, זכר ראש הישיבה להיכנס אלינו כדי לאחל שנה טובה, ביודעו עד כמה גדול הקושי לקבל פני חג בעת אשר כזו. מנהג עשינו לעצמנו בשנים האחרונות, חבורה קטנה של תלמידים וותיקים, להיכנס אל הרב פעמיים בשנה - בסוכות ובפסח. במועדים אלו, זכינו להכיר פן אחר, אישי יותר ורך יותר של הרב. פן של סיפורים, של חיוך, של חביבות ואהבה. בשנה האחרונה זכינו להתכנס בביתו מידי שבת אחרי הצהריים ולשמוע שיעור מפיו. הרב כבר היה חולה וחלש. ועם זאת, עת החל השיעור ודברי התורה שפעו מפיו, היינו עדים לגדולתו של הרב שכל כולו תורה. שוב זכינו לחוות את ההיקף העצום של הידע התורני, את הלימוד האמיתי והישר, ובעיקר את אהבת התורה שהייתה משוש חייו. היה נראה שהתורה שהוא כה אהב, החזירה לו אהבה בעת חוליו, וסייעה לו בזמנים הקשים להתגבר על כאבו.

מאז פטירת הרב מתהלך אני בהרגשה של יתמות אישית, אמיתית. הנפש מתקשה לעכל ולהשלים עם האובדן. מי ייתן ונוכל למשוך אל חיינו מן התורה, מטוהר הנפש, מכוחות המאמץ וההשתדלות שלמדנו מהרב. אבד צדיק מן הארץ, ואין לנו תמורתו. יהי רצון שזכותו הגדולה, זכות תורתו ואישיותו, תעמוד לרעייתו, לילדיו וצאצאיו, לתושבי יישובנו ולכלל עם ישראל.