יחסי הקב"ה עם ישראל משה וישראל לאור סיפור קבורת משה
נעם הוכהאוזר (מחזור נב)
קושטא דמילתא ט' (אדר התשפ"ג)
יחסי הקב”ה עם משה וישראל לאור סיפור קבורת משה
ז׳ באדר הוא יום לידתו ופטירתו של משה רבנו (קידושין לח ע״א ועוד). יום זה הפך למוקד באופי החודש, כפי שמציינת הגמרא במגילה:
"הפיל פור הוא הגורל תנא כיון שנפל פור בחודש אדר שמח שמחה גדולה אמר נפל לי פור בירח שמת בו משה ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד" (מגילה יג ע"ב).
ביחס לקבורתו של משה, נאמר בתורה:
"וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה". (דברים ל״ד, ו׳)
קבורתו של משה רבנו על ידי הקב״ה מעידה על מעלתו הגדולה, וכפי שמציינת המשנה בסוטה:
"מי גדול ממשה שלא נתעסק בו אלא המקום שנאמר (דברים ל״ד, ו׳) ויקבור אותו בגיא". (משנה סוטה ט א)
לצד המעלה הנשקפת מ״התעסקותו של הקב״ה״ במשה, קבורתו של משה רבנו על ידי הקב״ה העלתה אצל רבותינו, החל מהגמרא ועד לאחרונים, שאלה באשר לטומאת מת בקבורה, ובאשר ליחסים בין הקב״ה למשה, כפי שנראה להלן במאמר. במאמר נביא מדבריהם, קושיותיהם ותירוציהם של רבותינו בנושא, ולבסוף נביא רעיון נוסף, שנראה בעינינו כמתרץ שאלה זו וסוגיות נוספות.
נושא זה מכיל בתוכו דברי אגדה והלכה השזורים זה בזה, שני תחומים שאנו רגילים להבדיל ביניהם, ולא לצפות להתאמה מלאה בין אגדתות לבין הדיון ההלכתי־למדני. בניגוד להבדלה זו, מצינו אצל רבותינו גישה שמחפשת למצוא התאמה בין האגדתות בש״ס ומדרשים לבין ההלכה, ודיון בכלים למדניים כדי להסביר אגדתות. בדרך זו נלך גם במאמרנו. אמנם ודאי שאי אפשר להתעלם מכך שאנו עוסקים בנושאי אגדה, ובנוסף לדיון הלמדני ופלפולא דאורייתא, צריך להתקיים דיון בנוגע למסר של אגדתות אלו והתירוצים השונים להן, ננסה לקיים שני דיונים אלה במקביל.
נקראו ישראל בנים למקום
הגמ׳ בסנהדרין מביאה את שאלת המין לר׳ אבהו:
"א״ל ההוא מינא לרבי אבהו א-להיכם כהן הוא דכתיב (שמות כה, ב) ״ויקחו לי תרומה״. כי קבריה למשה במאי טביל? וכי תימא במיא והכתיב (ישעיהו מ, יב) מי מדד בשעלו מים א״ל בנורא טביל דכתיב (ישעיהו סו, טו) כי הנה ה׳ באש יבא. ומי סלקא טבילותא בנורא? א״ל אדרבה עיקר טבילותא בנורא הוא דכתיב (במדבר לא, כג) וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים". (סנהדרין לט ע"א)
שאלת המין לרבי אבהו, עסקה ביכולת של הקב״ה להיטהר לאחר קבורת משה. אולם כפי שציין המין בתחילת דבריו, הקב״ה נחשב לכהן. ואם כן, לכאורה מראש אסור היה לקב״ה להטמא לו. התוס׳ עמדו על שאלה זו, ותירצו:
"במאי טביל. הא לא קשה ליה היאך נטמא דישראל נקראו בנים למקום". (תוס׳ שם ד״ה במאי)
תוס׳ מתרצים שכיוון שישראל קרויים בנים למקום, ממילא לקב״ה היה מותר להטמא למשה כיוון שהוא בנו.
את העיקרון שמעלים התוספות, שישראל נקראו בנים למקום, מאמץ רבי יהודה רוזאניס,[1] בעל ״משנה למלך״, בספר דרשותיו ״פרשת דרכים״, על מנת להסביר סוגיא בספר יחזקאל. הגמרא במסכת סנהדרין אומרת:
"מתים שהחיה יחזקאל... שמואל אמר אלו בני אדם שכפרו בתחיית המתים שנאמר (יחזקאל לז, יא) ״ויאמר אלי בן אדם העצמות האלה כל בית ישראל המה הנה אומרים יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו״ ר׳ ירמיה בר אבא אמר אלו בני אדם שאין בהן לחלוחית של מצוה שנאמר (שם, ד) ״העצמות היבשות שמעו דבר ה׳״ ר׳ יצחק נפחא אמר אלו בני אדם שחיפו את ההיכל כולו שקצים ורמשים שנאמר (שם ח, י) ״ואבוא ואראה והנה כל תבנית רמש ובהמה שקץ וכל גלולי בית ישראל מחוקה על הקיר סביב וגו׳״ וכתיב התם (שם לז, ב) ״והעבירני עליהם סביב״.(סנהדרין צב ע"ב)
שואל הפרשת דרכים על גמרא זו:
"ויש לתמוה במאמר זה דמאחר שרצה הקב״ה להחיות מתים באותו זמן לסיבה ידועה אצלו, למה זה בחר באנשים הללו הצולעה והנדחה הלא המה אנשים שכפרו בתחיית המתים ושלא היה בהם לחלוחית של מצות ושחיפו כל ההיכל שקצים ורמשים, לא היה לו להחיות אלא אנשים צדיקים ליראי ה׳ ולחושבי שמו". (פרשת דרכים דרוש כה)
על מנת לתרץ קושיא זו, מזכיר הפרשת דרכים מדרש על היחס בין ישראל לקב״ה:
"בא נביא ואמר להם לישראל חזרו בתשובה, א״ל עבד שמכרו רבו כלום יש לזה על זה כלום". (ילקוט שמעוני ישעיהו נ רמז תעג)
כשיחזקאל דורש מעם ישראל לשוב בתשובה, הם טוענים כנגדו שהם היו עבדים של הקב״ה, וכשהוא הגלה אותם מהארץ דינם כעבד שנמכר על ידי רבו, שאינו חייב לרבו הראשון כלום.
מסביר הפרשת דרכים, שעם ישראל טעו, ובאמת הם לא עבדים למקום,[2] אלא בנים למקום. והקשר בין אב לבן הוא קשר שלא יכול להינתק, אף אם האב מגרש את בנו מעל שולחנו. יחס זה מוכח ע״י החיית המתים, כיוון שלכאורה היה צריך לשאול, כמו ששאלנו על קבורת משה, כיצד הקב״ה מחייה מתים ונטמא להם, הרי הוא כהן? אלא כיוון שהם בניו מותר לו להטמא להם, ולכן החיית המתים מוכיחה שישראל הם בניו של הקב״ה. ועל פי זה מסביר הרב פרשת דרכים מדוע היה צריך להחיות דווקא את הרשעים, על מנת שלא יוכלו ישראל לטעון שרק הצדיקים הם בניו של הקב״ה, ואילו הרשעים כן נחשבים כ״עבדים״.
הקשר בין משה והקב”ה
האחרונים התקשו בדברי התוספות. שהרי אם לקב״ה יש דין כהן, לא תהא כהנת פונדקית, מסתמא הוא כהן גדול, ולא כהן הדיוט – ולכהן גדול הלא אסור להטמא אף לבניו (משנה נזיר מז א; רמב״ם אבל ג ו). ואם כן, תירוצו של התוספות שישראל נקראו בנים למקום לא יכול להועיל לשאלת הטומאה בקבורתו של משה רבנו.
על מנת לענות על שאלה זו, עזבו כמה מהאחרונים את תירוץ התוספות, שהתמקד ביחסים בין הקב״ה לישראל, ועברו להתמקד ביחסים שבין הקב״ה למשה, ובייחודיותו של משה רבנו.
וכך כתב המהרש״א:
"דאיכא למימר דקבורת משה היה כעין מת מצוה כיון דלא ידע איש את קבורתו ומת מצוה מותר לכהן". (חידושי אגדות סנהדרין לט ע"ב ד״ה כי)
המהרש״א מתמקד בעובדה שקבורת משה נעשתה באופן פרטי, כשרק הקב״ה ומשה נוכחים, ולכן למשה היה דין ״מת מצווה״, שאליו מותר גם לכהן גדול להטמא.
כעין דבריו של המהרש״א, כתב רבי יוסף דוד מסאלוניקי[3] בספרו צמח דוד:
"דלא קשיא מידי היאך נטמא משום דמרע״ה נשיא היה שאפי׳ כה״ג ונזיר מצווה להטמא לו משום דהנשיא לעניין טומאה עשו אותו כמת מצווה". (צמח דוד, פרשת ויגש ד״ה ויסע ישראל)
הרב צמח דוד מבאר שכיוון שלמשה היה דין נשיא, ממילא אפי׳ לכהן גדול היה מותר להטמא לו.[4]
הרב חיד״א, בספר דרשותיו ״ראש דוד״, מתמודד גם הוא עם שאלה זו, אך הולך דווקא בעקבותיו של התוספות, וזאת בשל קושיא שיש לו על דברי המהרש״א. שכן המשנה בסוטה, שהובאה לעיל, מציינת בהמשך דבריה, ש״לא על משה בלבד אמרו, אלא על כל הצדיקים, שנאמר (ישעיה נח): "והלך לפניך צדקך כבוד ה׳ יאספך׳״. תירוצו של המהרש״א, מציין החיד״א, מועיל אמנם להסביר כיצד הקב״ה נתעסק במשה. אך כיצד יוסברו שאר הצדיקים, שאינם ״מת מצווה״?[5]
לאור קושיא זו, שב החיד״א לתירוצו של התוספות, ומציין שאכן ההיתר מבוסס על כך שישראל נקראו בנים למקום. אך כיצד היותו של הקב״ה כהן גדול לא מפריעה?
מסביר החיד״א:
"דכביכול לתוקף ענותנותו ואהבתו עושה כדין כהן הדיוט דמטמא לבנו". (ראש דוד בא)
הואיל והקב״ה אוהב את משה והצדיקים, הוא משתמש במידת ענותנותו, ועושה עצמו ככהן הדיוט, ואז יכול להטמא להם מדין בנים.
תירוץ אחר לשיטת התוס׳ מציע ר׳ יהונתן איבשיץ בספרו יערות דבש:
"יש לומר גם כן האי דכהן גדול אינו מטמא לבנו, מן הדין ראוי שיטמא, כי נפש אב ובן אחד הם, כדאמרינן כמה פעמים בש״ס שבן הוא גוף אחד עם אב, רק הואיל שהיותו כהן גדול ודאי ואם הוא בנו הוא ספק, ולכך לא דחי כנ״ל, ולפי זה במשה שקרוי בן למקום, לא שייך ספק, התר לטמא וצדקו דברי מדרש ותוספות". (יערות דבש ח״ב דרוש ט״ו)
ר׳ יהונתן איבשיץ מציע שגם כהן גדול מעיקר הדין היה ראוי להטמא לבנו, כיוון שנפש הבן ונפש האב הם אחד. אבל באדם רגיל, יש לנו ספק האם הבן הוא באמת מזרעו. ולפיכך, כיוון שהוא וודאי כ״ג, ורק ספק אביו של המת, לא נתיר לו להטמא לבנו. אבל כאשר אנו אומרים שמשה היה כבנו של הקב״ה, זה בתורת ודאי, ואין יכולת לדון זאת כספק. וממילא, אף על פי שלקב״ה יש דיני כהן גדול, מותר היה לו
להטמא למשה.
ה״יערות דבש״ מוסיף ומביא את ה״מדרש הנעלם״ שדן בשאלה הבאה: התוספות טענו, שישראל, ובכללם משה, נקראו בנים למקום. אך לכאורה קשה, שהרי במיתת משה נאמר במפורש ״וַימת שם משה עבד ה׳״, ואם כן היחס בין משה לקב״ה אינו יחס אב-בן, אלא אדון-עבד. ומביא היערות דבש את תירוצו:
"ותירץ כי משה התנהג במדת הרחמים ובמדת הדין, כדכתיב היה אתה לעם מול הא-להים, משה איש א-להים, כי עשה שפטים בעוברי עבירה בקרח וכדומה אז נקרא עבד, אבל כשהוא במדת הרחמים מ״מ קרוי בן"
ליישוב דברי התוס׳ גופם, שלא הזכירו את בעיית ה״כהן גדול״, הציע ר׳ יצחק נאבארו בספרו פני מבין (סנהדרין לט ע"ב) שוודאי שלקב״ה יש דין כהן גדול ולא מטמא לבנו, ואכן היה רשאי להטמא מהסיבות שתירצו שאר האחרונים, אולם תוס׳ לא הביאו תירוץ זה כיוון שהמין ששאל זאת לא סבר שכהן גדול רשאי להטמא למת מצווה ונשיא, כיוון שהיה צדוקי, וכיוון שלא כתוב זאת בקרא סבר שאסור, אבל כיוון שכה״ג בפסוק נאסר רק ״לאביו ולאמו לא יטמא״, אבל לבנו לא נאסר בפסוק, ממילא לא היה קשה לאותו מין כיצד נטמא, כיוון שישראל קרויים בנים למקום.
צדיקים אין להם טומאה
התירוצים עד כה, התמקדו בשאלה מדוע היה מותר לקב״ה להטמא למשה, מתוך הנחה שמשה טימא אותו. כעת נראה כיוון נוסף באחרונים, המציעים כי כלל אין בעיה של טומאה במקרה זה.
וכך כותב רבי יצחק חדאד[6] בספרו תולדות יצחק:
"משה רבנו מיתתו על ידי נשיקה ובודאי שאין רוח הטומאה שורה עליו. שהרי גם שאר צדיקים דעלמא במיתתן קרוין חיים ואינם מטמאים. וראיה מרבינו הקדוש בשעה שנפטר שאמרו עליו אין כהונה היום כמו שכתבו התוספות ז״ל בכתובות בפרק הנושא בשם הירושלמי יע״ש. א״כ קל וחומר למשה רבנו עליו השלום שאינו מקבל טומאה ולא מטמא אחרים". (תולדות יצחק סנהדרין לט ע"ב)
הרב תולדות יצחק מסביר שמשה כלל לא יכול לטמא, כיוון שצדיקים אינם מטמאים, וקל וחומר משה רבנו.[7] דין זה שלצדיקים אין טומאה מובא בכמה מקומות. כך למשל מפורש במדרש משלי לגבי מיתתו של רבי עקיבא:
"והשכיבו את רבי עקיבא על המיטה ויצאו, מייד נטפל אליהו זכור לטוב ונטלו על כתפיו, וכשראה רבי יהושע הגרסי כך, אמר לאליהו ׳רבי, הלא אמרת לי אני אליהו כהן, וכהן אסור לטמא במת!׳, אמר לו ׳דייך רבי יהושע בני, חס ושלום, שאין טומאה בצדיקים, ואף לא בתלמידיהם׳." (מדרש משלי [בובר] פרשה ט)
וכך סבר רבי חיים כהן המופיע בתוספות שהזכיר התולדות יצחק, ומבאר את דברי הגמ׳ בכתובות ״אותו היום שמת רבי בטלה קדושה״:
"הרב רבי חיים כהן היה אומר אילמלי הייתי כשנפטר ר״ת הייתי מטמא לו דהאי בטלה קדושה דקאמר הכא היינו קדושת כהונה וכן מוכח מדקאמר אותו היום משמע אותו היום דוקא ותו לא ובהדיא אמר בירושלמי דמס׳ ברכות בפ׳ מי שמתו דכשמת רבי אמרו אין כהונה היום". (תוס׳ כתובות קג ע"ב ד״ה אותו היום)
ובירושלמי עליו מתבסס התוספות נאמר:
"כד דמך רבי יודן נשיאה אכריז רבי ינאי ומר אין כהונה היום, כד דמך רבי יודא נשיאה בר בריה דרבי יודה נשיאה דחף רבי חייא בר אבא לרבי זעירא בכנישתא דגופא דציפורין וסאביה". (ירושלמי ברכות פ״ג ה״א)
מכאן מוכיח הרב תולדות יצחק שצדיקים לא מטמאים, ואם כן לא קשה כיצד נטמא הקב״ה למשה.
לסיכום פרק זה, יש להעיר על פי דבריו של הרב יוסף צרפתי בספרו ״יד יוסף״[8] (פרשת אמור דרוש ראשון), שכל השאלה אינה ממש הלכה למעשה, כיוון ש״האל יתברך הוא רוחני פשוט בתכלית הפשוט ואין שייך בו קבלת טומאה״. ברור ופשוט שנכוחים דבריו של ה״יד יוסף״. יחד עם זאת, הדיון אודות שאלה זו פותח פתח להסתכלות רחבה יותר על יחסי הקב״ה עם עם ישראל ועם משה.
תחיית המתים
עד כה, התמקד הדיון בשאלת טומאת הקב״ה בקבורת משה. אולם כשפונים להביט בתחיית המתים, השאלה שבה וצפה. שכן כל התירוצים שהבליטו את ייחודיותו של משה רבנו, לא יועילו בשאלה זו. גם דבריו של ה״תולדות יצחק״, שצדיקים אין להם טומאה, לא יקהו את השאלה, כיוון שבתחיית המתים חיים גם הרשעים, ומתים שהחייה יחזקאל היו דווקא הרשעים, וכפי שהבאנו לעיל מהגמרא בסנהדרין.
לאור בעיה זו, נראה להציע כיוון חדש על מנת לבאר מדוע אין בעיה של טומאת מת בתחיית המתים. נבסס את דברינו על קושיית התוספות בנוגע להחייאת בן האלמנה על ידי אליהו.
הגמ׳ בב״מ (קיד ע"א) אומרת שאליהו הוא כהן, וכיוון שכן, אסור לו להטמא למתים.
על דברי הגמ׳ מקשה תוס׳:
"תימה לר״י היאך החיה בנה של האלמנה כיון שכהן היה דכתיב (מלכים א, יז) ויתמודד על הילד וגו׳ ויש לומר שהיה ברור לו שיחייהו לכך היה מותר משום פיקוח נפש". (תוס׳ שם ע״ב ד״ה אמר ליה)
תוס׳ מקשים כיצד נטמא אליהו לבן הצרפתית כשהחיה אותו אם הוא כהן, ומתרצים שכיוון שהיה ברור לו שהילד יקום לתחייה, מותר היה להטמא לו.
הרב יוסף חזן[9] בספרו עין יהוסף מביא פירוש שיש שהציעו לדברי התוס׳, ודוחה אותו:
"יש אומרים דכוונתם דכיון דברור שיחייהו כאילו אינו מת ואינו מטמא ולא דייקי דא״כ ישראל נמי עתידין להחיות בודאי ולמה מטמאין ותו למה הוצרכו תוס׳ לומר עוד לכך היה מותר". (עין יהוסף שם)
הרב יוסף חזן מביא את מי שמסבירים שכיוון שאליהו ידע בוודאות שהילד יחיה, ממילא כלל אינו נחשב מת מלכתחילה, ולכן היה מותר לו להטמא לו.[10] הרב עין יהוסף מקשה על כך שתי קושיות: האחת – אם כן, שאר ישראל שעתידים לקום לתחיה בתחית המתים גם הם לא יטמאו, והשניה – הרי תוס׳ במפורש מסביר ״לכך היה מותר משום פיקוח נפש״, אם כן ודאי שלשיטתם הילד טימא את אליהו למרות שהיה עתיד לקום לתחיה.
אמנם נכונים דברי הרב עין יהוסף שהסבר ה״יש אומרים״ לא יתכן בדברי התוס׳,[11] אך נראה שתירוץ זה יכול לעמוד בפני עצמו, כתירוץ נוסף לקושיית התוס׳.
לפירוק קושייתו של הרב עין יהוסף, מדוע אם כן שאר ישראל מטמאים, הרי גם הם עתידים לקום לתחייה בתחיית המתים, נראה להסביר שבעוונותינו, לא כל ישראל עתידים לקום לתחיה, אם כן כל אדם מישראל ספק אם יקום לתחיה, ואז לא יחשב מת ולא מטמא, ואם לא יקום לתחיה נחשב מת ומטמא. וכיוון שכל אדם ספק אם נחשב מת, אם כן אין לך טומאת מת ודאי בעולם, לכן עשתה תורה ספק כוודאי וטימאה גם ספק מת למרות שאולי עתיד לחיות, כיוון שאחרת אין לך טומאת מת בעולם.[12] ע״פ הסבר זה ניתן גם להסביר מדוע צדיקים אין להם טומאה, כפי שראינו לעיל, כיוון שלגבי צדיקים אנו יודעים בוודאות שעתידים לחיות לעתיד לבוא, ממילא אצלם אין כלל ספק, ולכן אין להם טומאת מת, כיוון שכבר עכשיו הם נחשבים חיים.[13] וכך גם מתבאר מאמר הגמ׳ בברכות (טו ע"ב) ״הצדיקים אפילו במיתתן קרויין חיים״, כיוון שהם עתידים לחיות בתחיית המתים, ממילא גם עכשיו אין הם נחשבים כלל מתים אלא חיים. וממילא, ברור כיצד החיה הקב״ה למשה, כיוון שוודאי שמשה עתיד לחיות לעתיד לבוא, ולכן כלל לא מטמא. ואם כן מובן גם כיצד החיה הקב״ה למתים ביחזקאל, וכיצד עתיד להחיות מתים לעתיד לבוא, כיוון שהקב״ה מחייה אותם, ממילא הם מעולם לא היו מתים ולא טימאו בטומאת מת. אלא שלכאורה קשה על דברינו מהגמ׳ בנדה:
"מתים לעתיד לבא צריכין הזאה שלישי ושביעי או אין צריכין אמר להן לכשיחיו נחכם להן איכא דאמרי לכשיבא משה רבנו עמהם". (נדה ע ע"ב)
הגמ׳ מביאה את שאלת אנשי אלכסנדריה לר׳ יהושע האם מתים לעתיד לבוא יצטרכו טבילה או לא, ותשובתו להם שלעתיד לבוא נדע מה התשובה לשאלה זו. על פי תירוצנו לעיל לא מובן כלל מה הספק – אם הם קמו לתחייה, הרי ממילא מעולם לא נחשבו מתים, ואם כן מעולם לא טימאו במת ומדוע שנצריכם טבילה?
נראה לתרץ שכיוון שבטומאת מת, שספק אם יקום לתחיה או לא, עשתה תורה ספק כודאי, כי אחרת אין לך טומאת מת כמו שביארנו לעיל – אם כן גם אם אחר כך יתברר שמתים אלו קמו לתחיה ומעולם לא מתו, עד עכשיו מספק טימאו בתורת ודאי, וטומאה לא פקעה בכדי. אבל לקב״ה אין כלל ספק, שודאי כלפי שמיא גליא מי עתיד לקום לתחיה ומי, בחטאיו, לא, ולכן גם אם אנו מסופקים מי יחיה ומי לא ולכן הם מטמאים בתורת ודאי, לקב״ה ידוע מי יחיה ולכן כלפי שמיא מעולם לא טימאו כי מעולם לא מתו.
[1] הרב יהודה רוזאניס היה דיין ופוסק בקושטא בסוף המאה ה-י"ז ובתחילת המאה ה-י"ח. לאחר פטירתו פורסמו כתביו והמוכרים בינהם, הפירוש החשוב על הרמב״ם, ׳משנה למלך׳, ודרשותיו, ׳פרשת דרכים׳. נלב״ע בניסן ה׳תפ״ז (1727).
[2] שאם היו כן טענתם הייתה מוצדקת שאין לרבם הראשון דבר עליהם.
[3] רבי יוסף דוד נולד לערך בשנת ה׳ת״כ בשאלוניקי. בשנת ה׳תס״ב (1702) הוסמך לכהן בדיינות ושש שנים לאחר מכן נתמנה לאב בית הדין וראש הקהילה בשאלוניקי. חיבר שו״ת 'בית דוד', ספר 'צמח דוד' על התורה, 'ימי דוד' על המועדים, 'לחם הפנים' על ההגדה ו'בתי אבות' על פרקי אבות ועוד. נלב״ע ביום ב׳ בכסלו ה׳תצ״ז (1736).
[4] על דברי ה״צמח דוד״ הקשה הראשון לציון הרב יעקב שאול אלישר בספרו כבוד לאיש (דרוש ו׳) שהרי הסיבה שאפילו כהן גדול נטמא לנשיא והוא כמת מצווה היא כדברי הרמב״ם: ״נשיא שמת, הכל מתטמאין לו, ואפילו כהנים. עשוהו כמת מצוה לכל, מפני שהכל חייבים בכבודו.״ (פ״ג מהל׳ אבל ה״י) ואם כן מה יועיל שמשה רבנו היה נשיא, הרי ודאי שהקב״ה לא חלילה חייב בכבודו, ואם כן כיצד הותר לו להטמא למשה. נראה אולי להסביר שלפי הצמח דוד כאשר יש בעל שררה למטה, כמלך ונשיא, גם בשמים הוא נחשב כבעל סמכות, וכביכול גם בשמים חייבים בכבודו.
[5] המהרש״א עצמו מסביר שהמשך המשנה נאמר רק ״לענין אסיפת נשמתן של צדיקים״ (חידושי אגדות סוטה ט ע"ב ד״ה לא על), ורק משה זכה שהקב״ה התעסק גם בקבורת גופו.
[6] הרב יצחק חדאד היה דיין בג׳רבה שבתונס במאה ה-18. לא הרבה ידוע על חייו, אך ידוע כי סבל רוב חייו ממחלות קשות. לאחר מותו בניו הוציאו את ספריו ביניהם פירוש על רש״י ופירוש הרא״ם על התורה, ׳קרני רא״ם׳, וספר חידושים על הש״ס, ׳תולדות יצחק׳. נלב״ע באדר ה׳תקט״ו (1755).
[7] על פי רעיון זה, אין מקום לשאלתו של המין ״במה טבל הקב״ה״. התולדות יצחק מסביר שאכן אין מקום לשאלה, וכל השאלה היא בגלל טפשותו של המין, שסבר שיש טומאה לצדיקים. באופן אחר הסביר הראש״ל הרב יצחק הכהן רפפורט בספרו בתי כהונה:
יש לנו לומר דצדיקים אינם מטמאים טומאת מת אלא שאר טומאות קלות וזו היא כונת אליהו דקאמר אין טומאה בת״ח ר״ל אין טומאת מת נוהגת בת״ח וכיון שכן כהן מתטמא, אבל מיטמא הוא כשאר טומאות שהותר לכהן להטמות ביהו וכדאמרן... דמשום הכי קאמר היאך טביל דהא מיהא דין טומאה קלה יש בה (בתי כהונה ח״א סי׳ כ״ג)
הרב בתי כהונה מסביר שאמנם אין לצדיקים טומאת מת, אבל טומאה קלה יש להם, וממילא מיושב כיצד נטמא הקב״ה למשה ומדוע היה צריך טבילה אחר כך.
[8] רבי יוסף צרפתי היה מרבני אנדרינופולי בראשית המאה ה-י״ז. חיבר את ספר 'יד יוסף' (ויניציאה שע״ו) ובו דרשות על סדר התורה ומועדים. שהה זמן מה בארץ ישראל וחיבר ספרים נוספים שלא הגיעו לידינו. נלב״ע בסביבות שנת ה׳ת׳ (1640).
[9] רבי יוסף חזן היה אב״ד ופוסק באזמיר ובירושלים במאה ה-י״ז. לצד ספרו' עין יהוסף' - חדושים על בבא מציעא חיבר את ספר 'עין יוסף' - דרושים על סדר הפרשות, להם קרא כך בזכות נס שנעשה לו בו חזר מאור עיניו לאחר שנה וחצי בהן התעוור. לאחרונה נדפסו גם הערותיו על הרא״ם ותשובות נוספות. הרב חזן הוא אבי משפחת רבנים חשובה עמה נמנה רבי יוסף רפאל חזן (היר״ח) מחבר ספר 'חקרי לב'. נלב״ע בסביבות שנת ה׳ת״ס (1700).
[10] באופן דומה הסביר ר׳ אהרן וואלקין בספרו בית אהרן על אתר שכיוון שע״י ההיטמאות אליו עתיד להחיותו, זו לא נחשבת כלל הטמאות, כיוון שבמעשה זה גופא הוא עתיד לחיות וגם לכהן מותר.
[11] אמנם רבי אליקים גאטיניו, בספר יצחק ירנן על הרמב״ם (הל׳ איסורי ביאה א, י״ב) נתקשה בתוס׳ אם מותר לאליהו להטמא משום פיקוח נפש מדוע צריך להגיד שהיה ודאי לו שיחיה, הרי גם ספק פיקוח נפש דוחה כל מצוות שבתורה, ולכן הציע לגרוס ״אי נמי משום פיקוח נפש״ ואם כן יהיה ניתן להסביר כך גם את כוונת התוס׳. הרב יצחק ירנן הלך בדרך דומה לדרכנו, אך מסביר שדבר זה נכון רק במי שקם לתחייה לפני תחיית המתים, שמעולם לא נחשב מת, אבל מי שחי רק בתחיית המתים כן נחשב מת גמור, אך לנו לא נראה לחלק, אלא גם בתחית המתים אומרים ״דכיון דחיתה לא חשיבא המיתה מיתה״. אמנם לכאורה אם לא נקבל את חילוקו של הרב יצחק ירנן נצטרך לטעון שאשתו של מי שאנו יודעים שיקום לתחייה בתחיית המתים תהיה אסורה להנשא כיוון שבעלה עדיין חי. אלא נראה שגם אם אנו מחשיבים אותו חי, עדיין יש ניתוק בין האשה לבעל, כיוון שהבעל לא נמצא בעולם הזה, וניתוק זה מתירה לשוק. בדרך זו יתכן להסביר את שיטת תרומת הדשן (פסקים וכתבים סי׳ קב) שאשת אליהו או ריב״ל מותרת לינשא, למרות שבעלה חי, כיוון שמספיק הניתוק בין הבעל לאשה שנוצר עם עזיבתו את העולם הזה כדי להתירה לשוק, גם אם לא מת.
תירוץ אחר לקושית הרב יצחק ירנן הביא הנצי״ב (העמק שאלה, שאילתא קסז, אות יז) שתירץ שיש בגמ׳ ביומא (פה:) שני לימודים לפיקוח נפש דוחה שבת, אחד משום ״וחי בהם – ולא שימות בהם״ ולימוד שני ״חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה״. מהלימוד של ״וחי בהם״ אנו לומדים שאפי׳ ספק פיקוח נפש דוחה שבת, אבל הלימוד הזה רלוונטי דווקא באדם חי, ואילו בסוגייתנו מדובר על בן הצרפתית שכבר מת, לכן לימוד זה לא שייך, והפיקוח נפש שהותר כאן הוא משום ״חלל עליו שבת אחת״ שהוא שייך דווקא בוודאי ולא בספק.
[12] וראה שתירץ קושייתו באופן אחר ר׳ יוסף בורג׳ל בספרו ויקן יוסף (אות ל׳ מערכת לשון בני אדם באלמנה סי׳ א׳) שתירץ שדווקא כאשר יקום לתחיה באותו הגוף ממש אומרים שלא מת כלל, אבל אם עתיד לחיות בגוף חדש כן מטמא כיוון שכן נחשב שמת, וע״פ זה מתרץ גם את קושיית התוס׳ כיצד קבר הקב״ה למשה.
[13] הסבר זה שמעתי מפי אביעד ברסטל נר"ו יאיר, לדברי המדרש, וכוון לדעת גדולים.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)