מצוות סיפור יציאת מצרים
לכבוד חג הפסח המתקרב, נעסוק בעז"ה בשיעור זה במצווה מרכזית ביותר בהקשר של חינוך לתורה ולמצוות, והיא מצוות סיפור יציאת מצרים.
כמובן שמצווה זו ממוקדמת מאד בדור הבא, כפי שנאמר:
"וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות י"ג, ח')
לאור פסוק זה, הסמ"ק מגדיר את המצווה, כך:
להגיד לבנו ליל חמשה עשר בניסן יציאת מצרים. (סמ"ק מצווה קמ"ד)
כלומר, מהות המצווה היא לספר על יציאת מצרים לבנים. בניגוד לדברי הסמ"ק, בעל ספר החינוך מבאר את הפסוק באופן אחר:
ומה שאמר הכתוב לבנך, דלאו דוקא בנו, אלא אפילו עם כל בריה. (ספר החינוך, מצוה כ"א)
אכן, גם הרמב"ם (לאור דברי המכילתא דרשב"י) מסביר שמצווה זו אינה נוהגת דווקא כלפי הבן, אך הוא תולה זאת בפסוק אחר:
אין לי אלא בזמן שיש לו בן בינו לבין עצמו בינו לבין אחרים מניין תלמוד לומר "ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים" (שמות י"ב). (ספר המצוות מ"ע קנ"ז)
אם כך, נראה ששלוש גישות בדבר:
לפי הסמ"ק – המצווה נאמרה דווקא ביחס לבנים.[1]
לפי החינוך – המצווה היא לספר לאחרים, ולאו דווקא לבנים.
לפי הרמב"ם – נראה שיש שני דינים: 1. לספר לבנים; 2. לזכור עצמו את הסיפור בליל ט"ו בניסן.
ההבנה שלדעת הרמב"ם יש שני דינים במצווה זו מתחזקת מאד לאור תיאור המצווה בהלכות חמץ ומצה. הרמב"ם פותח את העיסוק במצווה זו דווקא בפסוק השני המוזכר בספר המצוות:
מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן שנאמר "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים" (שמות י"ג) כמו שנאמר "זכור את יום השבת" (שמות כ'), ומנין שבליל חמשה עשר תלמוד לומר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. ואף על פי שאין לו בן, אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח. (הל' חמץ ומצה פ"ז ה"א)
בהלכה זו הרמב"ם מגדיר שהמצווה היא "לספר" אך ללא מען מוגדר. יתירה מכך, הפסוק המצוטט עוסק במצווה המופנית כלפי מקיים המצווה: "זכור את היום הזה...", כלומר נראה שעל האדם הפרטי לזכור בלילה זה את סיפור יציאת מצרים באופן מיוחד.
לעומת זאת, בהלכה ב' מצווה זו מוצגת באופן אחר:
מצוה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו שנאמר והגדת לבנך, לפי דעתו של בן אביו מלמדו, כיצד אם היה קטן או טיפש אומר לו בני כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו או כמו עבד זה במצרים ובלילה הזה פדה אותנו הקדוש ברוך הוא ויוציאנו לחירות, ואם היה הבן גדול וחכם מודיעו מה שאירע לנו במצרים ונסים שנעשו לנו ע"י משה רבינו הכל לפי דעתו של בן.
יש לשים לב שהרמב"ם משתמש בפועל שונה מהלכה א'. בעוד בהלכה הקודמת הרמב"ם אומר שהמצווה היא "לספר", בהלכה ב' המצווה היא "להודיע". בהלכה זו הרמב"ם חוזר ומצטט את הפסוק של "והגדרת לבנך", אך ההתמקדות כאן היא לא בתזמון ("בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך") אלא בנמען – המצווה מתיישמת דווקא כלפי הבנים.
בהמשך דברינו בעז"ה נעמיק יותר בדברי הרמב"ם, אך לשלב זה די בכך כדי לאשר את הנאמר קודם, שלפי הרמב"ם יש במצוות סיפור יציאת מצרים שני דינים שונים, הנלמדים משני פסוקים, ותכלית כל אחד מכוונת כלפי דמות אחרת הלוקחת חלק במעשה המצווה:
מצוות סיפור, הנלמדת מ"זכור את היום" ומכוונת כלפי המספר.
מצוות הודעה, הנלמדת מ"והגדת לבנך" ומכוונת כלפי הבן השומע.
בדברים הבאים ננסה להעמיק יותר במשמעותם של שני הדינים האלה, ונעמוד על הזיקה העמוקה שבין מצווה זו ובין הנושא הכללי של שיעורינו: חינוך קטנים למצוות.
כאמור, אחד הפסוקים המשמשים כמקורות למצווה זו, הוא הפסוק:
"וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם"[2]
בביאור המילים "בעבור זה" נחלקו רבותינו הראשונים. רש"י במקום מפרש:
בעבור זה – בעבור שאקיים מצותיו, כגון פסח מצה ומרור הללו. (רש"י שמות י"ג, ח')
לעומת זאת, הרשב"ם פירש:
בעבור זה – שעשה ה' לי ניסים במצרים אני עובד עבודה הזאת. וכן זה היום אשר עשה ה' לי שהייתי לראש פינה נגילה ונשמחה בו. (רשב"ם שמות י"ג, ח')
כלומר, לפי רש"י מסבירים לילד שתכלית יציאת מצרים היא קיום המצוות, כדוגמת המצוות שעושים באותו רגע.
לעומת זאת, לפי הרשב"ם מסבירים לילד שתכלית המצוות הוא להזכיר את יציאת מצרים.
המחלוקת הזאת בפרשנות הפסוקים מייצרת מחלוקת עמוקה בהבנת מהותה של מצוות סיפור יציאת מצרים. לפי גישת רש"י, תכליתה של המצווה היא להביא את הילד להבנה שעליו לקיים תורה ומצוות.
לעומת זאת, לפי הרשב"ם המצוות נועדו להביא לידי העיסוק בסיפור יציאת מצרים. ייתכן אם כן שלסיפור מטרה ותכלית אחרת מאשר הנאמר בדברי רש"י.
נראה שמחלוקת זו דומה ומקבילה למחלוקת האמוראים בביאור דברי אחת הקביעות ההלכתיות של המשנה במסכת פסחים. המשנה עוסקת בדרך בה יש לספר את סיפור יציאת מצרים בליל הסדר, ואומרת:
ולפי דעתו של בן אביו מלמדו מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה. (פסחים פ"י מ"ד)
בביאור הקביעה ש"מתחיל בגנות ומסיים בשבח" נחלקו האמוראים רב ושמואל:
מאי בגנות? רב אמר: מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו. [ושמואל] אמר: עבדים היינו. (פסחים קטז ע"א)
בהגדה של פסח משולבים שתי הדעות,[3] וניתן לראות שגם החלק החיובי של הסיפור (השבח[4]) משתנה בהתאם לגנות:
עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' א-להינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה...
מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו... (הגדה של פסח)
הסיפור של העבדות במצרים מסתיים בתיאור היציאה ממצרים, והסיפור המתמקד בגנות של העבודה הזרה של אבותינו מסתיים בעבודת ה' העכשווית. הגרי"ד סולובייצ'יק מסביר את ההבדל העקרוני בין שני התיאורים:
לפי רב יש להבין את הגנות והשבח כעניינים רוחניים: הגנות היא עבודת אלילים, בעוד שהשבח הוא בחירת עם ישראל. ("סדרים של גנות ושבח" בתוך: זמן חירותינו, עמ' 81 במהדורת "מאוצר הרב")
באופן דומה מנסח זאת הרב זקס, כך:
...it could be that Shmuel sees physical liberation as fundamental, whereas Rav sees spiritual liberation as fundamental. You know, Shmuel says that the important thing is, our bodies are free, we got out of Egypt, whereas Rav says, no, our minds and our souls also have to be free, and that only happened at Mount Sinai.[5] (Rambam’s Guide for the Perplexed on the Seder Night, נמצא בקישור הזה)
כלומר, שניהם מציעים שמחלוקת רב ושמואל היא בשאלה, אם מהות הסיפור היא ההיבט הרוחני, של התרחקות מע"ז והתקרבות לעבודת ה', או שמא הסיפור הלאומי־הפיסי: עם שהיה נתון לעבדות פיסית יצא לחירות לאומית.
כאמור, נראה ששתי גישות אלה מקבילות לשתי הדרכים לבאר את הפסוק לעיל. לפי שיטת רש"י – תכלית העיסוק בסיפור יצ"מ היא להביא את האדם לידי הכרה כי יצאנו ממצרים על מנת לעבוד את הקב"ה. לפי גישה זו נראה שמתאים יותר לספר את הסיפור על פי גישתו של רב.
לעומת זאת, פירוש הרשב"ם המתמקד בעצם היציאה ממצרים נראה שקרוב יותר לגישתו של שמואל העוסק ביציאה מעבדות לחירות מן הבחינה הלאומית.
ייתכן ושתי התפיסות האלה עומדות ביסוד מחלוקת בית הלל ובית שמאי לגבי המקום שבו מפסיקים את ההלל בסוף המגיד שבליל הסדר. המשנה במסכת פסחים מציגה שתי דעות בעניין זה:
עד היכן הוא אומר בית שמאי אומרים עד אם הבנים שמחה ובית הלל אומרים עד חלמיש למעינו מים. (פסחים פ"י מ"ו)
לכאורה שיטת בית הלל פשוטה ומובנת ביותר, שהרי אין טבעי מאשר לסיים את המגיד במזמור קי"ד המתחיל במלים "בצאת ישראל ממצרים". מפתיעה דעתם של בית שמאי שחותמים את המגיד רק לאחר פרק קי"ג! אמנם, ייתכן לבאר שגם מחלוקת זו קשורה לשני ההיבטים של סיפור יציאת מצרים שאנו עוסקים בהם.
לפי בית הלל, הסיפור ממוקד גם (או בעיקר) בשחרור הלאומי של העם ממצרים. משום כך, צריך לשבח ולפאר את ה' בהלל על יציאת העם ממצרים. לעומת זאת, לפי בית שמאי, הסיפור הרוחני הוא מרכיבה העיקרי של מצוות הלילה, ועל כן חותמים את המגיד במזמור קי"ג המתחיל במילים: "הללוי-ה הללו עבדי ה'".[6]
נוסף על כך, ייתכן ונחלקו בכך קבוצות שונות של תנאים אשר חז"ל מתארים את ליל הסדר שלהם. מפורסם וידוע ליל הסדר של רבי אליעזר, רבי יהושע, רבי אלעזר בן עזריה, רבי עקיבא ורבי טרפון בבני ברק. ההגדה מספרת שהם היו "מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה".
בניגוד לסדר זה, נראה שהתוכן של ליל הסדר של רבן גמליאל היה שונה ביותר:
מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו מסובין בבית ביתוס בן זונין בלוד והיו עסוקין בהלכות הפסח כל הלילה. (תוספתא מסכת פסחים (ליברמן) פ"י הי"ב)
ניתן לבאר מחלוקת זו בכמה דרכים. אבל נראה לי שהבנה אפשרית היא לאור שתי הדרכים אותן הצענו עד כה. לפי המסובין בבני ברק, יש לעסוק בעיקר בסיפור היציאה ממצרים, בסיפור הלאומי ובגאולה הפיסית ממצרים. לעומת זאת, לפי המסובין בלוד יש לעסוק במצוות הלילה, להדגים ש"בעבור זה עשה ה' לי בצאתי במצרים", על פי פירושו של רש"י.
היבט כפול זה מופיע גם ביחס לתשובות לארבעת הבנים. נתבונן בקצרה בשתיים מן התשובות המתייחסות באופן מובהק כל אחת להיבט אחר של משמעות סיפור יציאת מצרים:
לבן התם השואל "מה זאת" אנו עונים בתשובה המובאת בהמשך הפסוק:
"...וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות י"ג, י"ד)
כלומר, מספרים לו בקצרה על היציאה מעבדות מצרים לחירות בכוחו של הקב"ה. לעומת זאת, לבן החכם עונים בציטוט מן המשנה במסכת פסחים:
ואין מפטירין אחר הפסח אפיקומן... (פסחים פ"י מ"ח)
וכבר ביארו שהכוונה היא ללמד את הבן החכם את כל הלכות הפסח עד תומם.[7] אם כך, ניתן להסביר שלבן התם מתמקדים בהיבט הלאומי, לעומת זאת התשובה לבן החכם מתמקדת בעבודת ה' המעשית שאנו מתחייבים בה בעקבות יציאתנו ממצרים.[8]
אם כך, ניתן לסכם את דברינו עד כה ולומר שמצוות סיפור יציאת מצרים שייכת לסדרת שיעורים זו, לא רק משום שיש בה מחויבות חינוכית של ההורים כלפי ילדיהם, אלא משום שהיבט משמעותי מן המצווה הוא החינוך למצוות. ראינו שרבים מאד מן השיטות ההלכתיות והפרשניות הנוגעות למצוות סיפור יציאת מצרים בליל הסדר ניתן לבאר לאור ההבנה שמצוות סיפור יציאת מצרים באה להדגיש את מחויבותינו לעבודת ה' ולקיום מצוותיו.
כאמור בתחילת השיעור, ראינו שגם בדברי הרמב"ם קיימת שניות במצווה זו. כאמור, הרמב"ם לומד את המצווה משני פסוקים שונים, ומתאר את החיוב הנלמד מכל פסוק במלים שונות:
מן הפסוק "זכור את היום הזה" לומד הרמב"ם את המצווה לספר ביציאת מצרים, ומן הפסוק "והגדת לבנך" לומד הרמב"ם על המצווה להודיע לבנים.
מעניין שהרמב"ם משתמש בפעלים השונים ביחס לשתי הדרכים להתחיל בגנות ולסיים בשבח (ההדגשות שלי – נ"ב):
וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח, כיצד מתחיל ומספר שבתחלה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו כופרים וטועין אחר ההבל ורודפין אחר ע"ז, ומסיים בדת האמת שקרבנו המקום לו והבדילנו מן התועים וקרבנו ליחודו, וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרים וכל הרעה שגמלנו ומסיים בנסים ונפלאות שנעשו לנו ובחירותנו... (הל' חמץ ומצה פ"ז ה"ד)
נראה שאת מצוות "זכור" מזהה הרמב"ם עם התהליך הרוחני שאותו מתאר רב, ואת התהליך הלאומי הוא מזהה עם מצוות "והגדת לבנך". הרב זקס, באותו שיעור שציטטתי לעיל, מסביר שההבדל נובע מההבדל בין מהות החיוב כלפי קטנים ובין משמעות המצווה ביחס לבוגרים. לקטנים, לדעת הרב זקס, צריך להדגיש את הנסים והנפלאות, ולבוגרים יש להדגיש את ההיבט הרוחני־דתי של התהליך שעם ישראל עבר.
תפיסה זו מתחזקת לאור מה שראינו לעיל בתשובה לבנים. לבן התם אנחנו מספרים על הנפלאות שעשה ה' עם ישראל ועל היציאה לחירות פיסית. לעומת זאת, את הבן החכם והבוגר יותר מלמדים את הלכות הפסח.
דברים אלה בהחלט ראויים למי שאמרם. אך נראה לי שיש רובד נוסף לדברים. נשים לב להבדל נוסף בדברי הרמב"ם שקיים בין המצווה לספר ובין המצווה להודיע. כאשר הרמב"ם אומר שהמצווה היא להודיע הוא מתאר את הסיפור בגוף ראשון רבים (ההדגשות שלי – נ"ב), כיוון שצריך לספר את הדברים מתוך חוויה של הזדהות מוחלטת אם המסופר, כאילו אנחנו עצמנו היינו שם:
מצוה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו שנאמר והגדת לבנך, לפי דעתו של בן אביו מלמדו, כיצד אם היה קטן או טיפש אומר לו בני כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו או כמו עבד זה במצרים ובלילה הזה פדה אותנו הקדוש ברוך הוא ויוציאנו לחירות, ואם היה הבן גדול וחכם מודיעו מה שאירע לנו במצרים ונסים שנעשו לנו על ידי משה רבינו הכל לפי דעתו של בן...
וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרים וכל הרעה שגמלנו ומסיים בנסים ונפלאות שנעשו לנו ובחירותנו... (הלכות ב' וחלק מד')
לעומת זאת, כאשר הרמב"ם עוסק במצוות הסיפור, חלקים גדולים ממנו מסופרים כאירועי העבר הרחוק שאירעו לאבותינו, ולא כחווייתנו האישיים:
מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן... וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח...
וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח, כיצד מתחיל ומספר שבתחלה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו כופרים וטועין אחר ההבל ורודפין אחר עבודה זרה, ומסיים בדת האמת שקרבנו המקום לו והבדילנו מן התועים וקרבנו ליחודו... (הל' א' ותחילת ד')
ההבדל הזה ממשיך גם בהלכות הבאות. לגבי ההלכה שצריך לומר "פסח מצה ומרור", מסביר הרמב"ם את הכל בגוף שלישי:
...פסח על שם שפסח המקום ב"ה על בתי אבותינו במצרים שנאמר "ואמרתם זבח פסח הוא לה'" וגו' (שמות י"ב), מרורים על שם שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים, מצה על שם שנגאלו... (הל' ה')
לעומת זאת, בהלכה ו' הרמב"ם מתאר החובה להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים:
בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים שנאמר "ואותנו הוציא משם" וגו' (דברים ו'), ועל דבר זה צוה הקדוש ברוך הוא בתורה "וזכרת כי עבד היית" (דברים ה') כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית." (הל' ז')
נראה לסכם את ההבדלים ולומר כך:
במצוות "והגדת" אנחנו עוסקים בסיפור החירות הפיסי־לאומי של עם ישראל. בסיפור זה נדרשת גם מהמספר וגם מהשומע הזדהות באופן מוחלט עם הקורות את עם ישראל, ולחוות את הסיפור כאילו הן הקשיים והן הנסים והנפלאות אירעו לו בעצמו.
לעומת זאת, במצוות "זכור" אנחנו עוסקים בסיפור הגאולה הרוחני־דתי של עם ישראל. בסיפור זה מספרים את הסיפור מתוך פרספקטיבה, ובלי החוויה האישית. נראה לענ"ד שההבדל הזה נעוץ בכך שהגנות בסיפור זה היא גנות רוחנית. איננו אמורים להרגיש הזדהות רוחנית עם אבותינו שהיו עובדי עבודה זרה! רק כאשר מתאר הרמב"ם את ההתקרבות לעבודת ה' הוא עובר לגוף ראשון (לעיל הל' ד').
כלומר, הסיפור הפיסי־לאומי נועד לייצר חיבור והזדהות עם הסיפור הלאומי־היסטורי של עם ישראל. כאב הדורות, מלמד האב את בנו, הוא גם כאבנו, והצלתם היא הצלתנו.
לעומת זאת, הסיפור הרוחני־תורני הוא שונה. את ההזדהות עם כלל ישראל יש לבסס על כך ש"קרבנו המקום לעבודתו", אך לא עם החטאים, לא על היותם נתונים במ"ט שערי טומאה. ביחס לחוויות אלו יש להביט על האירועים כאירועים שהיו ואינם עוד.
הרמב"ם משתמש בביטויים מרחיקים גם ביחס להצלת אבותינו במצרים. כנראה שבהיבט הזה הרמב"ם רוצה להדגיש שהברית הלאומית עם הקב"ה שמחברת את הדורות אחד אל השני נוצרה במעמד הר סיני כאשר קרבנו המקום לעבודתו.[9]
מענין שבנוסח ההגדה, בטרם מגיעים לאמירת ההלל, אנחנו מסכמים את הנאמר בביטויים השייכים לשני ההיבטים של המגיד:
ואומר לפיכך אנו חייבין להודות להלל לשבח לפאר להדר לרומם לגדל ולנצח למי שעשה לנו ולאבותינו את כל הנסים האלו והוציאנו מעבדות לחירות מיגון לשמחה ומאפלה לאור גדול ונאמר לפניו הללוי-ה... (פ"ח ה"ה)
אנחנו משבחים על הנסים שאירעו לנו ועל ההצלה מעבדות לחירות, וכן על הנסים שאירעו לאבותינו ועל היציאה מאפלה לאור הגדול של עבודת ה'.
גם בברכת "אשר גאלנו" ניתן לדבר על שני ההיטים הקיימים בברכה:
ברוך אתה ה' א-להינו מלך העולם אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים והגיענו ללילה הזה לאכול בו מצה ומרורים... (שם)
כפי שנרמז בהלל ובברכת אשר גאלנו, נראה כי בסופו של דבר שני הקווים אינם מקבילים אלא נפגשים. כך, מסכם את הדברים הגרי"ד סולובייצ'יק, לאור הדיוק שגם בסיפור של "עבדים היינו" איננו מסתפקים באמירה שה' הוציאנו משם, אלא מוסיפים ש"ה' א-להינו" הוציאנו משם:
...לו יצאנו ממצרים בלי "אלוקינו" מבלי לקבל את חוקיו ומשפטיו מבלי להכנע בפני סמכותו, מבלי לכרות עימו ברית, מבלי לאלץ את עצמנו לוותר על החירות כדי להשיג רמה גבוהה יותר של חירות – אזי היינו נתונים בשנית בשעבוד. במקום שעבוד לפרעה, היה זה שעבוד לחששותינו, לפחדינו המבעיתים, לטבע, לחברה, לסיסמאות. בפסח אנחנו חוגגים את חירותנו. ("עבדות וחירות" בתוך: זמן חירותינו, עמ' 51–52 במהדורת "מאוצר הרב")
ניתן לסכם את דבריו, לאור הניתוח שהעלינו לעיל, שגם החכמים שישבו בבני ברק ועסקו דווקא בהיבטים הלאומיים של הלילה סיימו אותו בקבלת עול מלכות שבקריאת שמע של שחרית.
בעז"ה בשיעור הבא נעסוק במצוות חינוך למצוות ספירת העומר.
[1] אמנם גם הסמ"ק מודה שאם אין בנים צריך לספר בסיפור יצי"מ, אך יעויין לשונו בעניין זה: "ואמרו רבותינו (מכילתא פר' בא פ' י"ז) צריך לעשות שינוי כדי שישאל הבן כגון לטבול וגם צריך ליטול ידיו קודם אכילת ירקות וגם לעקור השלחן וצריך להיות לו ארבע כוסות מיין שנים מהם מוזגים קודם אכילה כדי שישאלו ואפילו אינו שואל מגיד לו אביו וכן אדם לחבירו או לעצמו...". הוא מזכיר את האפשרות לומר לחבר או לעצמו רק לאחר שהוא מזכיר את עניין השינוי כדי לעורר שאלות. בתחילת הגדרת המצווה הוא כותב רק ביחס לבן. אם כך, יש מקום אולי לדקדק שהמשך הדין הוא מדרבנן, כמו הדין שצריך לעשות שינויים כדי לעורר את הבן לשאול.
[2] פסוק זה מוזכר ארבע פעמים בהגדה של פסח: א. כחלק מן התשובה לבן הרשע; ב. ראיה לכך שצריך ליזום ולספר לבן שאינו יודע לשאול; ג. כתשובה לשאלה "יכול מראש חודש?"; ד. כראיה לקביעה ש"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". יתירה מכך, ידידי ורעי ד"ר נריה קליין לימדני על בסיס דבריו של הרב נפתלי אברהם משכיל לאיתן במאמרו: "מאמר יסוד מוסד" (המובא בספרו הגדת המלבי"ם מהדו"ב). תרשים המבהיר את הדברים ניתן למצוא כאן.
[3] נחלקו הראשונים אם מחלוקת רב ושמואל היא מה לומר (פירוש רבינו חננאל) או במה לפתוח (כך דעת הריטב"א בביאורו להגדה של פסח ד"ה "עבדים היינו"). ההבדל הוא אם בהגדה שתי הדעות משולבות (ר"ח), או שלפנינו הכרעה הלכתית בין שתי הדעות (הריטב"א).
[4] יש לדון אם הכוונה ב"מסיים בשבח" היא לשבח כלפי הקב"ה, או תיאור המציאות החיובית שעם ישראל הגיעו אליו. עיינו פירוש רע"ב על המשנה וכן בפירוש תפא"י על אתר.
[5] תרגום של קלוד ai: "ייתכן ששמואל רואה את השחרור הפיזי כיסודי, בעוד שרב רואה את השחרור הרוחני כיסודי. כלומר, שמואל אומר שהדבר החשוב הוא שגופינו חופשיים, יצאנו ממצרים, ואילו רב אומר – לא, גם המחשבות והנשמות שלנו צריכות להיות חופשיות, וזה קרה רק בהר סיני".
[6] ניתן להציע הסברים אחרים למחלוקת זו. שמעתי בשיעור מוקלט של הגרי"ד סולובייצ'יק שנחלקו בשאלה איפה להתחיל את החלק הבא של ההלל. בית שמאי רוצים לפתוח ב"בצאת ישראל ממצרים" משום שהבינו שגם המשך ההלל הוא על העבר. לעומת זאת, לפי בית הלל החלק השני של ההלל של ליל הסדר ממוקד בגאולה העתידית. דרך שלישית בביאור המחלוקת היא שאולי לפי בית הלל יש להתמקד בהצלה הלאומית, כפי שנראה ממזמור קי"ד. אבל לפי בית שמאי יש להתמקד בהצלת הפרט, כפי שמופיע בפרק הראשון: "מקימי מעפר דל, מאשפות ירים אביון...".
[7] עיין פירוש ר"י בן יקר להגדה של פסח.
[8] הבן הרשע וזה שאינו יודע לשאול עונים באופן שניתן לייחס לשתי הדרכים, ומשום כך לא עסקתי בתשובות אלה.
[9] חשוב לציין שההבחנה שעושה הרמב"ם בין שני ההיבטים אינה מקבילה בדיוק לחלוקות שעשינו בין בסוגיות השונות לעיל. אבל הרעיון הכללי, של ההבחנה בין התהליך הפיסי־לאומי לבין התהליך הרוחני־דתי, קיים בדבריו באופן מובהק.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)