מצווה שז | שתי הלחם

בשיעור שעבר עסקנו בזיקה בין קורבן העומר לאיסור חדש ובמשמעותה ביחס לאיסור חדש בחו"ל וכשרות תבואת חו"ל לקורבן העומר. בשיעור היום נעסוק בקורבן שתי הלחם הקרב בחג השבועות, ובאיסור החדש שהוא מתיר במקדש, כמבואר במשנה במנחות (י, ו):

"העומר היה מתיר במדינה, ושתי הלחם במקדש. אין מביאין מנחות וביכורים ומנחת בהמה קודם לעומר, אם הביא – פסול; קודם לשתי הלחם לא יביא, אם הביא – כשר".

המנחת חינוך (ס"ק ד) סבר שאיסור זה של חדש במקדש אף לאחר הקרבת העומר, עד הבאת שתי הלחם, דומה בגדריו לאיסור חדש הרגיל, ואם אין איסור חדש בתבואת חו"ל – הוא הדין ביחס להקרבה מתבואת חו"ל קודם הבאת שתי הלחם. הוא הוסיף והתלבט, על פי הדעות האוסרות חדש בחו"ל, שמא אין זה אלא ביחס לאיסור חדש להדיוט, שלגביו נאמר שהוא אסור "בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם", ודרשו חז"ל "בכל מקום שאתם יושבים" (קידושין לז ע"א), ואילו ביחס לאיסור חדש במקדש אין ריבוי מיוחד ועל כן כמצווה התלויה בארץ הוא לא יחול על תבואת חו"ל. מכל מקום ברור לו שאם איסור חדש להדיוט אינו חל על תבואת חו"ל, הוא הדין לאיסור למזבח.

בעזרת הנחה זו מציע המנחת חינוך ביאור ללשון תמוהה של המשנה במנחות (ח, א): "כל קרבנות הציבור והיחיד באין מן הארץ ומחוצה לארץ, מן החדש ומן הישן, חוץ מן העומר ושתי הלחם שאינן באין אלא מן החדש ומן הארץ". מדוע קבעה המשנה שכל הקורבנות באים מן החדש ומן הישן, אף שיש איסור בחדש, כמבואר במשנה שהובאה לעיל? המנחת חינוך מציע שמדובר בחדש חו"ל, שהוא אכן כשר למזבח, ומכאן ראיה שחדש מותר בחו"ל, אלא אם כן נאמץ את הצעתו הנזכרת שגם לשיטת האוסרים חדש בחו"ל האיסור הייחודי למזבח בין פסח לעצרת אינו חל בחו"ל, ולפי זה יש מקום לומר שרק חדש שכזה התירה המשנה.

אומנם יש לדון ביחס שבין איסור חדש קודם הבאת העומר לאיסור למקדש לאחר הבאת העומר ולפני הבאת שתי הלחם. המשנה שראינו לעיל קבעה שיש הבדל בהקרבה למזבח בין הזמן שקודם העומר לזמן שלאחריו, שקודם לעומר המנחה פסולה ולאחר העומר אין הדבר אסור אלא לכתחילה; והגמרא (שם סח ע"ב) הביאה דיון בעניין זה:

"יתיב רבי טרפון וקא קשיא ליה: מה בין קודם לעומר לקודם שתי הלחם? אמר לפניו יהודה בר נחמיה: לא, אם אמרת קודם לעומר, שכן לא הותר מכללו אצל הדיוט, תאמר קודם לשתי הלחם, שהותר מכללו אצל הדיוט? שתק רבי טרפון, צהבו פניו של רבי יהודה בן נחמיה. אמר לו רבי עקיבא: יהודה, צהבו פניך שהשבת את זקן, תמהני אם תאריך ימים. אמר רבי יהודה ברבי אלעאי: אותו הפרק פרס הפסח היה, כשעליתי לעצרת שאלתי אחריו: יהודה בן נחמיה היכן הוא? ואמרו לי: נפטר והלך לו".

רבי יהודה בן נחמיה הבחין בין שני האיסורים בכך שלפני העומר יש איסור גם להדיוט, ויש להבין מה כוונתו. בגמרא (מנחות ה ע"ב) הובאה המשנה בתוספת מילים בסוגריים עגולים, שלכאורה יכולות לתת פשר לחילוק זה:

"אין מביאין מנחות ובכורים ומנחת בהמה קודם לעומר (דבעינן ממשקה ישראל), ואם הביא – פסול, קודם לשתי הלחם לא יביא (משום דאיקרו בכורים), ואם הביא – כשר".

בכמה מקומות בש"ס דרשו מהאמור ביחזקאל (מה, טו), "מִמַּשְׁקֵה יִשְׂרָאֵל", שאין להקריב על המזבח אלא דברים הכשרים באכילה לישראל, ויש מקום לומר שפסול זה פוסל הקרבה אף בדיעבד, ואילו חדש קודם שתי הלחם נחשב "משקה ישראל" ואיסורו למזבח אינו אלא לכתחילה. ברם מילים אלו אינן מופיעות במשנה עצמה, והתוספות (סח ע"ב ד"ה לא) הקשו מדוע רבי יהודה בן נחמיה נימק שאיסור חדש לאחר העומר קל יותר בכך שהוא "הותר מכללו אצל הדיוט", להבדיל מהאיסור לפני העומר, ולא בכך שקודם העומר יש בו פסול אחר, שאינו ממשקה ישראל, וכך תירצו:

"דרבי טרפון נמי לא אישתמיטתיה האי טעמא, אלא דקשיא ליה מה בין קודם לעומר לקודם שתי הלחם, ונילף קודם לשתי הלחם מקודם לעומר, ולהכי מהדר ליה בהאי לישנא: לא, אם אמרת קודם לעומר, שכן לא הותר מכללו".

לדבריהם, הפסול בדיעבד קודם העומר הוא אכן משום "ממשקה ישראל", ורבי טרפון עצמו סבר כן, ובכל זאת הקשה מדוע אין ללמוד מכך שגם לאחר העומר יש לפסול בדיעבד. לכאורה קשה להבין זאת, שכן לאחר העומר החדש כבר מותר לישראל. ונראה שקושיה זו של רבי טרפון נסמכת על שתי הנחות:

א. דין "ממשקה ישראל" אינו פוסל למזבח משום שהקורבן אינו ראוי לאכילה לישראל, אלא שהאיסור לישראל הוא סימן לכך שיש כאן חפצא אסור באופן הפוסל אותו גם למזבח.

ב. איסור חדש למזבח לאחר העומר הוא המשך של אותו איסור שהיה לפני העומר. על כן, איסור החדש להדיוט לימד שמדובר בחפצא של איסור גם לעניין גבוה, ומכיוון שהאיסור לגבוה הוא המשך של האיסור שהיה לפני העומר, יש מקום לומר שאיסור זה ימשיך לפסול גם בדיעבד, על אף שכעת לא מדובר עוד בדבר האסור לישראל, וזאת משום שכאמור לעיל הנקודה איננה האיסור לישראל אלא הפסול שהוא מלמד עליו.

ונראה שהסבר זה של התוספות עולה כבר מדברי הספרי (במדבר פרשת פינחס פיסקא קמח), שהם המקור להתדיינות שבין רבי טרפון לרבי יהודה בן נחמיה:

"'מנחה חדשה לה'' – שתהא חדשה לכל המנחות, שלא תקדמנה מנחה אחרת. מיכן אמרו: אין מביאין מנחות וביכורים ומנחת בהמה קודם לעומר, ואם הביא – פסול; קודם לשתי הלחם לא יביא, ואם הביא – כשר. מה הפרש בין עומר לשתי הלחם? הקודם לעומר אסור לגבוה ואסור להדיוט, לפיכך אם קרבו לא יעלו; הקודם לשתי הלחם אסור לגבוה ומותר להדיוט, לפיכך אם קרבו יעלו. ר' טרפון אומר: הואיל ועומר מתיר ושתי הלחם מתירות, אם למדתי למנחות הבאות קודם לעומר שהם פסולות, אף מנחות הבאות קודם לשתי הלחם יהיו פסולות. אמר לו ר' יהודה בן נחמן: לא, אם אמרת במנחות הבאות קודם לעומר, שלא כשרו לא לגבוה ולא להדיוט, תאמר במנחות הבאות קודם לשתי הלחם שהם פסולות, שאף על פי שלא הוכשרו לגבוה הוכשרו להדיוט?".

מהספרי עולה שגם לאחר שלמדנו שיש פסול בדיעבד קודם העומר משום שהחדש אסור גם להדיוט, עדיין הקשה רבי טרפון ש"הואיל ועומר מתיר ושתי הלחם מתירות, אם למדתי למנחות הבאות קודם לעומר שהם פסולות, אף מנחות הבאות קודם לשתי הלחם יהיו פסולות!", ומכאן נראה כביאורנו בדברי התוספות.

על איזו משתי ההנחות חולק רבי יהודה בן נחמיה? לא נראה שהוא חולק על ההנחה בגדר פסול "ממשקה ישראל", שכן לשם כך לא היה צורך בקביעה שהאיסור לאחר העומר "הותר מכללו". נראה שהוא חולק על ההנחה השנייה, ולדעתו ההיתר להדיוט מלמד שמדובר באיסור נבדל מזה הקודם: לפני העומר מדובר בחפצא של איסור הפוסל אותו להדיוט ולגבוה, ואילו לאחר העומר יש איסור נפרד וקל יותר, שאינו פוסל את הקורבן בדיעבד.

כיוון הפוך מזה של התוספות על פי הסברנו נקט בעל החידושים המיוחסים לרשב"א על אתר. לדבריו, רבי טרפון סבר שאיסור חדש לגבוה נבדל מהאיסור להדיוט, והוא האוסר הקרבה לפני העומר ולאחריו, ועל כן הוא התקשה להבין מדוע יהיה הבדל בין שני השלבים, שהרי האיסור להדיוט בשלב הראשון אינו משפיע על הדין לגבוה. באשר לדין "ממשקה ישראל", הוא נוטה לומר שהוא כלל אינו חל על דברים שיש בהם איסור ייחודי לגבוה.[1] לדבריו, רבי יהודה בן נחמיה הוא שסבר שמדובר באיסור אחד, ומכיוון שהוא הפך לקל יותר כאשר הותר אצל הדיוט, הוא אינו פוסל בדיעבד למזבח.

יש להוסיף שבסוגיה מבואר שאיסור ההקרבה קודם הבאת שתי הלחם אינו מתייחס רק לתבואה, השייכת באיסור חדש להדיוט, אלא גם ליין ושמן. איסור זה כשלעצמו מחזק לכאורה את העמדה הרואה באיסור למזבח איסור נפרד מאיסור חדש של ההדיוט. הגמרא אומרת שלשיטת רבי יהודה בן נחמיה, המבסס את הפסול אף בדיעבד למזבח לפני העומר על כך שהוא לא הותר אצל הדיוט, יין ושמן שהוקרבו לפני העומר יהיו כשרים בדיעבד, שכן הם כלל לא נאסרו להדיוט, ואילו לרבי טרפון הם יהיו פסולים (ויעוין בתוספות יו"ט על המשנה שנקט שאף שרבי טרפון שתק בתגובה לרבי יהודה בן נחמיה, הוא לא הודה לשיטתו, והלכה כרבי טרפון, וכן משמע ברמב"ם תמידין ומוספין ז, יז). בעל הפירוש המיוחס לרשב"א מסביר זאת על פי שיטתו, שלרבי יהודה בן נחמיה יש איסור אחד, האוסר הן תבואה הן מינים אחרים, לעיתים רק לגבוה ולעיתים (רק בתבואה ולפני העומר) גם להדיוט, ורמת חומרתו של האיסור קלה יותר כשאין איסור להדיוט, ואילו לרבי טרפון האיסור לגבוה נבדל מן האיסור להדיוט, ומסיבה לא ברורה דינו שונה לפני העומר ולאחריו.

השפת אמת בחידושיו לסוגיה במנחות הציע שההבדל היסודי בין איסור חדש לפני העומר לאיסור הקרבה לפני שתי הלחם הוא שלפני העומר החדש הוא מאכל אסור מכוח פסוק מפורש ("וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם"), והעומר מתיר אותו, ואילו איסור ההקרבה לפני שתי הלחם בעצם אינו איסור, אלא שיש חובה ששתי הלחם יהיו בגדר "מנחה חדשה" ו"ביכורים לה'", והקרבה לפני כן תפגום בהיותם מנחה חדשה (כדברי רש"י: "דגבי שתי הלחם כתיב 'מנחה חדשה', שתהא חדשה לכל המנחות והביכורים"). לדבריו, אין בכך כדי לפגום את המנחה שהוקרבה קודם לכן, וייתכן גם שאם עברו והקריבו מכאן ואילך – הדבר מותר, שכן המנחה כבר בלאו הכי לא תהיה "מנחה חדשה".

השפת אמת הציע הסבר זה בביאור החילוק לשיטת רבי טרפון, שמיאן בחילוקו של רבי יהודה בן נחמיה. אומנם רבי טרפון עצמו, כזכור, נשאר בקושי, ואפשר להבין זאת, שהרי האיסור ביין חדש קודם העומר הוא לכאורה רק מחמת הסיבה האמורה, שהמנחה אמורה להיות מנחה חדשה, וזאת לא רק ביחס לתבואה אלא גם ביחס ליין, ולפי זה לכאורה ברור שאף קודם העומר היא אמורה להיות מותרת בדיעבד, והגמרא הלוא הבינה שלרבי טרפון נאסור בדיעבד קודם העומר גם ביין.

לגופו של עניין, סברת השפת אמת נראית מסתברת ביותר ביחס להקרבה קודם שתי הלחם. בשיעור בעניין קורבן העומר ואיסור חדש ראינו שגם ביחס לאיסור חדש יש צד לומר שהוא אינו חפצא של איסור בפני עצמו, אלא שאכילתו מבטלת את החובה שה'ראשית' תוקרב לה', אך שם מכל מקום מדובר בלאו דאורייתא שנקבע על האכילה, ואילו כאן אין איסור אכילה להדיוט, וכל איסור ההקרבה לגבוה נלמד מכך שהמנחה צריכה להיות חדשה.

והנה המנחת חינוך (ס"ק ו) הביא את ספקו של הטורי אבן, שהתלבט אם כשם שיום ט"ז בניסן מתיר אכילת חדש גם אם לא הוקרב העומר, הוא הדין שחג השבועות מתיר הקרבה מן החדש גם אם לא הקריבו מסיבה זו או אחרת את שתי הלחם, או שמא אין זה אלא ביחס לאיסור חדש שלגביו נאמר "עד עצם היום הזה", ואילו כאן לא נאמרו מילים אלו, ועל כן בשנה שבה לא הוקרבו שתי הלחם תיאסר הקרבת מנחות מהתבואה החדשה. כמובן, על פי דרכו של השפת אמת אין מקום להסתפק בדבר זה, שכן אין כל איסור בהקרבת תבואה חדשה, לכל הפחות לאחר הקרבת העומר, אם לא מצד החובה ששתי הלחם יהיו מנחה חדשה, ועל כן לאחר חג השבועות, כשהקרבתם אינה עומדת עוד על הפרק, אין כל מקום לאסור זאת.

יצוין שהמשנה במסכת מנחות (ח, א) קבעה ש"שתי הלחם אינן באים אלא מן החדש", אך הגמרא שם (פג ע"ב) הביאה ברייתא חולקת שלפיה "שתי הלחם הבאות מן הישן – כשרות, אלא שחיסר מצוה... 'ממושבותיכם', ואפילו מן העלייה" (ונראה שכך שפסק הרמב"ם ח, ב; ודלא כראב"ד שם). יש מקום לומר שכאשר מביאים שתי הלחם מן הישן מבטלים בכך קיום של "מנחה חדשה", ואף על פי כן יש בכך קורבן חובה של חג השבועות, וייתכן שהדבר דומה למצב שבו הקריבו קודם לכן מן החדש [ויעוין עוד בצפנת פענח (מתנות עניים ב, ט), שהציע לפרש ששתי הלחם אינן כשרות מן הישן, והכוונה היא להכשיר את הקורבן כשהקריבו לפני כן מן החדש].

עוד יש לדון אם אפשר להקריב בין פסח לעצרת מנחת שעורים, דהיינו מנחת סוטה, לאחר שכבר הקריבו מנחה מן השעורים בקורבן העומר. אם יש איסור חדש למזבח ששתי הלחם מתירים אותו, יש מקום לומר שהוא תקף אף ביחס לשעורים, מלבד החריג של קורבן העומר, שהתורה ציוותה להביאו מן החדש. לעומת זאת, אם מדובר רק בביטול החובה ששתי הלחם יהיו מנחה חדשה, יש מקום לומר שהדבר נכון ביחס לחיטים וכן ביחס למינים חדשים שטרם הוקרבו, כגון יין, אך לא ביחס לשעורים, שכבר הוקרבו. בברייתא במסכת מנחות (פד ע"ב) נאמר:

"'קרבן ראשית' – שתהא ראשית לכל המנחות. וכן הוא אומר: 'בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם' – אין לי אלא חדשה של חטים, חדשה של שעורים מנין? תלמוד לומר 'חדשה' 'חדשה' – אם אינו ענין לחדשה של חיטין, תנהו ענין לחדשה של שעורים".

לכאורה מבואר כאן שאין היתר להקריב מנחת שעורים קודם לעצרת. אולם רש"י (במהדורת כתב היד המודפסת בתחתית העמוד) התקשה בכך מהסיבה האמורה, "שהרי העומר קודם לזה משעורים", ועל כן פירש שהכוונה לאיסור הקרבת מנחת שעורים קודם לעומר, בדומה לאיסור הקרבת מנחת חיטים קודם לשתי הלחם, דהיינו שהעומר קובע חובה שהוא יהיה 'ראשית', בדומה לחובה שקובעים שתי הלחם, אלא שביחס לעומר הנפקא מינה פחותה, שכן בלאו הכי יש איסור חדש.
 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב שמואל שמעוני.

עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ה.

[1] והוסיף שאף אם הוא חל – אין זה אלא כחיזוק נוסף לאיסור לגבוה, שאינו אמור לשנות את דינו ולפסול בדיעבד. אפשר גם להציע סברה נקודתית לאיסור חדש, שלא יאסור משום "ממשקה ישראל", וראו אור שמח מאכלות אסורות יז, כז: "דבחדש איסור דבר אחר הוא, שתלוי בזמן, ולא איסור גופו גרם לו, לא ילפינן ממשקה ישראל". ויש לעיין בזיקת הדבר לדבריו בהלכות חמץ ומצה (ו, ז) שראינו בשיעור בעניין העומר, ואם הסברו בהלכות מאכלות אסורות אינו תואם אלא את שיטת הירושלמי ולא את שיטת הבבלי, או שמא יש לחלק בין ההקשרים.