המקרה המוזר במלון (1): מיהו הקרבן המיועד?

וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן, וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עׇרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר: 'כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי'. וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ, אָז אָמְרָה: 'חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת'. (שמות ד', כד–כו)

המקרה במלון הוא אחד מהפרשיות הסתומות ביותר בתנ"ך. עולות בו תהיות רבות על הפרטים הבסיסיים של הסיפור, כמו גם על משמעותו הכוללת.

אולי השאלה הבולטת ביותר כאן היא זהותו של הקרבן המיועד של ה'. האם ה' מנסה לפגוע במשה, או בבנו? אם בבנו, באיזה בן מדובר? למרות שעד כה שמענו רק על הולדת גרשום, משה לוקח אתו למסע את "בניו" (ד', כ), כך שבנו השני של משה כבר נולד.

שאלה חשובה לא פחות היא מניעיו של א-להים: מדוע ה' מבקש להרוג מישהו מהם? ה' מבקש את חייו של משה (או של בנו) כאשר משה נמצא בדרכו למלא אחר שליחות ה'! האם התקרית המאיימת הזו היא עונש, או צעד חינוכי? ומדוע ה' חוזר בו מכוונתו המקורית? מהו המסר של הפרשיה הזו בהקשר של הסיפור הרחב יותר, שבו משה החל את מסעו למצרים כדי לשחרר את עמו?

תפקידה של ציפורה בסיפור קשה במיוחד להבנה. איך היא יודעת מה לעשות כדי להסיר את האיום? האמירות שמלוות את המעשה שלה נראות גם חזרתיות וגם בלתי מובנות. נקיטת היוזמה שלה גם מעוררת שאלות על היעדרותו של משה. אם הקרבן אינו משה אלא בנו, אז מדוע משה לא מתערב כדי להציל את בנו ממוות? ומדוע משה לא נזכר בשמו אפילו פעם אחת במהלך כל התקרית?

הפסוקים גם לא מבהירים כיצד בדיוק ה' ניסה להרוג את משה (או את בנו), וגם לא כיצד ברית המילה של ציפורה הסירה את סכנת המוות. ומדוע הילד לא היה נימול? לרגלו של מי ציפורה מניחה את הערלה או את הדם, ומדוע דם תופס מקום מרכזי כל כך בדבריה?

דבר אחד נראה ברור: הפסקה הזו מעורפלת בכוונת מכוון. זוהי פרשיה שזרועה ברבדים של משמעות; נראה שאי אפשר להחליט על קריאה מדויקת אחת. השאלות לעיל טופלו בידי הפרשנים בדרכים רבות, השונות זו מזו באופן ניכר, כך שפרישת הגישות השונות הוא תהליך מורכב ומפרך במקצת.[1] ננסה לגשת אל הסוגיות כשמבטנו ממוקד במסר שיש בפרשיה הזו למשה ולסיפור הרחב יותר.

את מי מבקש ה' להרוג: משה, גרשום, או אליעזר?

חקירתנו תיסוב סביב שלוש דעות שונות בנוגע לזהות הקרבן המיועד. תוך כדי שאציג את הראיות לכל אחת מהגישות, אנסה לפתור גם כמה מהשאלות האחרות.

וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן. וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. (שמות ד', כד)

משה

ההנחה הנפוצה ביותר היא שה' ביקש להרוג את משה, הדמות שהכי סביר שתופיע ללא ציון שם מפורש, בתור גיבור הסיפור.[2] כך מוסבר מדוע ציפורה פועלת במקום משה, שנאבק על חייו. אבל אם משה הוא הקרבן המיועד, יש לשאול: מדוע ה' מבקש להרוג את השליח שזה עתה מינה?

ייתכן שה' מעניש את משה על אירועי העבר: על הסירוב החוזר ונשנה שלו לבצע את שליחות ה',[3] על חוסר האמון שלו בעם ישראל, או על כך שלא מל את בנו (עובדה שטרם צוינה).[4] אולי ה' רוצה להעניש את משה על זה שעצר במלון, במקום להמשיך קדימה בדחיפות ולהגיע למצרים בהקדם האפשרי. משה גם לוקח איתו את משפחתו, וכך מעכב את הירידה שלו למצרים וגם מאותת על חוסר רצינות ביחס למטרה, כמו שראינו בשיעור הקודם.[5]

למרות אופיה החמור של התקרית, ישנה עדיין אפשרות שהקב"ה לא מתכוון להעניש – או לפחות לא רק להעניש – אלא לחנך.[6] הפגישה הזו ממחישה שה' – רק הוא לבדו – קובע מי יחיה ומי ימות. יתרה מכך, יתכן שמשה אמור ללמוד שכאשר חייו נמצאים בסכנה, כדאי שיחדש את המחויבות שלו לדבר ה' (כמו למשל דרך ברית המילה).[7] ואכן, ברית המילה תפעל כמו תרופת פלא על מצבם הרעוע של עם ישראל, ויבטלו את סכנת המוות שמרחפת מעל בנו בכורו של א-להים.

בנו של משה

יתכן שהקרבן הוא לא משה, אלא דווקא אחד מבניו (גרשום או אליעזר), שמלווים את משה במסעו.[8] גישה זו מקבלת תימוכין מהשיטה שבהה ציפורה השתמשה כדי להסיר את האיום – מילת בנה. בעקבות מעשה זה, פרשנים רבים הניחו שהמוות איים על בנו של משה, בגלל שמשה התרשל ולא מל אותו. אבל מדוע משה התרשל בברית המילה של בנו, שהיא מסורת מימי אברהם? ואיזה מהבנים הוא לא מל?

בשיעור האחרון דנו בשיטתו של ר' יוסף קמחי, שלדעתו הקרבן המיועד היה בנו הגדול של משה, גרשום. לפי ר' קמחי, הקב"ה תכנן להרוג את בנו הבכור של משה כעונש (מידה כנגד מידה) על חוסר רצונו של משה לשחרר את בנו בכורו של ה', ישראל. יתרה מכך – חלק ממקורות חז"ל טוענים שגרשום עוד לא נימול.[9] המקורות האלו מתארים את משה באופן ביקורתי להפליא, ומסבירים שכשמשה נשא את ציפורה, יתרו הציע לו הסכם, ובו משה הסכים להקדיש את בנו הבכור לעבודה זרה – זו הסיבה שבגללה ה' מנסה להרוג את משה.[10] אמנם לפי מסורת זו משה הוא הקרבן המיועד, אבל ההסבר שלה טוב באותה מידה לאלו שטוענים שגרשום הוא הקרבן המיועד.

רמז לשוני שעשוי לתמוך בשיטה זו הוא שהילד שציפורה מלה נקרא "בנה" – אולי משום שהילד הזה שייך יותר לתרבות של ציפורה מאשר לזו של משה.[11] יתרה מכך, משה מתייחס לה' רק כשהוא מסביר את השם של בנו השני (אליעזר); שמו של גרשום מתאר את רגשות הניכור של משה.[12] יתרה מכך, אם התקרית קשורה למערכת היחסים בין משה לחותנו, מובן מדוע ציפורה משתמשת במילה "חתן" פעמיים במהלך דבריה המעורפלים.[13]

לחלופין, פרשנים אחרים טוענים שהבן שלא היה מהול לא היה גרשום, אלא אליעזר, הבן שזה עתה נולד.[14] רש"י מציע שני הסברים לרשלנותו של משה במילת בנו אליעזר. ההסבר הראשון מעלה ביקורת נוקבת על משה, ורואה בו אדם שמתכחש לחובותיו.[15] השיטה עולה בקנה אחד עם הגישה הלא מתלהבת של משה כלפי השליחות הא-להית שקיבל, שמשתקפת גם בכך שהוא מתעכב למול את בנו.[16] אם כן, תקרית זו לא נועדה רק לכפות על משה למול את בנו, אלא גם לטעת בו רגש של מחויבות לברית ולשליחות העומדת על הפרק. אם זה מצב העניינים, יתכן שציפורה מקרבת את הערלה (או את הדם) לרגליו של משה, כדי להחדיר בו את הדחף להמשיך במסעו, עם תחושת דחיפות ומרץ מחודשים.[17]

אף על פי כן, רש"י מצטט את ר' יוסי, שיוצא בחריפות נגד האשמה זו: "חַס וְשָׁלוֹם! לֹא נִתְרַשֵּׁל. אֶלָּא אָמַר, [אם] אָמוּל וְאֵצֵא לַדֶּרֶךְ, סַכָּנָה הִיא לַתִּינוֹק עַד שְׁלוֹשֶׁת יָמִים. אָמוּל וְאֶשְׁהֶה ג' יָמִים? הקב"ה צִוַּנִי לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם!"[18] תיאור זה מזכה את משה מכל אשמה. סכנה לילד היא סיבה הגיונית לדחות את ברית המילה. ומשימתו של משה אכן דחופה; הוא לא יכול לדחות את מסעו. מדוע אם כן נענש משה לפי שיטת ר' יוסי?[19]

אחת התשובות יכולה לפתוח בכך שמשימתו של משה רצופת סכנות. העימות מול פרעה שנועד לתבוע את שחרור עם ישראל דורש גם אומץ וגם אמונה.[20] בנוסף, הצטרפות מחדש לאומה משועבדת ונרדפת נחשבת למעשה מסוכן. במשך שנים רבות משה חי רחוק מהעם, כך שהוא לא הושפע ממצבו, וגם היה חופשי מציות לה'. עם נסיעתו של משה מצרימה, העובדה שהוא לא מוכן לסכן את חיי בנו כדי שיוכל להיות חבר בקהילה זו סותרת את מהות השליחות שלו, ועשויה להצביע על כך שהוא לא מחויב לה במלואה. ה' מאיים על חיי הילד לא רק כדי להעניש, אלא גם כדי לחנך את משה. אכן, מסוכן למול במהלך המסע. אך גם המסע עצמו מסוכן. חשוב מכך – עצם ההצהרה על הברית בין הקב"ה לעם ישראל היא אמירה מסוכנת.

קריאה זו מסבה את תשומת ליבנו לנקודה שנמצאת בלי ספק בלב הסיפור: ברית המילה. כברית דמים, ברית המילה מסמלת השתיכות לעם הדורש מסירות לעבודת ה', אפילו כשישנן סכנות. בשיעור הבא, נגלה את החשיבות של מעשה ברית המילה שציפורה עושה כדי להסיר את הסכנה.

[עורך: שמואל ארגמן]
 

^[1] הספרות הפרשנית העצומה שנוצרה סביב הפרשיה הזו משתרעת בין הסביר למופרך. באופן חריג, כמה חוקרים פשוט מרימים ידיים, מוותרים על מחויבותם לפרשנות רצינית, ובמקום זאת קובעים שהפסוקים האלו הושתלו פנימה, נוספו לסיפור באופן אקראי, ושאין בהם שום משמעות הנוגעת לסיפור הרחב יותר. אציג רק את הרעיונות שמפרשים את הסיפור באופן סביר ומשמעותי, תוך תרומה לנושאים התיאולוגיים הרחבים שעולים לאורך הספר.

^[2]  רש"י ואבן עזרא על שמות ד', כד.

^[3]  רשב"ם על ד', יד, ואביו של הרד"ק, שצוטט בשיעור הקודם. בובר מקשר בין ברית המילה – שבמהלכה ציפורה מסירה את ערלת הילד – עם הדרך שבה משה יתאר בהמשך הסיפור את לקות הדיבור שעלולה להפריע למשימתו ("ערל שפתים"). נמשיך לדון בכך כשנדון בשמות ו'.

^[4] נדרים ל"א, ע"ב.

^[5] ראו רשב"ם על ד', כד.

^[6] כמה חוקרים טוענים שהאירוע הזה נועד לגרום למשה לחוות את התחושה הכרוכה באובדן כמעט ודאי של בנו הבכור, כדי שיפתח אמפתיה למצב טרגי זה לפני שיאיים בו על פרעה. לפי גישה זו, משה צריך להכיר מקרוב את התחושה הזו כדי שיוכל להיות יריב מוסרי.

^[7]  אמנם, הכתוב לא מציין כיצד ה' ניסה להרוג את קרבנו (האבן עזרא על שמות ד', כד, מציע שהקרבן חלה ונטה למות). אחד המדרשים (מדרש אגדה בובר על שמות ד', כד) מציע תיאור חי, לפיו הקב"ה שולח נחש שבולע את משה עד לברית המילה שלו, וכך רומז לציפורה מה עליה לעשות כדי לתקן את המצב. הנחש במדרש מחבר בין האירוע הזה לאות הראשון שה' מביא למשה, בפרק ד', ב–ד. בניתוח שעשינו לפסוקים אלה (בשיעור 14), הצעתי שהנחש הוא סמל למצרים (ראו ירמיהו מ"ח, כב). ייתכן שמה שהמדרש מנסה לומר הוא שתקרית זו הכינה את משה לקראת ירידתו למצרים, שם חייו יהיו בסכנה. אך משה יכול לבטל את הסכנה, אם ייצמד לברית עם הקב"ה (אותה מסמלת ברית המילה).

^[8] נדרים ל"ב, א.

^[9]  מכילתא דרבי ישמעאל יתרו, מסכתא דעמלק א'; תרגום המיוחס ליונתן על שמות ד' כ"ד.

^[10] פרקי דרבי אליעזר כ"ח, מקשר בין ברית המילה לבין הנכונות לקבל את האחריות הנוספת השייכת לבכורים – אחריות מוגברת לשרת את ה': "עשו מאס במילה כשם שמאס את הבכורה". דחיית זכות הבכורה בידי עשיו משקפת את חוסר רצונו להקדיש את עצמו לה', וזו גם הסיבה שבגללה הוא מסרב לברית המילה. לפי הפסוק בשמות כ"ב, כט, על בכורות הבהמה להישאר עם אימן למשך שבעה ימים, והם מוקדשים לה' רק ביום השמיני. ניתן להקביל זאת לברית המילה, שבה גופו של כל בן זכר מוקדש באופן סמלי לה' ביום השמיני.

^[11]  זאת בניגוד ליוסף, שמזכיר את ה' בהסבר שהוא מביא לשמות שני בניו (בראשית מ"א, נא–נב).

^[12] ראו שמות י"ח, ג–ד. ר' יצחק קארו (תולדות יצחק על שמות י"ח, ג) שם לב לדיוקים אלו, ומסביר – בדומה למדרש שצוטט לעיל, אך בלי להזכיר אותו – שהבן הבכור היה בחסותה של משפחת ציפורה, שהעניקה לו שם ולקחה אחריות על חינוכו התרבותי והדתי, ואילו משה עשה כן עם הבן השני.

^[13] בשעה שחלק מהפרשנים (ראו למשל קאסוטו, שמות, עמ' 60–61), הניחו שציפורה מדברת למשה, וקוראת לו "חתן דמים", גרינברג ,Understanding Exodus) עמ' 114) מצביע על כך שמעולם לא נעשה בתנ"ך שימוש במילה 'חתן' כדי לציין בעל ביחס לאשתו; המילה משמשת בתנ"ך רק כדי להצביע על החותן.

^[14] למשל, שמות רבה ה', ח; אבן עזרא על שמות ד', כד.

^[15] אולי משה לא מתעצל אלא מעוניין להסתיר את זהותו, או אולי להשאיר את זהותו של הילד פתוחה לשינויים. משה נראה מומחה באומנות ההסתרה; לאחר שהוסתר בלידתו על ידי אמו, הוא עצמו, מאוחר יותר, מסתיר את גופת המצרי שהרג. הוא גם נמנע מלחשוף את זהותו בפני בנותיו של רעואל, שמניחות שהוא "איש מצרי" (ב', יז–יט).

^[16]  לפי רעיון המופיע במדרש ומצוטט במקומות רבים, משה נולד נימול (סוטה י"ב, ע"א; שמות רבה א', כד; מדרש תהלים ט', ח מונה את משה בין שלושה-עשר אנשים שנולדו מהולים, ואילו תנחומא נח ט', ג מונה אותו כחלק מרשימה של שבעה; ראו גם אבות דרבי נתן ב', ה). במובן מסוים, זה נראה כמו תיאור חיובי של ילד שנועד לתפקיד מיוחד, ונולד כשהוא כבר מוקדש לא-להים. עם זאת, המדרש לא משאיר חופש בחירה למשה או להוריו; ירצו או לא ירצו, משה נולד כחבר בברית. לפי התיאור המופיע במדרש זה, המאבק של משה בזהותו נראה חסר טעם: הזהות של משה נקבעה מראש; אין לו ברירה אלא להיכנע לגורלו.

^[17] הרשב"ם משווה את פרשייתנו לסיפור על יעקב שנאבק באדם/מלאך במהלך מסעו, ונהפך לצולע (השוו את המילה "נגע" בבראשית ל"ב, כה, לב לזו שבשמות ד', כה). אירוע שלישי שבו ישות שמימית פוגעת ברגלו של אדם במהלך מסע קשורה לסיפור בלעם. ראו רשב"ם על בראשית ל"ב, כט. הרשב"ם סובר שבכל שלושת המקרים האלו, מסעם של האנשים היה נגד רצון ה'.

^[18]  דיון דומה נמצא בנדרים ל"א ע"ב – ל"ב ע"א, ובו דעת ר' יוסי מיוחסת לרבי.

^[19] ר' יוסי עצמו מסביר שהסיבה לכך היא שמשה התעסק קודם כל בענייני הלינה. הסבר זה אינו ברור ובניסיון לפרשו נוצרו הסברים רבים נוספים. אביא, אם כן, הסבר אפשרי אחר לעונשו של משה.

^[20] ראו רבנו בחיי על שמות י"ב, יג, שקובע שהרעיון המרכזי של קרבן פסח הוא הסכנה הגדולה שהוא כרוך בה (בגלל הרעיון המופיע במדרש לפיו המצרים התייחסו לכבשים כאלים –למשל שמות רבה ט"ז, ב). מסיבה זו, כל מי שהקריב שה לקרבן פסח, הפגין את יראת השמים שלו ואת אמונתו בה'. זו הסיבה שבגללה דם הקרבן הגן על עם ישראל ממכת בכורות.