שבועות | נתינה וקבלה במתן תורה

יום מתן תורה

הגמרא בשבת (פו:) דנה בתאריך נתינת לוחות הברית:

תנו רבנן: בששי בחדש ניתנו עשרת הדברות לישראל. רבי יוסי אומר: בשבעה בו ]...[ אמר לך רבי יוסי: יום אחד הוסיף משה מדעתו, דתניא: שלשה דברים עשה משה מדעתו והסכים הקדוש ברוך הוא עמו: הוסיף יום אחד מדעתו, ופירש מן האשה, ושבר את הלוחות.

חכמים סוברים שהלוחות ניתנו ב-ו' בסיון ואילו רבי יוסי סובר שהלוחות ניתנו ב-ז' בסיון. לדעת רבי יוסי הסיבה שנתינת הלוחות התרחשה יום למחרת נובעת מהעובדה שמשה רבינו הוסיף יום מדעתו. ואף מעיר על כך המגן אברהם שלכל הדעות מוסכמת ההנחה שמשה רבינו הוסיף יום מדעתו. יוצא אם כן שקבלת התורה לא התרחשה ביום החמישים לעומר אלא ביום החמישים ואחת.

מה הסיבה לכך? מדוע משה רבינו מעכב שמים וארץ ביום שלם? נראה שמשה חש שעם ישראל לא מוכן. היה צורך ביום נוסף של הכנה לקראת קבלת התורה. ההכנה לתורה כה משמעותית עד כדי דחיית קבלת התורה לישראל ביום שלם.

לאור דברינו, מעניין שחג השבועות נחגג דווקא ביום החמישים – ביום נכונותו של הקב"ה לתת את התורה. כך שלמעשה אנו לא חוגגים את יום קבלת התורה אלא את יום מתן התורה. השמחה הגדולה היא דווקא בנתינת התורה ולא בקבלתה.

הדבר נכון גם לגבי לימוד תורה. למרות שלימוד תורה נעשה באמצעות שכל האדם, הצלחתו של הלימוד תלויה ביראת שמיים וקיום מצוות. כך עולה מתיאור המדרש את בקשתו של דוד ללמוד מהקב"ה: "ברוך אתה ה' למדני חוקיך – איני יודע כלום, אלא את למדתני" (מדרש תהלים, קמד). למרות כל ההשקעה במאמצים שכליים, דוד מבקש ללמוד תורה מהקב"ה עצמו. במילים אחרות: אין אפשרות ללמוד תורה בלי סיעתא דשמיא.

נעשה ונשמע

האמירה "נעשה ונשמע" פותחת ב"נעשה" – הנכונות לקבל את התורה באופן מעשי כמות שהיא. גם אם אני לא מבין את התורה אני עושה אותה. באופן דומה אומר הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג, כו) שהנותן טעם לפרטי המצוות משייך עצמו ל"כת המשתגעים" שהרי הטעם יחיד לפרטי המצוות הוא "לצרף בהם את הבריות". כלומר, על האדם לקבל את הצו אלוקי כפי שהוא, בלי טעם.

אמנם, העשייה לא מספיקה לבדה ויש צורך גם ב"נשמע". הרמב"ם (איסורי ביאה יד, ב-ג) כותב שכאשר גר בא להתגייר מלמדים אותו את עיקרי הדת המצוות:

ומודיעין אותו עיקרי הדת [...] ומודיעין אותו עונשן של מצות וכשם שמודיעין אותו עונשן של מצות כך מודיעין אותו שכרן של מצות, ומודיעין אותו שבעשיית מצות אלו יזכה לחיי העולם הבא, ושאין שום צדיק גמור אלא בעל החכמה שעושה מצות אלו ויודען.

אחד מעיקרי הדת שמוצאים לנכון לומר לגר שבא להתגייר הוא "שאין שום צדיק גמור אלא בעל החכמה שעושה מצות אלו ויודען". דהיינו: מי שעושה קידוש בשבת ולא יודע מה זה קידוש, מי שמניח תפילין ולא יודע הלכות תפילין, לא יכול להיות צדיק גמור! אם כן, יחד עם ה"נעשה" צריך גם את ה"נשמע". התורה דורשת את עשיית המצוות יחד עם ידיעתם.

הר כגיגית

אמנם זוהי רק בחינה אחת של קבלת התורה. קיימת בחינה נוספת של "כפה עליו הר כגיגית". איך שלא נפרש זאת בקבלת התורה היה יסוד של כפייה.

לכולנו יש רגעים של "קטנות דמוחין", רגעים שאנחנו קמים על "רגל שמאל". עלינו לזכור שגם באותם ברגעים אין לנו ברירה אלא לקיים את המצוות.

נקודה זו מקבלת משנה חשיבות בימינו. כל עולם התרבות המערבי מושתת על חוסר כפייה. עלינו להיות מודעים ולהודות בעובדה שהיסוד הכפייתי חסר בנו. לדבר יש השפעה גם לעולם הדתי שלנו – אסור לנו לקיים את התורה והמצוות רק כי אנו רוצים. קבלת התורה צריכה לבוא מתוך מימד של כפייה. גם כשאין לי חשק, גם כשאני לא מבין.

קבלת לעתיד

כאמור, מצד אחד קבלת התורה צריכה לבוא מתוך תחושת נעשה ונשמע, ומצד שני מתוך תחושת כפייה. אמנם כדי להעניק לאותה קבלה תוקף לטווח הרחוק אנו מבקשים בברכת התורה:

הערב נא ה' א-להינו את דברי תורתך בפינו ובפיות כל עמך בית ישראל ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל כולנו יודעי שמך

אתה רוצה שהילדים שלך יהיו "דתיים"? אתה רוצה שבניך יהיו יודעי שמך? עליך להפוך את דברי התורה בפיך לערבים.

בשביל שהתורה תהיה ערבה בפינו צריך קודם כל לגשת אליה מתוך צימאון וענווה. כמו שחז"ל אומרים, לא לבוא לתורה כאנשים "מוכנים" – אל תצפה לקבל את התורה בצורה חלקית! אל תגיד אני כבר קבעתי לעצמי איך אני אהיה וכיצד יראו החיים שלי! עלינו לקבל על עצמנו כל מה שהתורה מבקשת ונדרשת.

מאמר זה יצא לאור בהד עציון תורני שבועות תשע"ח.