גיוס תלמידי חכמים

לאחר שעסקנו בחובת הגיוס הכללית המוטלת על העם, נעסוק באחת הסוגיות שמלוות את תחיית עם ישראל בארצו כבר מראשית המדינה ועד ימינו אנו – שאלת גיוס תלמידי חכמים לצבא. אין הכוונה כאן לגעת בצדדים המחשבתיים-מוסריים של סוגיא זו, אלא לבחון אותה מבחינה הלכתית למדנית גרידא ולדון בשאלה האם הלכתית ישנו פטור, או לחילופין חובה, על תלמידי חכמים להתגייס לצבא, ומה היחס בין החיוב הרובץ עליהם לבין החיוב הרובץ על שאר העם.

חטא אברהם ואסא

המצדדים בפטור תלמידי חכמים מגיוס מצטטים כמה וכמה מקורות שבעזה"י נעסוק בהם לקמן, אך ביסוד דבריהם עומדות שתי סוגיות ערוכות האומרות בפירוש שיש איסור בדבר: בנדרים לב. נאמר:

אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים מפני שעשה אנגרייא בת"ח שנאמר וירק את חניכיו ילידי ביתו.

בצאתו להלחם בארבעת המלכים שכבשו את סדום ולהשיב את לוט בן אחיו, אברהם לקח את 'חניכיו', ומסביר הר"ן על אתר שהכוונה ל"בני אדם שחנכם לתורה"; ואם כן מצאנו כי הוצאת ת"ח למלחמה גוררת בעקבותיה עונשים חמורים ביותר. בעיה זהה מובאת בגמ' בסוטה י. לגבי אסא מלך יהודה, שהיה צדיק אך בסוף ימיו נענש:

דרש רבא מפני מה נענש אסא מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים שנאמר והמלך אסא השמיע את כל יהודה אין נקי (מלכים א טו, כב) מאי אין נקי אמר רב יהודה אמר רב אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה.

כלומר, אנחנו רואים שהוצאת תלמידי חכמים למלחמה היא עוון גדול. בעז"ה נדון בהמשך בשתי סוגיות אלו, אך ראשית נקדים ונציע את היסוד האמוני העומד מאחוריהן, עליו אין כלל חולק. באיכה רבה (פתיחתות) מובא הסבר הנותן טעם לעונש החמור שהוטל על אברהם ואסא:

רבי אבא בר כהנא פתח מי האיש החכם ויבן את זאת וגו', תני רשב"י אם ראית עיירות נתלשות ממקומן בארץ ישראל דע שלא החזיקו בשכר סופרים ובשכר משנים, שנאמר על מה אבדה הארץ ויאמר ה' על עזבם את תורתי, רבי הוה משלח לר' אסי ולר' אמי דיפקון ויתקנון קרייתא דארעא דישראל והוון עלין לקרייתא ואמרין להון אייתו לן נטורי קרתא, והוון מייתו להון ריש מטרתא וסנטרא, והוון אמרין להון אלין נטורי קרתא אלין חרובי קרתא, אמרו להון ומאן אינון נטורי קרתא, א"ל אלו סופרים ומשנים שהם הוגים ומשנים ומשמרין את התורה ביום ובלילה על שם שנאמר והגית בו יומם ולילה, וכן הוא אומר אם ה' לא יבנה בית וגו'.

המדרש רואה, בעקבות הפסוקים ביהושע ותהילים, את תלמידי החכמים כשומרי העיר. הדברים מפורשים גם בגמרא במכות י. אותה מרבים לצטט בהקשר זה:

א"ר יהושע בן לוי מאי דכתיב עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה שערי ירושלם שהיו עוסקים בתורה.

עולה מכאן תפיסה משלימה לזו שבמדרש, שגם הניצחון במלחמה תלוי בלימוד התורה ובתלמידי החכמים. ונראה שצריך לתת טעם ותבלין לדברים אלו – שהרי, לכאורה, עינינו רואות כי החיילים הם עושי המלחמה?! כמובן שדברי אמונה אלו, כמו דברי אמונה אחרים, רבדים רבים יש להם. ברמה מסוימת, אכן ישנו משקל סגולי ללימוד התורה, וכאשר הקב"ה רואה את ישראל הוגים בתורה הוא מוסיף להם כח ונצחון בשדה הקרב. אך מלבד דברים פשוטים אלו, נראה שניתן להוסיף עוד נופך בשביל ליישב את הדברים יותר על הלב.

אנגריא בתלמידי חכמים

לכל מלחמה באשר היא יש מטרה. מלחמות ישראל, כמו שראינו בעבר, מטרתן להיות נדבך וחלק מבניין עבודת ה' של עם ישראל כולו. מטרתן הגדולה של מלחמות ישראל, כפי שראינו פעמים רבות לאורך השיעורים בסדרה, היא להושיב את עם ישראל בארצו על מנת שהוא יוכל לעבוד את ה' ולקדש שם שמים בצורה הטובה ביותר; במטרה זו, יש לתלמידי החכמים ותורתם חשיבות גדולה וברורה. כאשר יוצאים למלחמה תוך ויתור על מטרה זו, יש בכך פגם עמוק במלחמה; הוצאת תלמידי חכמים למלחמה עלולה להוות סימן לכך שעם ישראל שכח את המטרה לשמה הוא נלחם, את מי שעומד מאחוריו במלחמה אך לצדו באותה מטרה כללית של קידוש שמו של הקב"ה בעולם.

נקודה זו מתחזקת לאור הניסוח בו הגמרא מתארת את הפעולה הבעייתית – 'עשיית אנגריא בתלמידי חכמים'. המונח 'אנגריא' לא מתייחס ליציאה למלחמה דווקא, אלא לכל עבודה המונית וגיוס אנשים אליה ככוח עבודה זול; כלומר, לא ההוצאה עצמה היא הבעייתית אלא היחס המזלזל שהיא מפגינה לתלמידי החכמים ותורתם, וההתעלמות מהחיוניות שלהם למטרה הכללת של קידוש שם שמיים על ידי עם ישראל.

איך שלא נבין את הדברים, קשה לגזור מכאן מסקנה הלכתית חותכת לעניינו; המקורות שהבאנו כאן הם דברי אגדה ולא סוגיות הלכתיות צרופות, ואף יש להתלבט עד כמה הפעולות המדוברות (יציאת אברם למלחמה בארבעת המלכים ויציאת אסא לפרק את הביצורים שבנה בעשא מלך ישראל נגדו) זהות למלחמת מצווה וניתן ללמוד מהן האם יש חיוב על תלמידי חכמים לצאת למלחמה כזו.

גיוס שבט לוי

סוגיא שנייה הרלוונטית לענייננו יסודה בדברי הרמב"ם, בסוף הלכות שמיטה ויובל (פי"ג הי"ב):

ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו מפני שהובדל לעבוד את י"י לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חיל השם שנאמר ברך י"י חילו, והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר אני חלקך ונחלתך.

מדברי הרמב"ם כאן מפורש ששבט לוי אינם יוצאים למלחמה עם כלל ישראל.

יש המוצאים מקור לדברי הרמב"ם בספרי (במדבר פרשת מטות קנז):

אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל תשלחו לצבא... ר' עקיבא אומר... מה ת"ל לכל מטות ישראל תשלחו לצבא להביא את שבטו של לוי.

ובפירוש הגר"א הסביר שמכך שנדרש ריבוי מיוחד להוצאת נציגות משבט לוי למלחמת מדין, ניתן ללמוד שבמציאות רגילה הוא לא יוצא להלחם. אך היו שהבינו בספרי להיפך, כדחיה לדברי הרמב"ם, שהרי מפורש בו שגם שבט לוי יוצא למלחמה ולא פירשו שזה דין מיוחד במלחמת מדין. על כל פנים, שפתי הרמב"ם ברור מיללו ששבט לוי אינם בכלל המלחמה. ובהלכה י"ג הוא הוסיף ולימד שהוא הדין לכל אדם שרוצה להקדיש את כל כולו לעבודת הבורא:

ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני י"י לשרתו ולעובדו לדעה את י"י והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה י"י חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים.

ועל דברי הרמב"ם הללו יסדו רבים שתלמיד חכם שתורתו אומנותו אינו יוצא לצבא כשבט לוי. דברים אלו קשים ובעייתיים מאוד בעינינו, ונדחה אותם אחד לאחד.

יציאת שבט לוי למלחמה

על דברי הרמב"ם ששבט לוי אינו יוצא למלחמה ישנה, לכאורה, קושיא ממשנה מפורשת (סוטה פ"ח מ"ג):

ואלו שאינן חוזרין (=מעורכי המלחמה)... המחזיר את גרושתו אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן.

המשנה מונה בפירוש כחלק מאלו שאינם חוזרים מעורכי המלחמה כהן שנשא גרושה וכהן גדול שנשא אלמנה, ומכאן משמע שכהנים יצאו למלחמה – שאם לא כן, מדוע צריך לומר שהם אינם חוזרים מכיוון שלא חל עליהם דין 'ארש אישה ולא לקחה'? הרי כהנים כלל לא יוצאים למלחמה!^[1]

הגרי"ז (סוטה מג.) הקשה קושיא זו ותירץ אותה באופן אחד:

ונראה לומר בזה, דמש"כ הר"מ דשבט לוי לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, אין הכוונה שהם מופקעים כלל מיציאה למלחמה, דנראה דהיכא שצריכין להם בשעת המלחמה גם הם היו יוצאים, וכל עיקר כוונת הר"מ הוא שאין מוציאין אותן לכתחילה ליכנס למלחמה כשאר כל ישראל כיון שהם חיל ה' והובדלו לעבוד את ה' ולשרתו ולהורות דרכי ה' ומשפטיו, אך בודאי אם יהיו צריכים לכהנים בעריכת המלחמה גם הם היו יוצאים, וא"כ לק"מ מש"כ הר"מ דכה"ג שקידש אלמנה וכה"ד שקידש גרושה אינם חוזרים מעורכי המלחמה, כיון דבאמת אינם מופקעים כלל מיציאה למלחמה.

לגרי"ז החידוש שבשבט לוי הוא שאין ממהרים להוציא אותם בראש המלחמה, אך כאשר נצרכים להם בשביל המלחמה פשוט וברור שאף הם יוצאים, בין למלחמת מצווה ובין למלחמת רשות.

מלחמת שבט ומלחמת כלל ישראל

מרן הראי"ה קוק זצ"ל בפירושו להלכה זו ברמב"ם (מודפס בשבת הארץ ח"ג) מחדש חילוק נוסף, המדויק היטב בלשון הרמב"ם^[2], לפיו יש להבדיל בין מלחמה פרטית של שבט מסוים לבין מלחמת כלל ישראל:

הביטוי עורכין מלחמה היינו לעשות מלחמה פרטית, כמו שאפשר ששבט אחד עושה מלחמה בשביל ההתנחלות שלו שימצא לו בה. אבל כשכל ישראל יוצאים למלחמה מחוייבים גם הם לצאת ומלחמה זו של כלל ישראל באמת היא ג"כ עבודת ד', שכל מי שהוא מיוחד יותר לעבודת ד' הוא שייך לה יותר משאר כל העם.

הדברים ראויים למי שאמרם, ולמרות שהראי"ה לא כתב כך בפירוש, בכוחם גם ליישב את הקושיא על הרמב"ם מהמצאות כהנים בעורכי המלחמה – כאשר כל ישראל יוצאים, אפי' למלחמת הרשות, מדובר על מלחמה שהיא חלק מעבודת ה' וע"כ דווקא למי שמיוחד לעבודת ה' יש בה מקום יותר. וכך מצאנו שבני עלי יצאו למלחמה יחד עם ארון ה' ושהכהן המשיח הוא העומד בראש יוצאים למלחמה. לדברים אלו יש מקור בספרי (הנ"ל) בהמשך דבריו:

וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה, מגיד הכתוב שהיו בני אדם כשרים וצדיקים ומסרו נפשם על הדבר. ר' נתן אומר אחרים מסרום איש פלוני כשר יצא למלחמה איש פלוני צדיק יצא למלחמה.

משמע שדווקא מי שמיוחד לעבודת ה' עליו לצאת למלחמה, שכן זכויותיו מרובות והוא יודע להילחם לשם שמיים. כך משמע גם מדבריו המפורסמים של ר' יוסי הגלילי על הירא ורך הלבב: "הירא מעבירות שבידו" (סוטה מג:). לקמן כשנדון על היחס בין מלחמת מצווה לרשות נציע הסבר נוסף מדוע דווקא תלמידי החכמים צריכים במלחמות מסוימות להוביל את צבא המלחמה.

רשות אך לא חובה

יישוב רביעי לקושיא ניתן להביא ע"פ דברי הרב קנייבסקי זצ"ל בדרך אמונה על ההלכה הנ"ל:

ונ' דמש"כ רבנו שאין עורכין מלחמה הכונה שאין חייבין לילך למלחמה אבל אם רוצין מעצמן לילך למלחמה רשאין ול"ד להני שחוזרין מעורכי המלחמה שיש עליהן איסור לילך כדאי' בספרי אבל על כהנים ולוים אין איסור לילך אלא שא"א לכופן אבל אם רוצים יכולין לילך.

להבנת הרב קנייבסקי אין איסור על כהנים ולויים לצאת למלחמה, אלא שיש איסור על שאר העם להכריח אותם לצאת, כפי שראינו בנוגע לאברהם ואסא. את המשנה הדנה במעמדו של כהן שנשא גרושה יש להעמיד בכהן שהתנדב למלחמה, ואז יש לדון האם הוא שייך בדין הרגיל של החוזרים מעורכי המלחמה. ומדייק הגר"ח קנייבסקי כך מסדר ההלכות ברמב"ם:

לכן לא הביא רבנו דין זה בה' מלכים כי אין זה דין במלחמה רק כאן בכבוד הכהנים והלוים הביאם ובהכי ניחא כל הני.

על דברי הגר"ח קנייבסקי אפשר להוסיף מדברי הרשב"ץ בפירושו למסכת ברכות (פרק ד משנה ה), על המשנה האומרת שאסור לעשות את דברי התורה עטרה להתגדל בהם וקרדום לחפור בהם מקשה הרשב"ץ – א"כ כיצד תלמידי חכמים פוטרים עצמם ממיסי השמירה? הרי יש כאן קרדום לחפור בדברי התורה! ומשיב:

ומה שהותר לתלמיד חכם, הוא שתמכר סחורתו קודם לכל אדם, ולהפטר מהמסים ומהארנוניות ומבניין העיר, והמחייבם בזה עובר על התורה ועל הנביאים ועל הכתובים... והחכם פוטר את עצמו ואין בזה משום יהללך זר ולא פיך, כמו שאמרו בנדרים פרק קונם יין, שרי ליה לצורבא מרבנן למימר צורבא מרבנן אנא ולא יהיבנא כרגא... ואין כל זה בכלל הנאות בדברי תורה אבל הוא כבודה של תורה.

אם כן, תכלית הפטורים מהיציאה למלחמה, המיסים וכדו' אינו להקל על תלמידי חכמים אלא לתת כבוד לתורה ולהכניס בשאר העם אהבת תורה ויראת שמים; אין כאן דין בדיני מלחמה, שתלמידי חכמים כיחידים פטורים ממנה, ולכן מתאים יותר להביא אותו  כחלק מדיני מתנות כהונה.

דין תלמידי חכמים ושבט לוי

גם לאחר כל התירוצים הנ"ל, שמחלקם עלה שאכן שבט לוי פחות מחויב במלחמה משאר הציבור, עדיין צריך להדגיש ולומר שקשה לומר שכך הדבר גם בהמשך דברי הרמב"ם, שלפיו 'ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם'. ברור שאין לתלמידי חכמים זכות לקבל תרומות ומעשרות, או לישב בערי הכהנים והלויים; ונדמה שהכוונה היא שישנה ברכה למי שפורק מעליו עול דרך ארץ והבטח שהקב"ה ידאג לסיפוק צרכיו, אך לא הרחבה של פרטי ההלכה השונים הנוהגים בשבט לוי שיחולו גם עליו.

מלחמת רשות ומצווה

לאחר העיסוק בעיקר החובה לצאת למלחמה ישנו חילוק נוסף שחשוב להזכיר. הקרן אורה בסוטה (מד:) מפרש על דברי המשנה: "אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה":

ומשמע הכא דבמלחמת מצוה הכל יוצאין, ואפי' ת"ח צריכין ליבטל מלימודן.

מתבאר מדבריו שבמלחמת מצווה גם ת"ח יוצאים.^[3] החילוק הזה מסתבר מאוד, שהרי כאשר המלחמה היא רשות באמת אין היא שייכת לתלמידי החכמים שאמורים לעסוק אך ורק בקודש, אך כאשר המלחמה מוגדרת כמצווה ממילא מצופה וראוי שמי שיוביל את היוצאים לדבר מצווה המה תלמידי החכמים. לכן גם אם נקבל את דברי הרמב"ם על שבט לוי ניתן לסייגם למלחמת רשות גרידא, אך במלחמת מצווה גם תלמידי חכמים יצטרכו להצטרף לקרב.

רבנן לא בעי נטירותא

סוגיא שלישית בה יש לדון מקורה בב"ב (ז:) שם מבואר כי "רבנן לא בעי נטירותא" ועל כן יש לפטור את החכמים ממיסי השמירה המוטלים על העם:

רבי יהודה נשיאה רמא דשורא אדרבנן אמר ריש לקיש רבנן לא צריכי נטירותא דכתיב אספרם מחול ירבון אספרם למאן ... הכי קאמר אספרם למעשיהם של צדיקים מחול ירבון וק"ו ומה חול שמועט מגין על הים מעשיהם של צדיקים שהם מרובים לא כל שכן שמגינים עליהם. 
כי אתא לקמיה דרבי יוחנן אמר ליה מאי טעמא לא תימא ליה מהא אני חומה ושדי כמגדלות אני חומה זו תורה ושדי כמגדלות אלו ת"ח ור"ל סבר לה כדדרש רבא אני חומה זו כנסת ישראל ושדי כמגדלות אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. 
רב נחמן בר רב חסדא רמא כרגא ארבנן א"ל רב נחמן בר יצחק עברת אדאורייתא ואדנביאי ואדכתובי...^[4]

ולכאורה יש כאן אמירה מפורשת שאין חובה על תלמידי חכמים להשתתף בנטל השמירה. יסוד הסברא, כמו שביארנו לעיל, הוא שת"ח אינם זקוקים לשמירה כי תורתם מגינה עליהם, וזכויותיהם אף מסייעות בהגנה על הציבור כולו.

עם זאת, החתם סופר על סוגיא זו (ב"ב ח.) מסייג אותה לסוג מסוים של מלחמות בלבד:

וק"ל דעד כאן לא קפטרו רבנן אלא ממס וחומה שהם מצד גלות ישראל וכדמשמע מקרא כל קדושיו בידיך אבל שמירה כדרך שמלכות נשמרים ממלכיות אחרים גם ת"ח חייב כדמוכח ממרדכי דמייתי מירושלמי ושירי לישכה עיין שם וקשה הרי ת"ח נותנים מחצת השקל אע"כ חומות העיר ממלחמת מלכיות גם ת"ח חייבים.

לדבריו, כל הדין שת"ח פטורים ממיסי השמירה הוא אך ורק על צרות הבאות מחמת הגלות, שם שייך לומר שהצרות אינם נגרמות בשל החכמים שלא חטאו; אך במלחמה ושמירה שהיא מטבע העולם, כשמלכות אחת בחברתה, גם חכמים חייבים. אם כן, נשיאה בנטל הבטחון במדינת ישראל – כשמלחמותינו אינן בגלל הגלות אלא כטבע המלכויות – מוטלת גם על תלמידי חכמים בשווה.

גדר תלמידי חכמים

בנוסף יש לדון מהו גדר 'תלמידי חכמים' אותם פוטרים משמירה. ראינו לעיל בלשון הרמב"ם שמדובר על אדם ש"פרק מעליו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני אדם" ממילא מדובר על אדם שמצמצם מאוד בפרנסתו ומשקיע את כל זמנו והונו בתורה. היד רמה (ב"ב שם) מרחיב את הדיבור בגדר זה:

אלא מיהו הני מילי בתלמידי חכמים העוסקים בתורה תדיר כפי יכולת כל אחד ואחד ומקימין מצות והגית בו יומם ולילה כפי כחן, כדאמרינן בשמעתין בהדיא: אלו תלמידי חכמים שמכתתין רגליהם מעיר לעיר לישא וליתן בדבורו של מקום, כדילפינן נמי מקראי ד"גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם ויחלו מעט ממשא מלך שרים" (הושע ח, י). אבל תלמידי חכמים שאין עוסקין בתורה תדיר כפי כחן ולא דיין לעסוק במלאכתן כדי למצוא פרנסתן ופרנסת אנשי ביתן, אלא שהם יגיעים להעשיר ומבטלין את התורה כדי לקבץ ממון הרבה, הרי אלו חייבין בכל חיובי הצבור.

ומשמע שמדובר אך ורק על אדם שבאמת משקיע כל זמנו בתורה ולא עוסק במאומה מלבד המינימום של פרנסת אנשי ביתו.

בנוסף מוסיף הרמ"ה הגדרה משל עצמו:

וכן תלמידי חכמים המזלזלים במצות ואין יראת שמים על פניהם הרי אלו כקלים שבצבור.

דהיינו לימוד התורה אינו השיקול היחידי בשאלה, אלא גם יש משקל גדול לעבודת המידות ויראת השמיים בדין זה. והדברים פשוטים – הרי פטור מעין זה יכול בקלות לעורר תמיהה וטרוניא, ועל כן צריך שהאדם המקבל את הפטור יהיה אדם שראוי לכך מעבר לכל ספק; כך שלא תיווצר כלל מראית עין של השתמטות וזלזול בעם ישראל, אלא רק תוספת כבוד ויראה לתורה ולומדיה.

וכבר כתב הרדב"ז בתשובה (ח"ב סימן תשנב) לחכמי ירושלים שביקשו להיפטר מהשתתפות בדמי שמירת העיר:

ואף על פי שיש טעם אחר כי מסופק אני אם יש עתה מאן דלא בעי נטירותא איני נכנס בחקירה זו עתה כי דברי יעציבו את קצת חכמים ולכן השתיקה טובה מהדבור.

לעומתם, הרמ"א (יו"ד רמג, ב) אמנם מקל בגדר 'תלמיד חכם' לדין זה של פטור ממס:

ואין חילוק בין שהוא תופס ישיבה או לא, רק שהוא מוחזק לת"ח בדורו שיודע לישא וליתן בתורה, ומבין מדעתו ברוב מקומות התלמוד ופירושיו ובפסקי הגאונים, ותורתו אומנותו כדרך שנתבאר. ואף על גב דאין בדורינו עכשיו חכם לענין שיתנו לו ליטרא דדהבא אם מביישו, מ"מ לענין לפטרו ממס מקילין להם בזה, רק שיהא מוחזק לת"ח, כמו שנתבאר.

אך מאידך הוא אומר שהדבר תלוי במנהג:

ומ"מ יש מקומות שנהגו לפטור ת"ח ממס, ויש מקומות שנהגו שלא לפטרן.

ומקורו בתרומת הדשן (סימן שמב) שכתב כך על כל ענייני המס והפטורים השונים ממנו; אם כך הוא, אין זו כלל סוגיא הלכתית גרידא, אלא סוגיא הבאה להראות אלו שיקולים יש לשקול כאשר נותנים פטור ממס – אך היא לא באה להכריע ולקבוע מסמרות בכך, וכלשון תרומת הדשן:

יראה דהני מילי תלי טפי במנהג ממאי דתלי בדת תורה.

רבנן לא בעי נטירותא

תשובה יחודית מצאנו לרדב"ז (ח"ב סימן תשנב), שמלבד עיסוקה בגדר תלמידי חכמים (שהובא לעיל) מחדשת עיקרון מנחה נוסף ויסודי בדין זה:

שאלת ממני אודיעך דעתי על מחלוקת אשר נפל בירושלם בין הבעלי בתים ובין החכמים על ענין פריעת שומרי השכונה ... בנ"ד הבעלי בתים אומרים אין אנחנו צריכין שומרים כי עניים אנחנו והחכמים צועקים לאמר תעמידו שומרים והם בעצמם מודים דבעו נטירותא היש מן הדין או כן הסברא שיכופו את הבעלי בתים להעמיד שומרים ולא יסייעו עמהם ולכוף אותם על כיוצא בזה לא אמרה אדם מעולם ואי אמרה לא צייתינן ליה כי לקתה מדת הדין.

אמנם רבנן לא בעי נטירותא כי התורה שומרת ומגינה, אך כאשר תלמידי החכמים עצמם סוברים שהם צריכים שמירה אין להם כל יכולת להיפטר משותפות בשמירה. סברה זו הביא גם הרב זוין בפולמוס סביב גיוס לומדי התורה במלחמת השחרור:

הגיעו בעצמכם: הנה יצאה הוראה מ"משמר העם" להדביק את השמשות של כל החלונות בבד או נייר משום סכנת הפצצה. כלום יעלה על הדעת שתלמידי חכמים לא יעשו כזאת בטענה ש"רבנן לא צריכי נטירותא"? כלום היה אף מי שהוא מהעוסקים בתורה שהשתמטו ממילוי הוראה זו? ולמה עזבו תלמידי-החכמים, יחד עם שאר אחינו בני ישראל, את שכונות-הספר הנפגעות מיריות הצלפים ולא השתמשו בסגולה זו של "רבנן לא צריכי נטירותא"? וכי רק בשביל זה בלבד שבמקרים אלה אי אפשר לסמוך על אחרים? וכי זוהי דעת התורה? ולמה אפוא להשתמש שלא בזמנה ושלא במקומה באמרה זו של "נטירותא", שכשהיא לעצמה, בזמנה הנכון ובמקומה המתאים, היא פנינה נחמדה.

פיקוח נפש ותלמוד תורה

יסוד נוסף העשוי לחייב תלמידי חכמים לצאת למלחמה גם אם נקבל את כל הטענות הפוטרות אותם שבאנו לעיל הוא פיקוח נפש, שהרי הוא דוחה את כל המצוות כולם?! בשיעורים הקודמים הסברנו שמלחמת עזרת ישראל מיד צר אינה מבוססת אך ורק על פיקוח נפש, אך ודאי שמטרתה וייעודה הוא הצלת נפשות וא"כ יש לדון בשאלה היסודית: מה קודם למה – הצלת נפשות או לימוד תורה. יש שדנו בדבר ע"פ הגמ' במגילה (טז:):

אמר רב יוסף גדול ת"ת יותר מהצלת נפשות דמעיקרא חשיב ליה למרדכי בתר ארבעה ולבסוף בתר חמשה.

מפשט הגמרא משמע שהעוסק בתורה גדול ונחשב יותר ממי שמציל נפשות, ועל כן מרדכי שפנה מלימוד התורה והפצתה בסנהדרין להצלת נפשות ירד במקומו בסנהדרין; אך יש שפירשו את הגמרא באופן אחר.

בטור (יו"ד סימן רנא) מובאת תשובת הרא"ש:

תשובה שאלה לא"א ... ושכתבת שיש אומרים שיכולין לשנות אפי' מת"ת לצורך ל' פשיטים להגמון בכל שנה לפי שהוא הצלת נפשות שאם לא יתפשרו עמו יש כמה עניים שאין להם ליתן ויכום ויפשיטום ערומים הדין עמהן כיון שיש בו הצלת נפשות הוא קודם.

ע"פ תשובה זו ניתן לשנות צדקה שניתנה לצורך לימוד תורה למטרה שיש בה משום פיקוח נפש, ולכאורה הדברים פשוטים ומובנים; אך המהרש"ל(בפירושו לטור, ומובא בב"ח על אתר) מקשה מהגמרא הנ"ל במגילה, שהרי תלומד תורה גדול יותר מפיקוח נפש?! והוא מבאר נקודה פשוטה ויסודית:

ולא קשה מידי דהתם לא קאמר אלא דגדול הוא העוסק בתורה להחשיבו ולהקדימו יותר ממי שעוסק בהצלת נפשות ... אבל להוציא ממון להצלת נפשות פשיטא הוא דקודם להוצאה לתלמוד תורה דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש דוחי בהם ולא שימות בהם (יומא פה ב) ופשוט הוא.

אין כל קשר בין הגמ' במגילה העוסקת בשאלה מי חשוב יותר, לעניין מעלות כבוד שונות, לבין השאלה מה לתעדף בעת הצורך שכן פיקוח נפש דחוף יותר ולכן יש להעדיפו, גם אם העוסק בו בפועל חשוב פחות.

בפרישה מובא תירוץ המחלק בין מקרה בו יש אחרים שיכולים להציל את הנפש כמו בימי מרדכי לבין המקרה בו מעות הצדקה הם הכסף האחרון שנשאר:

ונלע"ד דהתם מיירי שיש אחרים שיכולים להציל הנפשות ולכן אף על פי שהוא מצוה גדולה מי שמקדים להציל נפשות מ"מ תלמוד תורה קודם הואיל שיש אחרים שיכולין להציל הנפשות.

לשני התירוצים הללו אכן כאשר יש מקרה של פיקוח נפש יש לדחות את לימוד התורה בעבורו, אך דברים אחרים נשמעים מדברי הדרישה על אתר. בדרישה ישנו תירוץ שלישי המחלק בין מקרה בו ניתן לקיים את לימוד התורה גם ללא הכסף הזה למקרה בו לא ניתן:

ונראה דהתם מיירי בענין שאין יכול לקיים שניהן אז תלמוד תורה קודם אבל הכא מיירי בענין שאף שיתנו ממנו להגמון מ"מ ישאר לסיפוק תלמוד תורה אלא שלא יהיה כ"כ בריוח ובענין זה אמר כיון שיש הצלת נפשות הוא קודם.

לתירוץ זה הקדימות של לימוד תורה היא מוחלטת, וכאשר אי אפשר לקיים את לימוד התורה ללא אותם המעות הוא דוחה אף מקרה שעלול להתגלגל לפיקוח נפש.

יש לציין ולהדגיש שהדברים אמורים רק כאשר אין פיקוח נפש וודאי, המקרה הנדון בתשובת הרא"ש הוא של הצלת יהודים מהסתבכות עם רשויות הגויים; ונראה שזה המצב ברוב המלחמות בהם אנחנו מצויים, שאין אנו יודעים כיצד הן יתפתחו ולאן הן יגיעו. כאשר יש פיקוח נפש וודאי, 'חולה לפנינו', פשוט שגם לשיטת הדרישה פיקוח נפש ידחה תלמוד תורה, שהרי דין 'חי בהם ולא שימות' חל גם על מצווה גדולה זו.

סיכום

ראינו בשיעור זה כמה וכמה סוגיות העוסקות בפטור תלמידי חכמים ופירטנו אחת לאחת כיצד להבינם לעניות דעתנו. מי שעינו חדה שם לב שרוב המקורות בסוגיא זו הינם מקורות העוסקים בדברי אגדה ומוסר, ולא בהלכות פסוקות וחתוכות. גם הסוגיות העוסקות בהלכה גרידא (תשלום מיסים ופטור שבט לוי) אינן מפורשות כלל וכלל ונראה שאכן מקום השאירו לנו רבותינו להתגדר בו.

לאחר שדנו במקורות השונים לכאן ולכאן, האווירה העולה מן הדיון כולו שבכוונה תחילה אין כאן הלכה חותכת וברורה. סוגיא זו, כמו סוגיות רבות אחרות, תלויה במידה מרובה במנהג ובהחלטת החברה. חז"ל מראים לנו את סדרי העדיפויות והחשיבות שיש לתת ללימוד תורה מול דברים אחרים, אך כמו שראינו בגמ' במגילה לא תמיד העובדה שלימוד תורה חושב יותר תגרור בצורה ישירה את הפטור מלצאת לצבא. חז"ל נותנים לנו כאן מערכת שיקולים מה להחשיב יותר ומה להחשיב פחות וממנה עלינו להסיק על פי כל מציאות וזמן את היישומים למעשה. ברור ופשוט מכלל הסוגיות שלימוד התורה תורם למאמץ המלחמתי ויש לתת לעוסקים בתורה מעמד מיוחד ומשמעותי בעם ישראל בתמורה לתרומתן זו, אך מאידך לא מצאנו פטור גורף ובטח שלא איסור על תלמידי חכמים לצאת למלחמה. עם החילוקים השונים שהעלנו כאן יש לשקול כל מציאות בזמנה ולגופה ולהגיע, ציבורית, להכרעה הראויה. 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ישי יסלזון
עורך: שמואל פוקס, ה'תשפ"ד

[1] היה מקום לתרץ בפשטות ולומר שהמשנה לא בדווקא נקטה שכהן יוצא למלחמה, אלא הביאה דוגמאות לאיסורי לאווים שונים וביניהם גם גרושה לכהן. יש לכך חיזוק נוסף מהעובדה שהמשנה דיברה גם על כהן גדול שאכן לא סביר שיוצא למלחמה. מאידך, תירוץ זה קשה שהרי למה שתביא המשנה מקרה שאינו הלכה למעשה אלא דוגמא שאינה רלוונטית כלל?!

[2] "לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן".

[3] וראה במסורת הש"ס בסוטה י. על: "חתן מחדרו וכלה מחופתה", המביא בשם הערוך ש'כל שכן תלמידי חכמים'; שזה גם לשון המשנה בסוטה מד:, ונראה שהדברים נכונים גם שם.

[4] הבאנו כאן מקצת הדברים וראו שם בסוגיא בהרחבה.