עזיבת האמונות הדתיות של מצרים | 2 | מלכות א-להים ומלכות האדם

הסיפור בתורה מקדיש תשומת לב רבה למלך מצרים, ובמיוחד לעקשנות ולכוח הבלתי מוגבל שהיה לו, בשעה שסירב שוב ושוב להיכנע בפני דרישותיו של הקב"ה. הסיפור נפתח בעלייתו של מלך חדש, ששכח את החוב שחבה מצרים ליוסף החכם, ושבקרוב יראה שאיננו חש שמץ של מחויבות גם כלפי א-להים הכול־יכול.[1] כדי להמחיש את המרכזיות של פרעה בסיפור, ראוי לציין כי המילה "מלך" (בהתייחס לפרעה) מופיעה ארבע־עשרה פעמים לאורך הסיפור (שמות, פרקים א'–י"ב) והכינוי "פרעה" מופיע מאה ושתים־עשרה פעמים. שני המספרים האלו הם כפולות של שבע, וכך הם ממלאים אחר התנאי של קאסוטו לזיהוי מילים מנחות בסיפור.[2]

פרעה וא-להים

הסיפור מוצג כדו-קרב בין הסמכות המלוכנית לסמכות הא-להית, שכרוך לעיתים קרובות בעימותים ישירים בין א-להים לפרעה. חשבו למשל על המילים שאיתן המלך פותח את דבריו לעמו (בשמות א', ט), ובהן הוא מכנה את בני ישראל "עם", ועורך תוכנית: "פֶּן יִרְבֶּה... וְעָלָה מִן הָאָרֶץ". בדיבור הראשון של א-להים עם משה (שמות ג', ח–י) הוא מכנה את בני ישראל "עמי", ומבטיח שהוא יציל את עם ישראל ממצרים ויעלה אותם מהארץ ("לְהַעֲלֹתוֹ מִן־הָאָרֶץ").

בדומה לכך, אחד המדרשים מסב את תשומת ליבנו לעימות בין א-להים לפרעה, ומעיר על הדמיון בין הניסוח שפרעה משתמש בו כדי לתאר את חששו ובין האסטרטגיה (המצליחה) של א-להים לסיכול מזימתו של פרעה:

אמר הקב"ה: אתם [פרעה] אמרתם, 'פן [ירבה]', ואני אומר, 'כן ירבה'. (תנחומא בובר, שמות ח')

בעימות הראשון בין משה לפרעה מלך מצרים מערער על שלטון ה' ועונה למשה בהתרסה: "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ" (שמות ה', ב). פרעה החזק לא מסוגל לקבל את מרותו של א-ל כל־יכול.

הסיפור בשמות מפנה את תשומת ליבנו לסכנות של מלכות האדם, ומראה באיזו קלות סמכות אנושית יכולה להחליף את המודעות לקיומו של א-להים. כשהוא עומד בראש הצבא, הכלכלה והמערכת הפוליטית של מצרים, המלך דומה לאל, דמות מורמת מעם האחראית להצלחת הממלכה. מרטין בובר מתאר את הפרעונים כמי שניצבו בפסגת החברה המצרית; אם החברה המצרית הייתה בנויה כמו פירמידה, פרעה נמצא בשיא הפירמידה, וכל תושבי מצרים מתחתיו, נכונים לשרת אותו.[3] לאמיתו של דבר, המצרים הוכרחו לבצע כמות קצובה של עבודה בכפייה עבור המיזמים של פרעה – הציבוריים או הפרטיים.[4] צורה זו של מס, שנקראת גם "מס עובד" (קוֹרְוֶה), הפכה את מצרים לבית עבדים אחד גדול.

ההצלחות החומריות והצבאיות של פרעה, נוסף על ההנחה שהוא בן־אלמוות, תרמו לעליית קרנו בעיני המצרים, שסגדו לו כמו לאל. תפיסת עולם כזו לא מותירה הרבה מקום לתרבות מונותיאיסטית, שבה דמות שאין דומה לה – א-להים אחד – עולה על מעמדו של מלך בשר ודם שמתייחסים אליו כאל.

הצבא של פרעה

הסמכות המלכותית האנושית נשענת בחוזקה על ניצחונות צבאיים ועל הגמול החומרי שהם מביאים איתם. בתקופת הממלכה החדשה[5] מלכי מצרים הקימו צבא עטור ניצחונות, והשקיעו משאבים רבים בחיל הרגלים, בנשקים, בסוסים ובפרשים.[6] פרעה עמד בראש הצבא המצרי, הצעיד את חייליו לקרב, וחזר עם שלל רב. המטרה של המצרים לא הייתה השכנת שלום; נוח היה להם במלחמה תמידית, המביאה זרם יציב של מוצרי מותרות שלא היו קיימים באזור (כמו ארזים מלבנון וזהב מנוביה).[7]

צבא פרעה בקושי ממלא תפקיד בספר שמות לפני שבני ישראל יוצאים ממצרים.[8] רק בנקודה זו בסיפור פרעה מכנס את חיל הפרשים המרשים שלו ומתחיל לרדוף אחרי עם ישראל הנמלט. למבצע הכושל של פרעה היו השלכות הרסניות: המערך הצבאי שלו טבע במעמקי הים – סוסים, מרכבות, חיל רגלים, פרשים ופקידים. בסיום מדהים לסיפור, ספר שמות מכריז שא-להים הוא מי שראוי לקראו "אִישׁ מִלְחָמָה" (שמות ט"ו, ג), המקור האמיתי לעליונות צבאית.

האלוהיות של הפרעונים

מצרים העתיקה הייתה חברה פוליתאיסטית מאוד, והאמינה במספר גדול ומשתנה של אלים ששלטו על חלקים שונים בטבע (שמש, רוח, אדמה) ועל תופעות אנושיות (חקלאות, מוות).[9] המרחק בין האדם לאלים בחברות פוליתאיסטיות הוא קטן; האלים מתוארים כאנושיים למחצה, והאנשים – כמעט כמו אלים. רעיון זה מתבטא בדרכים רבות. לעיתים קרובות, האלים תוארו בדמות אדם או בדמות המשלבת מאפיינים אנושיים וחייתיים.[10] חשוב מכך, האלים נטו לשקף את החברה האנושית – את מוזרויותיה, את חולשותיה ואת המתחים הפוליטיים וההיררכיות שבה. מצד שני, לבני האדם הייתה יכולת להשיג תכונות אלוהיות, ולטפח לעצמם הילה של נצחיות וחסינות לכל פגע.

במצרים העתיקה, פרעה קיבל מעמד ואופי אלוהי. כשליט אלוהי הוא עמד בראש החברה המצרית. הוא היה גם המנהיג הפוליטי וגם המנהיג הדתי – גם המתווך בין האלים לבני האדם וגם השומר על הסדר הקוסמי שהאלים יצרו, הידוע בשם "מאעת". כמו חברות מלוכניות רבות, מצרים הייתה מקדש של ממש הסוגד לעוצמת המלך, ומילאו אותה אתרי פולחן עצומים ומונומנטים שמפארים את הישגי פרעה לצד אלים נוספים.[11] בעולם המחשבה המצרית, פרעה הוא כל־יכול ואיננו שונה מאף אל כל־יכול אחר; בפנתאון של אלים רבים, פרעה היה שווה בין שווים.[12]

ספר שמות נלחם באמונה השגויה על אודות כוחו ואלוהותו של פרעה, ומדגים שוב ושוב את השליטה שיש לקב"ה על מלכים בשר ודם, ובמיוחד בסיפור עשר המכות. באזהרות שמשה מוסר לפני המכות הוא מתעמת עם פרעה במקומות שבהם הוא מרגיש הכי מוגן; כשהוא מטייל לאורך הנילוס האהוב "שלו" (יחזקאל כ"ט, ג), או כשהוא יושב בארמונו הבטוח.[13] כמה מהמכות פוגעות ישירות בנילוס של פרעה,[14] בשעה שמכות אחרות זורעות נזק בארמון פרעה ופולשות למקום המבטחים הפרטי והפנימי ביותר של המלך. סיפור עשר המכות מגיע לשיא באיום על חיי בנו הבכור של פרעה (שמות י"א, ה). המכות מוחקות באופן שיטתי את הילת העוצמה של פרעה ומפרקות את תדמיתו האלוהית.[15]

בשיאו של הסיפור פרעה נכנע לדרישותיו של הקב"ה ומשחרר את בני ישראל. כשהקב"ה מפעיל את כוחו הא-להי, מעמדו הרם והמלכותי של פרעה מידלדל. הסיפור שהתחיל במלך חדש העולה לשלטון (שמות א', ח) והמשיך לספר על גאוותו העקשנית, מסתכם באזכור אחרון – חמש־עשרה במספר – של המילה "מלך"; אך בפסוק האחרון, התורה לא מתכוונת למלך האנושי שנחשפה חולשתו, אלא לתהילתו של המלך הנצחי, הא-להי: "ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד" (שמות ט"ו, יח). סמכות מלכי האדם קורסת אל מול המלך הא-להי.[16] האזכורים של פרעה בסיפור מתחילים להתמעט, ומהר מאוד נעלמים לגמרי. אחרי שירת הים, ספר שמות מזכיר את פרעה, שקודם אוזכר המון, רק שלוש פעמים נוספות. פרעה נעלם, ואיתו אמונתו היהירה שלפיה אין לו – השליט הא-להי והחזק של מצרים – שום צורך בא-ל יחיד, חסר שותפים.

הכוח לקבוע מי יחיה ומי ימות

באחת מהפעולות הראשונות של פרעה בסיפור, פרעה מפגין את כוחו לקבוע מי יחיה ומי ימות. בהפעלה קפריזית ואכזרית של הכוח הזה, פרעה גוזר מיתה על כל התינוקות הזכרים, ומתיר רק לנקבות לחיות. סיפור עשר המכות נלחם במלכות היהירה של פרעה בהפגנת הכוח שיש לקב"ה על חייו של פרעה. הקב"ה מאיים על פרעה לא רק במיתה (שכל תקיפה אנושית יכולה לגרום) אלא בהכחדה, במחיקה של המלך המצרי:

"כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וָאַךְ אוֹתְךָ וְאֶת עַמְּךָ בַּדָּבֶר וַתִּכָּחֵד מִן הָאָרֶץ" (שמות ט', טו)

האיום הזה הוא לא רק סימן לכוח שיש לקב"ה להמית. נראה שהוא גם תוכנן כדי לפגוע בדימוי העצמי המושרש של פרעה, ולחתור תחת אחת המטרות המרכזיות של קיומו. אחרי הכל, המצרים – ופרעה במיוחד – עסקו באובססיביות בהשגת חיי נצח. מאפיין טיפוסי של מצרים העתיקה היה הרעיון שלפיו לבני האדם יש שליטה כלשהי במה שיקרה להם לאחר המוות, שיש להם את האמצעים להשגת חיי נצח. אפשרות זו הייתה נגישה במיוחד לפרעה, שהאמצעים הרבים שעמדו לרשותו איפשרו לו לבנות פירמידות וחדרי קבורה משוכללים, המלאים בכל דבר שאולי יש בו צורך כדי להבטיח כניסה לחיים אידאליים לאחר המוות.[17] לצד המלכים המצריים נקברו ספינות, כדי שיוכלו להגיע לשאול. לפרעה הייתה גישה גם לכשפים מסובכים ולכתבים העוסקים במוות, שיקלו על הכניסה שלו לממלכת אוסיריס, לחיים שלאחר המוות.[18] החניטה – תהליך יקר, שנאסר על המצרים הפשוטים – שימרה את הגוף עבור החיים שלאחר המוות, כדי שהנשמה שבתוכו לא תאבד.[19] באיום להשמיד את פרעה, הקב"ה רומז לשלטון המוגבל של המלך האנושי על תכונת האלמוות שלו.

שמות: מלכים אנושיים ואלוהיים

עם עלייתם לכס המלכות, הפרעונים קיבלו חמש שמות (שניים מהם רלוונטיים לדיוננו) שחיברו אותם לעם ולאלים. השמות הללו הביעו את כוחו של פרעה, את זהותו, את תפקידיו ואת תחומי אחריותו. שניים משמות פרעה (שם הכס שלו ושם הלידה שלו) היו חרוטים בכרטוש אליפטי[20] בטווח רחב של מבנים מצריים, כמו כסי מלוכה, אובליסקים, מקדשים, פסלים ופירמידות, ובעזרתם המלך ניסה להפוך את שמו לבן אלמוות. בחריטות, הקידומת "בן רע" נוספה לשם הלידה של פרעה (רע הוא אל השמש), ומספקת תזכורת נוספת למעמדו האלוהי של פרעה.

לפרעונים היו לעיתים קרובות שמות תיאופוריים, ששילבו את שם האל לצד המילה "מס", שמשמעותה "נולד".[21] כך, משמעות השם רעמס (שנכתב לעיתים "רעמסס") היא "שנולד מהאל רע", ותחותמס – "שנולד מהאל תחות". לחלופין, ייתכן שמשמעות השם היא "רע/תחות נולד", ושהוא מצביע על הדרך שבה האלים מופיעים בעולם בדמות מלכים. לפי שתי הפרשנויות, שם זה מצהיר על מקורו האלוהי של המלך, ומייחס לו מעמד וכוח אלוהיים.

בספר שמות, שמו של הפרעה שיציאת מצרים התרחשה בתקופתו לא מוזכר, וזהותו נותרת חידה. החוקרים אספו ראיות רבות וידע כדי לזהות את המלך, אבל כל המאמצים הנמרצים האלו האפילו על העובדה המבהילה: התורה מחקה ביעילות את שמו של הפרעה.[22] נדמה שמחיקה זו נועדה לבטל את כוחו של פרעה, ולערער על רצונו ששמו ייזכר לנצח.[23]

ובעוד דמותו המעורפלת של פרעה מרחפת באנונימיות ברקע הסיפור, התנ"ך מקדיש תשומת לב רבה מאוד לשמו של הקב"ה. בסיפור הסנה הבוער משה שואל את הקב"ה לשמו כדי שיוכל לומר אותו לעם (שמות ג', יג–טו). לאחר מכן הקב"ה מציג את שמו בפני משה ובפני העם (כלומר בשם המפורש, שיוחלף בקיצור 'ה'') ארבע פעמים רצופות בקצב מהיר:

"אֲנִי ה' וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּ[שם] אֵ-ל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם... לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם... וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'... וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'" (שמות ו', ב–ח)

נוסף על כך, הקב"ה תכנן את המכות כדי שכולם ידעו את שמו: "לְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכׇל הָאָרֶץ" (שמות ט', טז). הסיפור מגיע לשיא בשירת הים, שבה העם מכריז בביטחון: "ה' אִישׁ מִלְחָמָה ה' שְׁמוֹ" (שמות ט"ו, ג). בכך שהסיפור משמיט את שמו של פרעה אך מציג את שמו של ה', הוא יוצר פעם נוספת ניגוד בין השניים. ספר שמות מספר סיפור על א-ל נצחי שכוחו ושמו הקבועים לעולם ועד מנצחים בני אדם בני חלוף – ובפרט מלך נערץ שחורט את שמו על המונומנטים של מצרים.

פרעה ומלכי ישראל

יציאת מצרים סוללת את הדרך לבניית חברה חדשה המפתחת תפיסה אחרת של מלוכה, בהתבסס על הריסותיהן של התפיסות השגויות של מצרים. הרתיעה המפורסמת של התנ"ך ממוסד המלוכה (למשל שופטים ח', כב; שמואל א ח', ז, יא–יח) איננה מפתיעה, בהתחשב בנטייתם של המלכים לתפוס את מקומו של א-להים ולהפעיל את כוחם ללא רחמים. כדי להצליח בכך מוסד המלוכה הישראלי מוכרח לבטל את הרעיון שלפיו המלך פועל באופן עצמאי, בלי להתחשב ברצון ה'.

מטרה זו הושגה בכמה דרכים. ראשית, מוסד המלוכה בישראל הוגבל בידי הנביאים. המלך חייב לציית לנביא, שפועל כנושא דבר ה', ואף לנזוף בו בחומרה כשיש בכך צורך.[24] הפסוקים בדברים י"ז, יד–כ מגבילים את כוחו של המלך אף יותר, ומבטיחים שהוא לא יצבור לעצמו יותר מדיי כוח צבאי, עושר או נשים, כדי שלא יאבד את תחושת התלות שלו בקב"ה.[25] כתזכורת קבועה לכפיפותו לסמכות של ה', פרשייה זו קובעת גם שמלך ישראל חייב לכתוב לעצמו ספר תורה ולקרוא בה מדי יום. הוראות אלו נועדו לעצב מוסד מלוכה המיוסד על אתוס שונה לחלוטין ממקבילו המצרי. המלך איננו א-לוהי, והוא גם לא קיבל מא-להים את הזכות לעשות ככל העולה על רוחו. הוא מוגבל בידי כוחו של א-להים, המלך האמיתי, שסמכותו שוררת על כל בני האדם.

ייתכן שהשקפה יסודית זו בדבר המלוכה הישראלית נותנת לנו מפתח להבנת הסיבה שבגללה הקב"ה דחה את מלכות שאול ובחר בדוד בתור מקים שושלת המלוכה. למשל בסיפור גוליית ודוד. המלך שאול נבעת מכוחו הצבאי של גוליית (שמואל א י"ז, יא). כשדוד הצעיר מביע באומץ את נכונותו להילחם בגולית, שאול מוחה בתוקף, ומזכיר את יכולותיו של הפלשתי:

"לֹא תוּכַל לָלֶכֶת אֶל הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה לְהִלָּחֵם עִמּוֹ, כִּי נַעַר אַתָּה וְהוּא אִישׁ מִלְחָמָה מִנְּעֻרָיו!" (שמואל א י"ז, לג).

מדברי המלך שאול ניתן ללמוד שהוא סומך יתר על המידה על סממנים חיצוניים, אנושיים, של כוח צבאי. בניסוח בוטה יותר, האופן שבו שאול מתאר את עוצמתו הצבאית של גוליית ("וְהוּא אִישׁ מִלְחָמָה!") מתנגש עם מסקנתם של בני ישראל בסוף שירת הים: "ה' אִישׁ מִלְחָמָה!" (שמות ט"ו, ג). שאול עדיין מפחד מכוחם של בני אדם – הוא מתעלם מהלקחים של סיפור יציאת מצרים.

דוד, לעומת זאת, מבין כיצד לפעול ולחיות לאור הלקחים מסיפור יציאת מצרים. הוא לא מפחד מהאפשרות שיצטרך להתייצב לקרב מול גוליית החזק, אלא ניגש אליו מלא בביטחון, מחוזק מאמונתו הגלויה בה'. דוד מסרב לשים את מבטחו בכלי נשק, ומכריז: "אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב, וּבַחֲנִית, וּבְכִידוֹן, וְאָנֹכִי בָא־אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה'!" (שמואל א י"ז, מה). בניגוד לדברי המחאה של שאול, הכרזתו של דוד מזכירה את שירת הים: "ה' אִישׁ מִלְחָמָה ה' שְׁמוֹ". דוד דוגל ברעיון שלפיו א-להים לבדו הוא מקור ניצחונותיו של עם ישראל; מצבו הצבאי של המלך הוא לא הדבר שיקבע את תוצאות הקרב.

מייסד השושלת של מלכי ישראל לא תיאר את עצמו כבן אלמוות או כאל, וגם לא בנה מונומנטים שיישאו את שמו. ההישג הגדול ביותר של שושלת דוד הוא הבניין שבנה בנו ויורשו של דוד, שלמה, שהמקדש שלו נושא את שם ה', ולא את שמו.[26] בישראל, המלכים זיהו שמטרתם הראשית איננה האדרה עצמית, אלא הפצת שם ה'.

סיכום

עם ישראל נהיה לעם במצרים. במצרים עם ישראל פוגש ציוויליזציה מתקדמת, אך מלאה באמונות פוליתיאיסטיות, שמטשטשות את הגבולות בין אדם לא-להים. מאפיין זה נכון במיוחד כשמדובר במלך בעל העוצמה, שהצלחתו החומרית מעודדת תחושת היבריס ותפיסה מעוותת של סמכות המלך. אוכלוסיית מצרים עבדה קשה כדי לשרת מלך אנושי שמיקם את עצמו באופן שרירותי בראש החברה. האומה הישראלית מוכרחת לבנות חברה שזונחת את מצרים ומייסדת חברה מלוכנית שדוחה את הרעיון לפיו אדם יכול להפוך לאל. במקום רעיון זה, היא מוכרחת להקדיש את תשומת ליבה לייצג ולעבוד את ה', א-ל רם ונישא, שקיומו הנצחי והאינסופי יגבר תמיד על כוחו הזמני של כל מלך בשר ודם.
 

[1] המדרש מחבר בין שתי אי־הידיעות הללו, ששתיהן מעידות על כפיות הטובה של פרעה: "היום, 'אשר לא ידע את יוסף'; למחר הוא עתיד לומר, 'לא ידעתי את ה'' (שמות ה', ב)" (שמות רבה א', ח).

[2] מ' בובר, דרכו של מקרא (ירושלים: ביאליק, 1964), עמ' 284, הגדיר את ה־leitwort (או "מילה מנחה") כך: "מלה או שורש לשוני, החוזרים בתוך טכסט או רצף טכסטים או מסכת טכסטים חזרה רבת משמעות: המתחקה על חזרות אלה – משמעות אחת של הטכסטים מתפענחת או מתבהרת לפניו או, מכל מקום, מתגלית לו ביתר שאת". הרב משה דוד קאסוטו הדגיש את החשיבות של שורש המופיע שבע פעמים בזיהוי מילים מנחות כאלו. ראו, לדוגמא, פירוש על ספר שמות (ירושלים: הוצאת מגנס, 1967), עמ' 74, 91 והלאה.

[3] "כשם שהפירמידה נגמרת בשיאה, כן נגמרת המדינה המצרית בנחיצות מתמטית כמעט בכתר, 'הלהבה האדומה', שבכיתובי הפירמידות פונים אליה כלאלוהות חיה" (מ' בובר, משה, תל אביב: שוקן, 1999, עמ' 40).

[4] הפירמידה הגדולה היא דוגמה הולמת לצורה שבה החברה המצרית אורגנה כדי לשרת את פרעה. הפירמידה הוזמנה על ידי פרעה חופו (או חיאופס) כמערת קבורה לעצמו. היא נבנתה מכ־2.3 מיליון אבנים גדולות שנחצבו עבורה, ומשקלן המשותף היה 6 מיליון טון. מדענים מעריכים ש־20,000 איש עסקו בבנייתה במשך עשר שנים.

[5] תקופת הממלכה החדשה (מהמאה ה־16 לפנה"ס עד המאה ה־11 לפנה"ס) הייתה התקופה המשגשגת והחזקה ביותר של מצרים העתיקה, ובתקופתה מלכו השושלות השמונה־עשרה, התשע־עשרה והעשרים. גם אם לא ניתן לתארך באופן מדויק את סיפור יציאת מצרים, הוא מתאים ללא ספק לתקופת הממלכה החדשה.

[6] יושבי מצרים העתיקה למדו מהחיקסוס (המלכים השמיים שהשתייכו לשושלת ה־15 של מצרים, 1650–1550 לפנה"ס) כיצד להשתמש במרכבות סוסים לקרבות. רוב חיל הפרשים של מצרים היה שייך למדינה, וכך העניק תוקף נוסף לתחושה שפרעה הוא מלך כל־יכול.

[7] בוב ברייר, The History of Ancient Egypt, Great Courses Lecture Series, מסביר: "כשפרעון מצרי עלה לשלטון, הוא פתח את שלטונו במלחמה שנועדה להרחיב את שטח הממלכה ולאסוף שלל. המלחמה במצרים העתיקה לא שימשה להגנת הארץ; היתה לה חשיבות תרבותית שהביאה כבוד ותמיכה למלך". שירת הים מביאה לנו ציטוט שמגיע ישירות מפי המצרים, ובו דברי רהב שניתן ללמוד מהם שמטרת המלחמה הייתה לקחת שלל: "אֶרְדֹּף; אַשִּׂיג; אֲחַלֵּק שָׁלָל" (שמות ט"ו, ט).

[8] המילים הראשונות של פרעה בספר אמנם מביעות דאגה מאפשרות למלחמה, שמובילה אותו לנסות לדכא את בני ישראל ולעצור את ההתרבות שלהם: "הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ: הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ..." (שמות א', ט–י).

[9] כשנבחן מקרוב את סיפור עשר המכות, נדון ברעיון שלפיו המכות פגעו אנושות באל מצרי אחר בכל פעם, באופן שיטתי: חאפי, אל הנילוס, חקת, אל הפריון שנראה כמו צפרדע, ורע, אל השמש, נפלו כולם קורבן להפגנת עוצמתו של א-להים החזק מכולם. לפי גישה זו, סיפור עשר המכות עוצב כך שיבטל את הפנתאון המצרי (כפי שניתן להסיק משמות י"ב, יב ומבמדבר ל"ג, ד).

[10] הייצוגים הללו נזילים; לאותו אל עשויים להיות ייצוגים רבים, המשתנים תדיר. לדוגמא, האלה חתחור תוארה בדרך כלל בדמות אישה החובשת פאה ועליה קרני פרה, אך לפעמים בדמות חיה בלבד, כמו פרה, לביאה, או נחש. במקדש חתחור בדיר־אל־בחרי היא מופיעה בדמות משולבת, עם ראש פרה ופני אדם. נראה שכל אחת מהדמויות הללו מייצגת נסיון לתאר היבטים שונים באופיה של חתחור.

[11] פרעונים בנו מקדשים רבים שנתנו כבוד לאלים ובה בעת פרסמו את ההישגים של עצמם. למשל, המקדש הגדול שנחצב בצלע הר באבו סימבל. המקדש הוקדש לאלים אמון, רע ופתח, אך פתח הכניסה למקדש מוקף בארבעה פסלים עצומים (כל אחד מהם בגובה עשרים מטר), כל אחד מהם מציג את רעמסס השני יושב על כס מלכות. המקדש גם מפאר את ההישגים הצבאיים של רעמסס השני, בגילופים המציגים את גבורת הצבא שלו בקרב קדש.

[12] בתור השליט העליון של העם, פרעה נחשב לאל הפועל בארץ, גורם המתווך בין האלים לעם, וכשהוא מת האמינו שהוא הופך לאוסיריס, אל המתים. לאחר מותו פרעה העביר את כוחותיו ומעמדו הקדושים לפרעה החדש, בנו, שיהפוך להורוס, אל־הבז.

[13] ראו רבנו בחיי בשמות א', י, ששם לב לנקודה זו והרחיב עליה.

[14] המדרש הבא מציין שהמכה שהכתה ביאור פגעה למעשה בכוח האלוהי־לכאורה שהיה לפרעה על הנילוס: "אתה אמרת: 'לי יאֹרי!', אראה אותך אם הוא שלי או שלך, שמכתו ממני תבוא עליו; ואני גוזר עליו והוא יעלה צפרדעים. כשם שגזרתי על המים, שבתחלה אמרתי: 'ישרצו המים' (בראשית א', כ) ועשו צוויי, כן היאור יעשה גזרתי" (שמות רבה י', ב).

[15] על אף שנקודה זו לא מבוטאת באופן מפורש בסיפור בספר שמות, ישעיהו מבקר את מצרים בחריפות על תפיסת האלוהות השגויה שלהם: "וּמִצְרַיִם אָדָם וְלֹא אֵל!" (ישעיהו ל"א, ג).

[16] זו הפעם הראשונה בתנ"ך שבה הקב"ה מתואר כמלך שולט (הפועל המשמש לתיאור שלטון ה' הוא "ימלוך"), וייתכן שהיא מעידה על כך שהנפילה של פרעה החזק לפני כוחו של א-להים היא צעד משמעותי בשכנוע המשקיפים מן הצד שה' הוא המלך הבלעדי.

[17] המצרים הקדמונים האמינו שלאחר המוות הרוחות ניצבות מול האל אוסיריס, שמחליט מהי מעלתה של נפש הנפטר ומעניק לידה מחדש, או חיים לאחר המוות, לראויים לכך.

[18] הכתבים שעל הפירמידות הם כתבי הדת העתיקים ביותר בעולם, ויחד הם מהווים את הספרות העיקרית על מוות במצרים העתיקה. מטרת הטקסטים הללו (שנחרטו על הסרקופגים והקירות של הפירמידות בסקרה במהלך השושלות החמישית והשישית, כלומר במהלך השנים 2600–2200 לפנה"ס) היו לסייע לפרעה להשלים את מסעו בחיים שלאחר המוות בהצלחה, וללמד את הנפטר על הדרכים שבהן כדאי לו ללכת והסכנות שהוא עלול להיתקל בהן לאורך הדרך. בהמשך תקופת הממלכה הישנה, הפרעונים בלבד השתמשו בטקסטים האלו. עם זאת, מלכות מצריות ופקידי ממשלה ממעמד גבוה התחילו להשתמש בכתבי הפירמידות גם עבור הקברים שלהם. במהלך הממלכה התיכונה, כתבי הפירמידות הוחלפו בכתבי ארונות קבורה, שנחרטו על ארונות הקבורה של בני מלוכה וגם של אנשים פשוטים. גם הכתבים האלו סיפקו לנפטרים קסם שאולי יזדקקו לו במהלך מסעם אל החיים שלאחר המוות.

[19] כשמישהו נפטר, המצרים האמינו שחלק מהרוח שלו (הנקרא "קה"), נשאר בגוף. כדי לדאוג לרוח כראוי הגופה נחנטה, וכל דבר שעשוי להיות לו צורך בחיים שלאחר המוות נקבר עם הגופה החנוטה, כולל זהב, מזון, רהיטים וחפצים רבים אחרים.

[20] "כרטוש" היא צורה אליפטית שהטקסט התחום בתוכה הוא שם מלכותי. האליפסה שמקיפה את השם נועדה כנראה להגן מרוחות רעות, בחיים ולאחר המוות.

[21] מקובל לומר שמקור השם "משה" הוא במילה המצרית "מס". שמו של משה נעדר אלמנטים תיאופוריים; משמעותו היא פשוט "נולד". מסתבר שלאיש שנבחר להתעמת עם פרעה הכל־יכול, בנו של רע, אין שום מוצא אלוהי או יומרות אלוהיות. משה, שנבחר בידי א-ל אחד וכל־יכול, יוצא מנצח מהעימות עם המלך המצרי הנערץ, פשוט כיוון שא-לוהים בחר בו. נמשיך לדון באריכות בשמו של משה באחד מהשיעורים הבאים.

[22] ויקטור פ' המילטון, בספר Exodus: An Exegetical Commentary (Grand Rapids: Baker, 2011), עמ' 7, מציע הסבר היסטורי לכך ששמו של פרעה לא מופיע. הוא מבחין בכך שהפרעונים מזוהים בשמם בתנ"ך רק החל משישק, שמלך במקביל לשלמה.

[23] טקסט מצרי מתקופת השושלת ה־19 ממחיש את המשמעות של מחיקת השם של פרעה עבור המצרים. בטקסט, האלה איזיס אומרת לאל רע: "אבי, אלוהי, אמור לי את שמך. הרי אדם מקבל חיים כשמישהו אומר את שמו". ראו: "The Legend of Isis and the name of Re,” R. K. Ritner, tr., in W. H. Hallo and K. Lawson Younger, Jr. The Context of Scripture 1.22 (Leiden: Brill, 1997). בדומה לכך, ראו הושע ב', יט – שם הנביא מבטיח ששמות אלילי הבעל לא ייזכרו עוד.

[24] המגבלה על הכוח הצבאי של מלך ישראל קשורה במפורש לאיסור לרדת למצרים כדי לרכוש סוסים (דברים י"ז, טז). ישעיהו (ל"א, א) מזהה גם הוא שעם ישראל חייב להימנע מלסמוך על הסוסים ועל הכוח הצבאי של מצרים.

[25] המגבלות על המלך נועדו למלא גם יעד מוסרי, ולהבטיח שהמלך לא יפתח לעצמו דימוי של אדם ששווה יותר מאנשים אחרים, שהרי כל בני האדם נבראו בצלם א-להים: "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו" (דברים י"ז, כ).

[26] ראו למשל דברים י"ב, ה, יא, כא.