אגדת ר' פנחס בן יאיר וסיפורי חסידים (1)

את דמויותיהם של רבנים, חכמים ומנהיגים רוחניים ניתן לאפיין בדרכים שונות, וכך לראות כיצד הן שונות אלה מאלה וגם לעמוד על שינויים בין-דוריים בדמויות החכמים. אחד מהמאפיינים שאפשר לראות בו מגוון גדול בין החכמים השונים הוא יחסם לעולם החומרי. מאפיין אחר הוא מידת המורכבות של הדמות, לפחות בדרך שבה היא מוצגת במקורות (בסופו של דבר, אנו פוגשים את הדמות רק דרך המקורות) – האם הן דמויות שלמות ומושלמות שיש להן צדדים חיוביים בלבד? או שמא התמונה המוצגת מורכבת יותר, והדמות גם מבצעת טעויות ומפגינה חולשות? הסיפור הבא יציג שתי דמויות ששונות זו מזו בשני המאפיינים האלה, ויפגיש ביניהן כך שייווצר ביניהן מתח.

בסוגיה הראשונה במסכת חולין, שעוסקת בשאלה מי כשר לשחוט שחיטה לצורך מאכל, מוזכרת במהלך הדיון ההלכתי "בהמתן של צדיקים".^[1] בסיום הדיון, הסוגיה שואלת "מאי [=מהי / מיהי אותה] בהמתן של צדיקים" ומביאה בתשובה אגדה ארוכה יחסית, שמספרת על ר' פנחס בן יאיר:

א

דרבי פנחס בן יאיר הוה קאזיל לפדיון שבויין, פגע ביה בגינאי נהרא, אמר ליה: גינאי, חלוק לי מימך ואעבור בך, אמר ליה: אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני, אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה, אני ודאי עושה אמר ליה: אם אי אתה חולק, גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם, חלק ליה. הוה ההוא גברא דהוה דארי חיטי לפיסחא, אמר ליה: חלוק ליה נמי להאי דבמצוה עסיק, חלק ליה. הוה ההוא טייעא דלווה בהדייהו, אמר ליה: חלוק ליה נמי להאי, דלא לימא: כך עושים לבני לויה? חלק ליה.

אמר רב יוסף: כמה נפיש גברא ממשה ושתין רבוון, דאילו התם חד זימנא, והכא תלתא זימנין. ודלמא הכא נמי חדא זימנא! אלא כמשה ושתין רבוון.^[2]

ב

אקלע לההוא אושפיזא, רמו ליה שערי לחמריה לא אכל, חבטינהו לא אכל, נקרינהו לא אכל, אמר להו: דלמא לא מעשרן? עשרינהו ואכל, אמר: ענייה זו הולכת לעשות רצון קונה ואתם מאכילין אותה טבלים.

ומי מיחייבא? והתנן: הלוקח לזרע ולבהמה, וקמח לעורות, ושמן לנר, ושמן לסוך בו את הכלים - פטור מהדמאי! התם הא אתמר עלה, אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא שלקחן מתחלה לבהמה, אבל לקחן מתחלה לאדם ונמלך עליהם לבהמה - חייב לעשר; והתניא: הלוקח פירות מן השוק לאכילה, ונמלך עליהן לבהמה - הרי זה לא יתן לא לפני בהמתו ולא לפני בהמת חברו אלא אם כן עישר.

ג

שמע רבי נפק לאפיה, אמר ליה: רצונך סעוד אצלי, אמר לו: הן. צהבו פניו של רבי, אמר לו: כמדומה אתה שמודר הנאה מישראל אני? ישראל קדושים הן, יש רוצה ואין לו ויש שיש לו ואינו רוצה, וכתיב: 'אל תלחם [את] לחם רע עין, ואל תתאו למטעמותיו. כי כמו שער בנפשו כן הוא, אכול ושתה יאמר לך, ולבו בל עמך' ואתה רוצה ויש לך, מיהא השתא מסרהיבנא, דבמלתא דמצוה קא טרחנא, כי הדרנא אתינא עיילנא לגבך. כי אתא, איתרמי על בההוא פיתחא דהוו קיימין ביה כודנייתא חוורתא, אמר: מלאך המות בביתו של זה ואני אסעוד אצלו? שמע רבי נפק לאפיה, אמר ליה: מזבנינא להו, אמר­ ליה: 'ולפני עור לא תתן מכשול'. מפקרנא להו, מפשת היזקא. עקרנא להו, איכא צער בעלי חיים. קטילנא להו, איכא בל תשחית. הוה קא מבתש ביה טובא, גבה טורא בינייהו. בכה רבי ואמר: מה בחייהן כך, במיתתן על אחת כמה וכמה...;

...אמרו עליו על רפב"י: מימיו לא בצע על פרוסה שאינה שלו, ומיום שעמד על דעתו לא נהנה מסעודת אביו.

(חולין ז' ע"א)

תרגום:

א

שר' פנחס בן יאיר היה הולך לפדיון שבויים, פגע בנהר גינאי, אמר לו: גינאי, חלוק לי מימך ואעבור בך. אמר לו: אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני, אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה, אני ודאי עושה. אמר לו: אם אי אתה חולק, גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם, חלק לו. היה אותו איש שהיה נושא חיטים לפסח, אמר לו: חלוק לו גם לזה, שבמצוה הוא עסוק. חלק לו. היה אותו נווד ערבי שהתלווה אליהם. אמר לו: חלוק לו גם לזה, שלא יאמר: כך עושים לבני לויה? חלק לו.

אמר רב יוסף: כמה גדול האיש ממשה ושישים ריבוא, שהרי שם פעם אחת (נחצה הים), וכאן שלוש פעמים. ושמא גם כאן פעם אחת (נחצה, ופשוט לא חזר עד שעבר השלישי)? אלא כמשה ושישים ריבוא.

ב

נקלע לאותה אכסניה, נתנו לחמורו שעורים ולא אכל. חבטום, לא אכל. נקרום, לא אכל. אמר להם (ר' פנחס) שמא אינן מעושרות? עישרו אותם ואכל. אמר: עניה זו הולכת לעשות רצון קונה ואתם מאכילים אותה טבלים?

והאם חייבת? והרי שנינו במשנה: הלוקח לזרע ולבהמה... פטור מהדמאי! שם הרי נאמר עליה, אמר ר' יוחנן: לא שנו אלא שלקחן מתחלה לבהמה, אבל לקחן מתחלה לאדם ונמלך עליהם לבהמה - חייב לעשר; וכפי ששנינו בברייתא: הלוקח פירות מן השוק לאכילה, ונמלך עליהן לבהמה - הרי זה לא יתן לא לפני בהמתו ולא לפני בהמת חברו אלא אם כן עישר.

ג

שמע רבי, יצא לקראתו, אמר לו: רצונך סעוד אצלי, אמר לו: כן. צהבו פניו של רבי (שמח). אמר לו: כמדומה אתה שמודר הנאה מישראל אני? ישראל קדושים הן, יש רוצה ואין לו ויש שיש לו ואינו רוצה, וכתיב: 'אל תלחם [את] לחם רע עין ואל תתאו למטעמותיו. כי כמו שער בנפשו כן הוא, אכול ושתה יאמר לך, ולבו בל עמך', ואתה רוצה ויש לך, אבל כעת אני מסרב, מפני שאני טורח בדבר מצוה, כאשר אחזור אבוא אצלך. כשבא, הזדמן שנכנס בפתח שעמדו בו הפרדות הלבנות (של רבי, חיה מסוכנת). אמר: מלאך המות בביתו של זה ואני אסעוד אצלו? שמע רבי, יצא לקראתו, אמר לו: אמכור אותן. אמר לו: 'ולפני עור לא תתן מכשול'. (אמר לו): אפקיר אותן. (אמר לו): אתה מרבה כך את הנזק. (אמר לו): אעקר אותן (וכך לא תהיינה מסוכנות).  אמר לו: יש צער בעלי חיים. (אמר לו): אהרוג אותן. (אמר לו): יש (איסור) בל תשחית. הפציר בו (רבי) הרבה, גבה הר (והפריד) ביניהם. בכה רבי ואמר: מה בחייהן כך, במיתתן על אחת כמה וכמה...; ...אמרו עליו על רפב"י: מימיו לא בצע על פרוסה שאינה שלו, ומיום שעמד על דעתו לא נהנה מסעודת אביו.

הסיפור בנוי משלושה חלקים, או שלוש מערכות, שכל אחת מהן מתרחשת במקום אחר. שלוש המערכות יחד יוצרות רצף עלילתי אחד, שהמסגרת שלו היא מסעו של ר' פנחס בן יאיר (להלן: רפב"י) לפדיון שבויים, וכל אחת מהמערכות מציגה אירוע או התמודדות שהוא פוגש בדרך. כבר בשלב זה, בהתבוננות ראשונית וכללית על הסיפור, אפשר לשאול – מה מאחד את חלקיו השונים של הסיפור? האם מדובר רק ברצף של אירועים שהתרחשו במקרה לאורך מסע אחד, ולכן הם מתוארים יחד, או שמא ישנה נקודה משותפת שמאחדת אותם גם מבחינה תמאטית?

שאלה זו מתחדדת מאד לאור המקבילות לחלקי הסיפור השונים, שניתן למצוא בתלמוד הירושלמי. בירושלמי במסכת דמאי מופיעה שרשרת של סיפורים קצרים על רפב"י. שלושה מהם מקבילים לחלקים השונים בסיפור בבבלי חולין, אך הם שונים מהמקבילה בבבלי בפרטים שונים בעלילה.

הנה שלושת הסיפורים המקבילים מהירושלמי, בתרגום לעברית:

1. חמורתו של רפב"י, גנבוה ליסטים בלילה. (עשתה) נחבאה אצלם שלושה ימים שלא טעמה כלום. אחר שלושה ימים נמלכו להחזירה לבעליה. אמרו נחזירנה לבעליה שלא תמות אצלנו ותסריח את המערה. הוציאוה, הלכה ועמדה על שער בעליה והיתה נוערת. אמר להם פיתחו לעלובה זו שיש לה שלושה ימים שלא אכלה כלום. פתחו לה והיא באה. אמר להם תנו לה משהו שתאכל. נתנו לפניה שעורים ולא רצתה לאכול. אמרו לו רבי (היא) לא רוצה לאכול. אמר להם: מתוקנים הם? אמרו לו: כן. אמר להם: והרמתם דמאי? אמרו לו ולא כך לימדנו רבי הלוקח לזרע לבהמה לקמח לעורו שמן לנר שמן לסוך בו את הכלים פטור מן הדמאי! אמר להם: מה נעשה לעלובה זו שהיא מחמירה על עצמה הרבה. והרימו דמאי ואכלה.

2. רפב"י היה הולך לבית הוועד, והיה גיניי (הנהר) גובר. אמר לו: גיניי גיניי מה אתה מונע אותי מבית הוועד? ונחצה לפניו ועבר. אמרו לו תלמידיו יכולים אנו לעבור? אמר להם: מי שיודע בעצמו שלא זילזל באדם מישראל מימיו – יעבור ולא יינזק.

3. רבי רצה להתיר את השמיטה. עלה רפב"י אצלו. אמר לו (רבי) מה עושה התבואה (מה מצב התבואה)? אמר לו עולשין יפות... וידע רבי שאין הוא מסכים עמו. אמר לו (רבי) האם יתן רבי דעתו לאכול איתנו משהו קטן היום? אמר לו כן. כשירד (לאכול איתם) ראה את הפרדות של רבי עומדות (חיות). אמר: את כל אלה היהודים זנים (מפרנסים)? אפשר שלא אראה סבר פניו מעכשיו. הלכו ואמרו לרבי. שלח רבי, רצה לפייסו. הגיעו (השליחים) לעירו. אמר (רפב"י): בני עירי קירבו אלי. ירדו בני העיר והקיפו אותו. אמרו להם: רבי רוצה לפייסו. עזבוהו (בני העיר) והלכו להם. אמר: בני שלי קירבו אלי. ירדה אש מן השמים והקיפה אותו. הלכו ואמרו לרבי. אמר: הואיל ולא זכינו להינות ממנו בעולם הזה נהנה ממנו בעולם הבא.

(ירושלמי דמאי פ"א ה"ג. קיימת מקבילה אחרת במסכת שקלים פרק ה הלכה א, ומקבילה נוספת בבראשית רבה, ס ח, עמ' 648-649 במהדורת תיאודור-אלבק)

בניגוד לבבלי, בירושלמי כל אחד משלושת הסיפורים עומד בפני עצמו ואין קשר ביניהם. אבל מהדמיון בין הסיפורים בבבלי ובירושלמי נראה שאלה אותם סיפורים. איך, אם כן, נסביר את ההבדל בין הבבלי לירושלמי?

אפשרות אחת היא להסביר שהיו מסורות שונות לגבי רפב"י, שנמסרו ב'ערוצי מסירה' שונים בבבל ובארץ ישראל. במסורת אחת, שנמסרה בארץ ישראל עד תקופת האמוראים, התרחש כל אחד משלושת המאורעות בנסיבות נפרדות, כפי שמתואר בירושלמי, ואילו לבבל הגיעה מסורת אחרת, שבה התרחשו שלושת המאורעות במסגרת של מסע אחד, באופן קצת שונה מהמתואר בירושלמי.

אפשרות אחרת, מסתברת יותר, לאור עיצוב הסיפור בבבלי ולאור ההבדלים הקיימים בין פרטי הסיפורים בבבלי ובירושלמי שנעמוד עליהם מיד, היא שהאגדה בבבלי היא פרי עיבוד ופיתוח ספרותי של המסורות שבירושלמי או של מסורות דומות להן, שקדמו למסורת שבבבלי. אם נלך בכיוון הזה, נאמר שהעיבוד הבבלי טווה יחד שלושה סיפורים קצרים לאגדה אחת בעלת רצף סיפורי הגיוני. אולם אם אכן כך היה, יש להסביר מה 'הרוויח' הבבלי מחיבור שלושת הסיפורים לסיפור אחד ארוך. האם יש בסיפור ארוך זה תמה אחת, שהחיבור בין שלושת חלקיה משרת? באופן עקרוני וראשוני אפשר להציע שסיפור אחד ארוך מאפשר בניה ועיצוב מדורג ותהליכי יותר של גיבורי הסיפור ושל התמה שלו, ויש לבחון אם זה מה שמתרחש באגדה שבבבלי.

בנוגע לשיבוץ של הסיפור בהקשרו הרחב בסוגיית הבבלי, כבר קבעה עפרה מאיר, בדבריה על החלק האמצעי (סיפור החמורה): "...ואף על פי שהוא הסיפור השני, הוא היחיד שמסביר את סיבת שילובם של כל שלושת הסיפורים בסוגיה. הוא בא כתשובה לשאלה מה היא בהמתן של צדיקים...".^[3] את קביעתה של מאיר אבחן בהמשך, לאור בחינה מחודשת של ההקשר ההלכתי והדרך שבה הסיפור משתלב בתוכו, אך תחילה נקרא את הסיפור עצמו קריאה צמודה.

ניתוח הסיפור בבבלי

נתבונן מקרוב בחלקי הסיפור שבבבלי. בחלק הראשון, רפב"י הולך לפדיון שבויים. כפי שנראה בהמשך, משפט הפתיחה הזה משמש גם כסוג של כותרת שנוכחת בשלושת החלקים. רפב"י מגיע לנהר ומצווה עליו להיחצות, כדי שיוכל להמשיך בדרכו לקיום המצווה. תחילה, הנהר מסרב לדרישתו של רפב"י, בטענה שבכך שהוא ממשיך לזרום הוא "עושה רצון קונו". אבל לבסוף רפב"י מכניע אותו והנהר נחצה. 

הרעיון של הנהר ש"עושה רצון קונו", אינו מופיע בגרסת הסיפור שבירושלמי. אפשר למצוא משפטים דומים לגבי איתני טבע שונים במקורות נוספים, קדומים יותר, שמהם הבבלי יכול היה לקחת את הנוסחה הזו. למשל, לגבי הים שנשאר בגבולותיו מבלי לחרוג אל היבשה מופיע בספרי במדבר:

'האותי לא תיראו נאום ה' אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים חוק עולם לא יעברנהו' (ירמיה ה כב), אמר הים: ומה אני, שאין בי אחת מן כל המדות הללו, הריני עושה רצון קוני... (ספרי נשא, פיסקא מב)

כך גם לגבי הארץ והשמים, בבראשית רבה:

'ויקרא א-להים ליבשה ארץ', למה נקרא שמה ארץ, שרצתה לעשות רצון קונה, רבי נתן בשם ר' אחא ור' ברכיה בשם רבי יצחק אמר אני אל שדי אני שאמרתי לשמים וארץ די, שאלמלא כן היו מותחים והולכין עד עכשיו. (בראשית, פרשה ה [מהדורת תיאודור-אלבק עמ' 37])

המעניין בשני המקורות הללו הוא ש"עשיית רצון קונם" של איתני הטבע מתבטאת דווקא בעצירה, בהכרה בגבול שה' שם להם. אך הנהר בסיפור רואה דווקא בהמשך זרימתו האינסופית את עשיית רצון קונו, ורפב"י הוא זה ששם לו גבול, ולו באופן זמני. אם נקרא את מעשהו של רפב"י על רקע המקורות האחרים, הרי שאין במעשהו של רפב"י סתירה מהותית לאופן שבו הטבע עושה את רצון קונו של הקב"ה. אפשר שהמספרים כאן רמזו לכך, כששילבו את הביטוי "עושה רצון קוני" שהופיע במקורות הקדומים יותר שציטטתי.

בהמשך, דורש רפב"י מהנהר שיישאר חצוי גם למען יהודי שעסוק במצוה (הובלת חיטים למצות) ואף למען איש נוכרי שמתלווה אליהם. סיפור זה מציג בפנינו את דמותו של רפב"י כמי שעוסק במצוות למען הצלת אחרים, ואף דואג לצרכי סביבתו – אלה שהולכים עמו. הוא מוצג גם כבעל כוחות רוחניים מיוחדים, שמעניקים לו יכולת להכניע את איתני הטבע. אך יותר משמעותי מכך, 'דבריו' של הנהר מעידים על כך שזרימתו אינה רק תופעה פיזיקלית, אלא התרחשות שמהותה היא קיום רצון ה', "רצון קונו". לכן ניתן להכניעה באמצעות כוחו של רפב"י, שנובע מעיסוקו המתמיד במצוות ובצרכיו של עם ישראל. טענתו של הנהר, שאין ודאות שרפב"י יצליח בשליחותו, אינה מצליחה, כך מסתבר, להמעיט ממעמדו כמי שעסוק ברצון קונו באופן קבוע ומתמשך, ונראה שזרימתו הקבועה של הנהר משמשת כדימוי ובבואה למצבו של רפב"י.

חציית הנהר על ידי רפב"י מזכירה כמובן את הסיפור המקראי על קריעת ים סוף ביציאת מצרים.^[4] גם המצווה שהיהודי השני עסוק בה, הבאת חיטים למצות של פסח, מזכירה את יציאת מצרים. ואם כן, אולי הנוכרי שחוצה איתם מזכיר את ה'ערב רב'. גם עיסוקו של רפב"י בפדיון שבויים מזכיר את משה, שמוציא את בני ישראל ממקום השבי והעבדות שלהם במצרים. כל אלה מחזקים את ההשוואה בין דמותו של רפב"י למשה רבנו. חלק מעיצוב דמותו של רפב"י בחלק הראשון של הסיפור הוא, אפוא, כסוג של בבואה למשה רבנו.^[5]

בחלק השני בסיפור מסופר על חמורתו של רפב"י, והקורות אותה באכסנייה שבה חנתה יחד עם בעליה בהמשך מסעם.^[6] בעלי האכסניה אינם מצליחים להאכיל את החמורה שעורים של דמאי, עד שמפרישים מהם את המעשרות (פירות דמאי הם פירות במעמד הלכתי של ספק, שהמשנה [דמאי א ג] פוטרת ממעשרות אם הם מיועדים למאכל בהמה). חלק זה ממשיך תמאטית את החלק הקודם בשני אופנים: תפיסת צדקותו של רפב"י מועצמת, כשמתברר שאפילו בהמתו מקפידה הקפדה הלכתית חמורה ומדוקדקת באכילתה. בנוסף, רפב"י מסביר שההקפדה של בהמתו נובעת מכך שהיא "הולכת לעשות רצון קונה". נראה שעיקר מטרת הסיפור על הבהמה קשורה לאופן שבו היא משמשת כשיקוף של בעליה.^[7] דמותו של רפב"י ממשיכה להתעצב, דרך תמונת המראה של בהמתו, כדמות שעסוקה באופן תמידי ומתמשך ב"עשיית רצון קונו". נקודה זו חוזרת ושופכת אור נוסף על יכולתו של רפב"י לאיים על הנהר ולהכניע אותו בחלק הראשון של הסיפור – בדומה לנהר, גם רפב"י הוא 'זורם' כל הזמן בנתיב של עשיית רצון קונו. יחד עם זה, נבנית לאט לאט אצל הקוראים הבנה נוספת לגבי רפב"י – כשרואים שבשני חלקי הסיפור הוא נאלץ להתעמת עם גורמים שונים ש"מפריעים" את "עשיית רצון קונו" – הנהר ובעלי האכסניה.

החלק השלישי שונה מקודמיו. הוא איננו רק סיפור על מעשה של רפב"י, אלא סיפור על מפגש. ר' יהודה הנשיא ('רבי') מזמין את רפב"י לסעוד אצלו. בשלב הראשון רפב"י מסרב להתעכב אצל רבי עד שיסיים את משימתו – פדיון השבויים. בשלב הזה אנו שוב לומדים על המסירות והמיקוד שלו במשימתו למען הציבור. בתגובתו לרבי אנחנו לומדים עליו דבר נוסף: רפב"י מקפיד לא לאכול ממזונם של אנשים שחיים בצמצום כלכלי, או שאינם מעוניינים לחלוק איתו את לחמם בלב שלם.

מעניין לציין שלא מצאתי אמירה דומה לזו של רפב"י במקורות שקדמו לבבלי, אבל בבבלי עצמו אפשר למצוא דברים דומים, שמבוססים על אותו פסוק ממשלי, ושמיוחסים לאמוראים:

ואמר רבי יהושע בן לוי: כל הנהנה מצרי העין עובר בלאו, שנאמר: "אל תלחם את לחם רע עין וגו', כי כמו שער בנפשו כן הוא אכול ושתה יאמר לך וגו'". רב נחמן בר יצחק אמר: עובר בשני לאוין, "אל תלחם" ו"אל תתאו". (סוטה ל"ח ע"ב)

אפשר שהפסוק ממשלי, יחד עם השיבוץ של סירובו של רפב"י להנות מ'צרי עין' שהורחב לסירוב להנות מאלה ש'רוצים ואין להם', הוא הרחבה ספרותית שמבוססת על האמירות האמוראיות האלה.

כשרפב"י חוזר משליחותו, מתגלה לו במקרה שרבי מחזיק בביתו, כנראה כחלק ממעמדו כנשיא, פרדות לבנות – בהמות יקרות (כפי שמשתמע מהסיפור בירושלמי) ומסוכנות, אולי סוג של 'סמל סטטוס' באותם ימים. התנגדותו של רפב"י לנוכחותן של הבהמות האלה, אותן הוא מכנה "מלאך המוות", בביתו של רבי, גורמת לו לסרב לאכול אצלו.

תגובתו של רפב"י וניסוחה, "מלאך המות בביתו שלזה ואני אסעוד אצלו?", מזכירות תגובה דומה בסיפור אחר, שקשור גם הוא לעולמם של 'חסידים' מתקופת התנאים. על ה'חסידים' האלה נמנה גם ר' פנחס בן יאיר. בסיפור זה מסופר על חסיד אחד שבגלל מחלתו הקשה קיבל את הוראת הרופאים, שאין לו תרופה אחרת מלבד חלב טרי של בהמה דקה. דא עקא, גידולה של בהמה כזו בארץ ישראל נאסר על ידי החכמים:

ומעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו, ושאלו לרופאין, ואמרו: אין לו תקנה עד שינק חלב רותח משחרית לשחרית. והביאו לו עז וקשרו לו בכרעי המטה, והיה יונק ממנה חלב רותח משחרית לשחרי'. לימים נכנסו חבריו לבקרו. כיון שראו אותה העז קשורה לו בכרעי המטה חזרו לאחוריהם. אמרו: לסטיס מזוין בביתו של זה ואנו נכנסין אצלו?! (בבא קמא פ' ע"א, על פי כ"י המבורג 165)

חבריו של אותו חסיד, שיש לשער שהיו חסידים כמוהו, התבטאו באופן דומה מאד לרפב"י בפתח ביתו של רבי. הם הזדעזעו מכך שהוא מחזיק בביתו עז – סוג של בהמה דקה שהחזקתה נאסרה על ידי החכמים בגלל האופן שבו היא מכלה את הצומח בארץ, כמו שודד ("ליסטיס מזוין") שגוזל וזורע הרס. כמו רפב"י, הם מזכירים את הנזק שעושה הבהמה של החסיד, וכמוהו הם נרתעים מלהיכנס לבית החסיד ושבים על עקבותיהם. לסיפור בבבלי בבא קמא יש גם מקבילות קדומות יותר, בתוספתא ובירושלמי, שאף בהן יש משפט דומה, בניסוחים מעט שונים. הנה למשל הנוסח בירושלמי: "אמרו היאך אנו יכולין להיכנס והליסטיס עמו בבית" (ירושלמי סוטה פ"ט ה"י). דבריו של רפב"י דומים יותר לניסוח שבבבלי. שוב, אפשר שלפנינו עיצוב ספרותי של חכמי הבבלי, שניסחו את המשפט של רפב"י בסיפור בחולין בהשראת הסיפור על החסיד והבהמה הדקה בבבא קמא.

בדו-שיח שמתפתח בין רפב"י לרבי ובדימויים שמופיעים אחריו אפשר ממש לחוש את הרתיעה והזעזוע הקשים של ר' פנחס בן יאיר, שכל כך מרחיקים אותו מרבי. כל הצעותיו של רבי לתיקון ולפיוס נדחות, עד ש"גבה הר ביניהם" – הפער והפירוד גדלו והלכו עד שלא ניתן היה לגשר עליהם. נראה שבעומק, הפירוד לא נבע רק ממעשה כזה או אחר, שניתן לשנותו, אלא מהבדלים עמוקים בגישה ובדרך החיים, שגרמו לכך שכל ניסיונות התיקון שהציע רבי לא היו יכולים להיות מקובלים על רפב"י.

נראה, שהחלק שלישי שמספר על הקרע שהתרחש בין רפב"י לרבי, הוא המקום שאליו חותר הסיפור בבבלי והוא זה שמשמש כתמה העיקרית שלו. מוקד הסיפור אינו המסע לקיום מצוות פדיון שבויים – זהו רק סיפור המסגרת וחלק מעיצוב הדמות של רפב"י. התמה המרכזית בסיפור הוא המפגש והקונפליקט שהתרחש בין שתי דמויות שונות מאד של מנהיגים רוחניים שחיו באותו דור. נראה שמטרת שני החלקים הראשונים בסיפור היא להציג בפנינו את דמותו של רפב"י, שמוכרת פחות מדמותו של רבי, וליצור בכך את הרקע המתאים להצגת הקונפליקט ביניהם בחלק השלישי. לאחר שעוצבה דמותו של רפב"י על מאפייניה המיוחדים ניתן להבין טוב יותר את מהות הפער והעימות בין שני החכמים הללו. רפב"י מייצג דמות של 'חסיד' בתקופת חז"ל.^[8] חייו ממוקדי מטרה גבוהה. חלק מהמיקוד הזה מתבטא גם בהקפדה מחמירה בתחומים מסוימים. הוא הולך בדרך עם יהודים פשוטים ודואג להם, ובדרכו נלווים אליו גם נכרים, שזוכים לחסותו. ואילו רבי הוא נשיא, ממשפחה מכובדת ומיוחסת, שחי בבית מפואר ומחזיק בגינוני שלטון. זו דרך חיים שונה מאד מזו של רפב"י, וממילא מתעוררת אצל רפב"י רתיעה משמעותית, כפי שרואים במפגש ביניהם.

בשיעור הבא נמשיך ונעסוק במפגש ובקונפליקט בין רבי לרפב"י ובמשמעותו, ונבחן את תפקידו בתוך ההקשר הרחב שלו בסוגיה.

[1] בדיון ההלכתי עצמו אדון בהמשך, ואז גם אציג אותו באופן יותר מלא.

[2] כאן ובהמשך יופיעו בהטיה משפטים שהם למעשה מאמרים מוסגרים שדנים בנקודה מסוימת שעולה בסיפור, אך הם קוטעים את רצף הסיפור ואינם חלק מהסיפור עצמו.

[3] ע' מאיר, "חמורתו של ר' פנחס בן יאיר", מחקרים באגדה ובפולקלור יהודי (בעריכת: י' בן-עמי וי' דן), ירושלים, תשמ"ג, עמ' קכט.

[4] אכן, לאחר החלק הראשון של הסיפור, הסוגיה מביאה את דבריו של רב יוסף שמעיר על כך, ויוצר את ההשוואה המתבקשת בין רפב"י למשה.

[5] אולי, באופן רמוז, יש פה אמירה אף רדיקלית יותר על רפב"י, ששם גבול לזרימת הנהר ובכך מתדמה לקונו, ששם גבול לים ולשמים.

[6] על המקבילה לסיפור זה בירושלמי ומקבילות נוספות ראו מאמרה של מאיר (לעיל, הערה 3) עמ' קיז-קלז.

[7] אפשר שהסיפור על החמורה גם ממשיך את ההשוואה למשה רבנו, שגם הוא הלך עם חמור בדרכו להציל את עם ישראל (שמות ד', יח).

[8] לאפיונים שונים של חסידים בתקופת חז"ל ראו למשל: ש' ספראי, בימי הבית ובימי המשנה: מחקרים בתולדות ישראל, כרך ב', ירושלים, תשנ"ד, עמ' 501­-539; ז' פלק, 'ממשנת חסידים', ספר זכרון לבנימין דה-פריס (בעריכת ע"צ מלמד), תל-אביב, תשכ"ט, עמ' 62–69; ד' הרמן, חסידים קדמונים: החסידים ומשנתם בימי הבית השני ובתקופת המשנה והתלמוד, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן, תשמ"ז חסידים, עמ' 78–87, 113–118, 152–157, 235–240; מ' בן-שלום, חסידות וחסידים: בתקופת בית שני ובתקופת המשנה, תל-אביב, תשס"ח עמ' 206–448.