מזל להיות גנב: באגדת חז"ל ובסיפור החסידי (4)

בשיעורים הקודמים עסקנו בסיפור של ר' נחמן, "מעשה בחוזה בכוכבים". תחילה הזכרנו פירוש בשם "אנ"ש" שנוסף באחת הגרסאות, ולאחר מכן גילינו פרשנות שמדברת באופן חיובי על 'גניבה' במישור הרוחני, ומתארת אותה כחריגה של אדם מהמקום ה'טבעי' שלו על מנת לפרוץ מהמקום שהוא נמצא בו אל עבר מדרגה רוחנית גבוהה יותר.

רעיון הגניבה כהסתרה א-להית

הרב דב זינגר, שבשיעור הקודם הזכרתי את קושייתו על פירושם של אנ"ש, לקח את הסיפור של ר' נחמן למקומות אחרים.^[1] גם הוא פירש את ה'מזל להיות גנב' כפוטנציאל כללי ועמוק יותר שאפשר לנתבו למקום אחר. ההבנה שנדרשה מהעני היתה לראות שלכל הצעה יכולים להיות שני פנים – פן של 'סטרא אחרא' שיוביל למעשה אסור, ופן של 'סטרא דקדושה' (זאת בהמשך לדברים שהבאתי בשם הוגים חסידיים שונים בשיעור הקודם). הפן של ה'סטרא אחרא' פה הוא גניבת ממון; גניבה של כסף או רכוש היא חטא ואינה יכולה להיות רצון ה'. זהו המקום שאליו ביקש ה'בעל דבר' שהתחפש לחוזה בכוכבים להוביל את האיש, כדי להכשיל אותו. בסופו של דבר ה'בעל דבר' גם הצליח בכך, הפיל את העני בפח והוביל אותו אל סופו הטרגי. אך הסיפור היה יכול להסתיים אחרת. זאת משום שגם המקום שנראה כ'סטרא אחרא' מסתיר בתוכו גרעין אמיתי שיכול להיות מנותב לטוב, אלא שהוא דורש העמקה וחיפוש. בדברי החוזה בכוכבים הסתתרה הזדמנות עבור האיש. אילו הוא היה חושב על הדברים באופן מעמיק, הוא היה מנתב את הפוטנציאל הטמון בדברי החוזה בכוכבים למקום אחר, והסיפור היה מסתיים אחרת.

האיש בסיפור אמנם ישב בבית המדרש ועסק בתורה, אך חייו הדתיים היו הרגל עבורו. כפי שהזכרתי בשיעור הקודם, ר' נחמן מביע התנגדות לעבודת ה' שנעשית מתוך רק הרגל במקומות שונים בתורותיו.

כיצד האלטרנטיבה לחיים דתיים של הרגל, קשורה לגניבה? פעולת הגניבה קשורה לאופן של התנהלות רוחנית בעולם הזה, על מגבלותיו, שר' נחמן מתאר במקומות אחדים. זוהי התנהלות שדורשת הסתרה וסוד. הגניבה שמדובר בה כאן היא לא גניבה של כסף או רכוש, אלא גניבה במובן של פעולה באמצעות הסתרה, כמו שהגנב מסתיר את הכלי כדי שיוכל לגנוב אותו. כך ר' נחמן מתאר את בחירתו לספר סיפורי מעשיות, שביכולתם לעורר אנשים רוחנית באופן שלא יכול לקרות בדיבור דתי ישיר:

כי יש בני אדם שישנים את ימיהם ואף שנדמה להעולם שהם עובדים את השם, ועוסקים בתורה ובתפילה אף על פי כן כל עבודתם אין להשם יתברך נחת מהם כי נשאר כל עבודתם למטה...

וכשרוצין להראות לו פניו, ולעוררו משנתו, צריכין להלביש לו את הפנים בספורי מעשיות...

(ליקוטי מוהר"ן תורה ס')

ה'הלבשה' של התורה בסיפורי מעשיות היא סוג של הסתרה שמאפשרת תיווך שלה גם למי ש'ישן' מבחינה רוחנית, מבלי לעורר בו התנגדות. ר' נתן, תלמידו של ר' נחמן, מבאר את הדברים באופן מפורט יותר. תחילה הוא מסביר שהגניבה היא אופן פעולתו של היצר הרע, ה'בעל דבר', ובפעולתו נמצא השורש של הגניבות בעולם:

כי הגנב בא בהעלם ובהסתר בערמה וחכמה גדולה. ושרשו מהבעל דבר שהוא הגנב הגדול שבא על האדם בגנבה ובמרמה... (ליקוטי הלכות, הלכות גניבה ה', י)

ר' נתן מסביר ביתר פירוט כיצד היצר הרע נוהג בערמה, שהיא סוג של גניבה, כדי לגרום לאדם לעבור עבירה. שהרי אילו האדם היה מזהה שהדבר שמופיע לפניו הוא עבירה, יש סיכוי טוב שהוא היה נמנע ממנו. הסתרת האופי האמיתי של המעשה והצגתו ('הלבשתו') כדבר אחר היא דרכו של ה'בעל דבר' לרתום את האדם לעשייתו:

...כי כל הגניבות נמשכין בשרשן ע"י הבעל דבר שהוא הגנב הראשון ראש לכל הגנבים והרמאים שבעולם כי הוא מתנהג עם רוב בני אדם בדרך גניבה בערמה ורמאות נפלא בכמה וכמה מיני דרכים שונים שהוא מרמה את האדם וגונב דעתו בכל עת עד שרוצה לתופסו במכמרתו רחמנא ליצלן כנודע ונראה בחוש… כי באמת ע"פ רוב א"א להבעל דבר שיבא להאדם להסיתו מיד לעבירה גמורה ח"ו רק בתחילה מתלבש א"ע במצוות וגונב דעת האדם ומורה לו היתר ומלביש לו העצה רעה שלו במצוות והיום אומר לו עשה כך ומחר אומר לו עשה כך עד וכו'. (שם ג', ב)

בהמשך דבריו הוא מסביר את אופן הפעולה של הצדיק שמשתמש באותם כלים על מנת להלביש את דברי התורה בסיפורים:

כי הצדיק מתנהג עם הבעל דבר בגנבה ורמאות כנ"ל, כי כמו שהבעל דבר גנב לב האדם על ידי שהלביש את עצמו במצות עד שהביאו לידי עברות רחמנא לצלן, וגם המצות בעצמן של הבעל דבר הם עברות, כמו כן עושה הצדיק, כי הוא מתלבש את עצמו בספורי מעשיות שהם ספורין דעלמא שנדמה לספורים של חל ושיחת חלין ובהם דיקא מעלים ומלביש השבעים פנים של תורה. (שם ג', ג)

באופן כללי, ר' נחמן מתאר כך את אופן פעולתם של צדיקים, שמבינים שדרושה מידה של תחכום והסתרה באופן שבו הם מביאים את עצמם לעולם. פניה ישירה וחשופה עלולה לעורר התנגדות. הפניה העקיפה שבסיפור, 'הלבשת' הרעיונות בסיפור, עוקפת הגנות שאנשים בונים סביבם ומאפשרת לתורה ולאמונה לחדור לליבם.

על פי הדברים האלה של ר' נחמן ור' נתן הרב דב מחבר את פעולת הגנבה שמופיעה בסיפור שלנו עם רעיון ההסתרה, הסוד וה'הלבשה'. הצדיקים לומדים את דרך הפעולה של ה'בעל דבר', שמתנהג בגניבה ובערמה. הלגיטימציה שלהם להשתמש בדרך פעולה זו, היא שבעומק הדברים גם למה שעושה ה'בעל דבר' יש שורש טוב, אלא שהוא מעוות אותו לרעה. התפיסה שקיים שורש טוב גם לפעולת ה'בעל דבר' בעולם נובע מהתפיסה היסודית והבסיסית בחסידות בכלל ואצל ר' נחמן בפרט, והוזכרה בשיעור הקודם, ש'לית אתר פנוי מיניה' – אין מקום או דבר פנוי מא-והות, אלא שא-להות זו מסתתרת פעמים רבות מאחורי מסכים, כפי שעלה בדברי ר' וולף שהובאו בשיעור שעבר. ההסתרה של הא-להות, שהייתה הכרחית כדי שהעולם יוכל להיברא, היא אב הטיפוס לכל פעולות ההסתרה, כפי שממשיך ומסביר ר' נתן על פי תורת רבו:

כי הגנב בא בהעלם ובהסתר בערמה ומרמה גדולה. ושרשו מהבעל דבר שהוא הגנב הגדול שבא על האדם בגנבה ובמרמה, כמו שכתוב, יארב במסתר וכו'. וכמו שמבאר לעיל בהלכות הקודמות. ושרש הבעל דבר והסטרא אחרא הוא מתחלת הצמצום של חלל הפנוי שה' יתברך, כביכול, העלים והסתיר אור חכמתו בשביל הבחירה. וההעלמה וההסתרה הוא בחינת גנבה, כי באמת לאמתו יש שם ה' יתברך רק שהוא מעלים ומסתיר עצמו, כביכול, בשביל הנסיון והבחירה בבחינת אתה אל מסתתר, בחינת 'ואנכי הסתר אסתיר'... (שם ה', י)

הניסוח של ר' נתן כאן רדיקלי מאד. נאמר בו שפעולת הצמצום וההסתרה של ה' היא בעצמה סוג של 'גנבה' – שכאמור, אינה דבר רע בפני עצמו, וערכה המוסרי תלוי באופן השימוש בה.

כך אפשר לפרש גם את רעיון הגנבה שעולה בדברי החוזה בכוכבים בסיפור שלנו. בסוף הסיפור מתגלה שהחוזה הזה הוא ה'בעל דבר' בעצמו, וזה מתחבר לדברי ר' נתן על ה'בעל דבר' שהבאנו לעיל. ה'בעל דבר' מציע גניבה ממשית – אך אילו הבין גיבור הסיפור לעומק את הפוטנציאל הרוחני של דברי החוזה בכוכבים, הוא היה יכול לנצל את הכוח של יכולת ההסתרה כמו שעושים הצדיקים, ולא להיות רק יושב בית מדרש פשוט, וגם לא להיות גנב שמוצא בסוף להורג.

אוסיף עוד נקודה אחת שעמד עליה הרב דב. באופן מפתיע, אפשר לזהות את החלטתו של העני-הגנב להיענות לקריאת המלך לחשוף לפניו את עצמו ואת סיפורו כטעות קריטית נוספת. אכן, המלך הבטיח שלא יפגע לרעה באיש שיבוא ויתוודה בפניו, וזו גם היתה כוונתו. ברם המלך, שמייצג בנמשל את מלכו של עולם, אינו שולט בעולם באופן גלוי וישיר ובלעדי בעצמו. כאמור, ה' צמצם את עצמו כדי לברוא את העולם, וכדי שלאדם תהיה בחירה בעולם הזה. אחת המשמעויות של הצמצום היא שה' פועל בעולם בהסתרה, דרך מנגנון של שליחים ושל דין – בדיוק כפי שהמלך בסיפור שולט דרך שרי המלך ובית דינו, והם אלה שבפועל מנהלים את הדברים, ולא המלך עצמו שבוחר להיות מאחורי הקלעים כדי ששליטתו לא תהיה גלויה. זוהי נקודה שהגנב לא לקח בחשבון. בעולם אידאלי, שבו נוכחות ה' חשופה, כנות ופעולה נכונה של האדם היתה מוביל תמיד לחסד. אך העולם האידאלי הזה אינו קיים, ובמקומו אנו חיים בעולם שיש בו צמצום, הסתרה ודין, שלפעמים, בטבעם, הם שרירותיים. הצמצום והדין האלה מביאים לפעמים לקושי ולכאב, אבל יש להם תפקיד חשוב – הם מאפשרים לאדם להיות, לפתח זהות, לבחור. אדם צריך להבין שכך העולם פועל, וממילא לא לצפות לעולם שבו הכול גלוי, שא-להים נוכח בו באופן גלוי, ושהטוב שולט באופן בלעדי.

אפשר להציע שגם היכולת להקשיב לחוזה בכוכבים, לפענח את המסר נכון, להפריד את הקליפות ולראות בו את נושא דבר ה' בעולם, מבטאת הבנה של העיקרון הזה. במבט ראשוני, ראייה בכוכבים מייצגת משהו שלילי ואולי אף אסור, לפחות אם מקבלים את עצותיה כפי שהן, במשמעותן הפשוטה. אבל אם מבינים שזוהי רק קליפה, אפשר לראות את הגרעין הטוב שמסתתר בתוכה. באופן כללי, אפשר שהסיפור מלמד על היכולת להקשיב לקול ה' בכל דבר בעולם, שבו הוא מסתתר בהסתרות שונות; להתחבר לה' ולמצוא את הדרך אליו דרך כל מיני דברים, ולא רק בבית המדרש.

באותו אופן, גם לעני לא נכון לפעול בחשיפה מוחלטת, וטעות היא לחשוף את עצמו ואת היותו גנב מתוך אמונה שעצם החשיפה והכנות יפטרו אותו מעונש. ובנמשל, היהודי מחפש את קרבת ה'. אבל עליו להבין שבעולם הזה המפגש עם ה' אפשרי רק בשילוב של דין. כך זה בהגדרה, כביכול בעל כורחו של ה', שנאלץ לצמצם את עצמו כדי לברוא את העולם. ללא הצמצום לא היה קיים אדם, לא היתה מתאפשרת בחירה. הצמצום הזה דורש הסתרה, הוא דורש ממד של סוד בעולם. הוא דורש גם פעולה דרך מערכות פורמליות, כמו הלכה מפורטת שיש לה פנים טכניות ופורמליות. למערכות האלה יש גם חסרונות, אבל זו הדרך שבה בחר ה' לפעול בעולם, דרך הצמצום. הצמצום מגדיר עולם עם גבולות, עולם עם מידת הדין, שיש בה למרבה הצער גם אלמנטים של ניכור ופירוד. לכן גם הצדיקים לא מפיצים תורה חשופה אלא מלבישים אותה באופן שתוכל להתקבל יותר.

ארחיב את הדברים באמצעות דוגמה מעולם מחשבתי קצת אחר. הפילוסוף היהודי בן המאה ה-20, עמנואל לוינס, טען שאדם אינו יכול באמת להתייחס לזולתו כסובייקט כפי שהוא חווה את עצמו. הכלים שלי להבנת מי שמולי מוגבלים. אני מכיר רק את אופן החשיבה והתחושות של עצמי, ובאמצעותם אני מבין את האחר. אבל מכיוון שהזולת שונה ממני, ההבנה שלי אותו תמיד תלקה בחסר, ואף תגרום לכך שביחס שלי אליו יהיה תמיד אלמנט של התייחסות לאובייקט, ולא לסובייקט. מצד שני, אומר לוינס, אם אני מוכן לקבל את הנחת המוצא הזו ולהפנים שהיכולת שלי לראות אותו כפי שאני רואה את עצמי היא מוגבלת, אני יכול לבנות יחסים שיש בהם פן מוסרי, מתוך הבנת החלקיות וחוסר הדיוק שיהיו בהם.

דוגמה נוספת שממחישה את הדברים היא יחסי זוגיות. אנחנו שואפים לבנות יחסים פתוחים וכנים לגמרי עם בני או בנות הזוג שלנו, וזה כמובן חשוב ובסיסי למערכת יחסים כזו. ויחד עם זה, הדבר זוקק התנהלות עדינה, מפני שגם הזוגיות הטובה ביותר אינה סימביוזה. תמיד נשארות שונות ואחרות, הדברים תמיד יראו קצת אחרת דרך עיני השני או השניה, ולכן אפילו כנות וחשיפה מוחלטת של מאה אחוז בכל רגע נתון אינה תמיד מה שייטיב עם הצד השני ועם הקשר. לפעמים קיימת תמימות מסוימת, במיוחד אצל זוגות צעירים, לחשוב שהדברים אינם מתנהלים כך, ואפשר להגיע, בזכות האהבה, לאחדות מוחלטת. עצם ראיית האחר כאדם נפרד, שעומד בפני עצמו, קשור קונספטואלית למידת הדין והגבולות, אבל באופן פרדוקסלי היא מאפשרת טוב גדול יותר – כשבעקבות ההבנה הזו של הנפרדות אני שם גבול – גבול לעצמי – שמצביע על המקום שבו אני נגמר והשני מתחיל. מלבד זה, יש משהו חשוב גם ברעיון של הסוד במובן החיובי שלו. באופן פרדוקסלי, קיומו של סוד תורם למערכת היחסים.

הדברים האלה מתכתבים בעיני עם האמירה של ר' נחמן, מפני שהם מגדירים את המקום של הדין והגבול שלעד יתקיים בין אנשים בעולם הזה. התודעה של הגניבה היא הוויתור מראש על המחשבה שאני יכול להגיע למפגש אמיתי לגמרי, חשוף וישיר עם האחר או עם א-להים. בעולם הזה יש לבושים. הלבושים הם האופן שבו א-להים מתקשר איתנו וגם האופן שבו בני אדם מתקשרים ביניהם. הלבושים מכסים ויוצרים הסתרה וסוד, אבל גם מגלים את מה שאנחנו בוחרים לגלות ולהביע. אחד היתרונות שיש בהפרדה שהלבושים יוצרים הוא בכך שהיא מונחת על השולחן. מקום שאין בו גבולות כאלה, שמתיימר לטשטש את הגבולות והגדרות בין אנשים, יוצר בסופו של דבר עוול גדול ופגיעה באנשים. בעולם הזה, אין אפשרות לדלג על הגבולות. ההכרה בכך הופכת את הניסיון ליצור מפגש למוסרי יותר, כיוון שאני מודע למגבלותיו.

הסיפור שבתוך הסיפור

באחת התמונות בסיפור, העני-גנב שרוצה לקבל את הכרעת המלך בויכוח בינו לגנבים האחרים מתחזה למספר הסיפורים של המלך בלילה:

ובכן למחרת הלך וזעזע את מטת המלך עד שנעור המלך, ופנה תכף המלך למספר שיספר לו מעשה, והמספר עצמו ישן, ולקח הוא את תפקיד המספר וספר את ספורו למלך באופן אחר, ובסיום המעשה שאלו מה דעתו בכגון זה.

לאור הפרשנות שלעיל, זוהי נקודה חשובה בסיפור, שבה העני דווקא מגשים את ייעודו כגנב באופן אחר – לא בגניבה של כסף או חפץ כלשהו, אלא בגניבת דעתו של המלך, באופן שלא פוגע בו. אופן ה'גניבה' של העני בקטע הזה הוא בדיוק אופן הפעולה של הצדיק שצייר ר' נחמן – הלבשה של משהו בסיפור. הגניבה פה היא כפולה, העני גם מתחזה למספר הסיפורים וגם מספר את הסיפור באופן כזה שלא יחשוף את זהותו: "וסיפר את סיפורו למלך באופן אחר". הסיפור מסתיר את זהותו של העני-הגנב ומגן עליו, אך גם יוצר מציאות בעולם הממשי כשהוא מעורר את המלך וגורם לו להגיב, ומאוחר יותר גם לחפש את הגנב מתוך סקרנות ופליאה. הסיפור, אם כן, פעל את פעולת הסיפורים של הצדיקים – לעורר את האדם. זוהי דוגמה תמציתית למה שיכול היה העני-הגנב לעשות באמצעות כישוריו באופן רחה הרבה יותר, אילו רק הבין נכון את ייעודו.

כך, בלב הסיפור על העני והחוזה בכוכבים, מסתתרת אמירה חשובה ומשמעותית על כוחו של הסיפור, ועל המרכזיות של תפקיד מספר הסיפורים וקרבתו הגדולה למלך. יתכן שהדברים קשורים גם להצעה רוחנית אחרת של ר' נחמן – עמידה קבועה לפני ה' בדיבור חופשי (בדרך כלל בהקשר של 'התבודדות'), שבה האדם מספר לה' את סיפורו – סיפור דברים. אפשר לומר שהמתבודד מלביש את תפילתו בסיפור. כך כותב ר' נחמן בליקוטים:

התבודדות הוא מעלה עליונה וגדולה מן הכל, דהינו לקבע לו על כל פנים שעה או יותר להתבודד לבדו באיזה חדר או בשדה, ולפרש שיחתו בינו לבין קונו, בטענות ואמתלאות בדברי חן ורצוי ופיוס... ותפלה ושיחה זו יהיה בלשון שמדברים בו... ואת כל אשר עם לבבו ישיח ויספר לפניו יתברך... (ליקוטי מוהר"ן, תורה כה)

ובחזרה לסיפור על רב נחמן בר יצחק

עם התובנות מהסיפור של ר' נחמן נשוב לסיפור שפתחנו בו – סיפור רב נחמן בר יצחק במסכת שבת, שחוזה בכוכבים אמר עליו שיהיה גנב. אמו, בתגובה, דואגת שהוא תמיד יכסה את ראשו. אני רוצה להציע כאן פרשנות חדשה, סימבולית וחסידית, בעקבות הסיפור של ר' נחמן, לרעיון של הכיסוי שהאם הוגה. הגניבה עצמה, כאמור, מתאפיינת בכיסוי, זו מהותה. ייתכן שהאם דואגת לכיסוי הראש של בנה כי היא רוצה שהכיסוי הקבוע על ראשו יזכיר לו את רעיון הכיסוי באופן החיובי שלו – את הכיסוי שתחתיו פועלת הא-להות בעולם. בשימוש נכון, הכיסוי הוא כלי שמאפשר פעולה בעולם הזה, על החלקיות שלו, פעולה שתשפיע, תחדור עמוק ותשיג הישגים. כיסוי הראש שהאם יוזמת הוא אפוא, באופן סימבולי, לבוש אחר (כמו שהמזל הוא לבוש) שמסמל את כיסוי הרוח בעולם הזה, באופן שמעניק לה כלים שמאפשרים לה להתקבל בלי להתרסק. האם קושרת בין הכיסוי ל"יראת שמים", שאותה אפשר לפרש כאותה מערכת של דין שבאמצעותה העולם מתנהל. כך הקריאה של הסיפור של ר' נחמן, על העני שמזלו היה שיהיה גנב, מאפשרת לנו לקרוא מחדש את הסיפור בגמרא ולמצוא בו רבדים חדשים של משמעות (ואין זה משנה כרגע אם המספרים התלמודיים יתכוונו באופן מודע לקריאה זו, על אף שאולי טרם היתה בפיהם השפה הרוחנית שהתפתחה בימי ר' נחמן).

נסכם במבט רחב על הנושא המשותף של שלושת הסיפורים בעקבות התובנות שעלו פה. אפשר לראות את המזל כאחת מדרכי הכיסוי שהשי"ת פועל דרכם בעולם. לכן הסוגיה אינה מבטלת את המזל. בסיפורי הגמרא הוא עובד, יש לו משמעות, אך הוא רק חלק מהעניין. המזל, ומבשריו החוזים בכוכבים, הם אולי מיצג מעוות של הדברים, אבל בסופו של דבר יש בהם נקודת אמת. הם נובעים מהצמצום של הקב"ה בבריאת העולם, והפקדתו בידי כל מיני כוחות, שמאחורי כולם הוא זה שמסתתר. זה מה שנותן למזל את כוחו, ומצד שני זה מה שמגביל את כוחו – כך שמעשים טובים שונים, שהם גילוי יותר חשוף ומשמעותי של ה' בעולם, יכולים לגבור על המזל.

[1] ד' זינגר, "מעשה מחוזה בכוכבים הנקרא 'וירוש ביט'", בתוך: החיים כגעגוע (בעריכת ר הורן), תל-אביב תש"ע, עמ' 39­-63.