תפילות כנגד אבות או תמידים

השיעור נפתח במחלוקת וראינו את הפער בין שתי האמירות; בעוד שתפיסת אבות מתייחסת לזהות מתקן התפילות, תפיסת קרבנות מתייחסת לשאלה למה תיקנו קרבנות.  האם יש מחלוקת למסקנה או לא? הגמרא מחפשת מקור לסידור התפילה במערכת זמנים, ולא לעצם תופעת התפילה.
לאחר מכן השיעור דן האם האבות יכלו בכלל לתקן תקנה מחייבת. האחרונים הסתמכו על הרמב"ם וטענו שלא (או כי לא ניתנה תורה או כי לה היה עם), אך התוס' חלקו.
יש שלושה קשיים  בתפיסת התמידים:
1. בתפילה אין התייחסות לקרבנות. 2. תפילה היא פעולה של היחיד בניגוד לתמיד שהוא קרבן ציבור. 3. מה המכנה המשותף בין תפילה לקרבן?
אפשר לפי התוס' לטעון שרק מוסף יכול להוות תחליף לתפילה ולא שאר הקרבנות, אבל יש מדרשים שחולקים על כך.
כהמשך לשיטת התוס' אפשר לומר שהקשר בין תפילה לקרבן הוא סמלי ומחשבתי ולא הלכתי, אך יש מתח גדול ברמב"ם בהלכות תפילה.
השיעור המשיך בהצעה שהמכנה המשותף בין תפילה לקרבן הוא העמידה לפני ה', אך התוכן בשניהם שונה, למרות שהנצי"ב והגרי"ד התאמצו לקשר גם את התוכן.

File

סיכום מאת צבי שיננזון שיעור ד' מחזור נ"ב. הסיכום לא עבר את ביקורת הרב:

תפילות כנגד אבות או תמידים

פתיחה- במה עוסקת הסוגייה?

הגמרא מביאה מחלוקת על תקנת התפילה:

איתמר, רבי יוסי ברבי חנינא אמר: תפלות אבות תקנום; רבי יהושע בן לוי אמר: תפלות כנגד תמידין תקנום. תניא כוותיה דרבי יוסי ברבי חנינא, ותניא כוותיה דרבי יהושע בן לוי.

תניא כוותיה דרבי יוסי ברבי חנינא, ותניא כוותיה דרבי יהושע בן לוי. תניא כוותיה דרבי יוסי ברבי חנינא: אברהם תקן תפלת שחרית - שנאמר וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם, ואין עמידה אלא תפלה, שנאמר ויעמד פינחס ויפלל…

ותניא כוותיה דרבי יהושע בן לוי: מפני מה אמרו תפלת השחר עד חצות - שהרי תמיד של שחר קרב והולך עד חצות; ורבי יהודה אומר: עד ארבע שעות, שהרי תמיד של שחר קרב והולך עד ארבע שעות. ומפני מה אמרו תפלת המנחה עד הערב - שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד הערב; 

תלמוד בבלי ברכות דף כו עמוד ב

יש בעייתיות כבר במשפט הפותח. בעוד שר' יוסי בר' חנינא אומר מי תיקן את התפילה, ר' יהושע בן לוי אומר למה תיקנו את התפילה. כנראה, האמירה שהתפלות כנגד תמידין כוללת אמירה שמישהו שהוא לא האבות תיקן, כי האבות לא תקנו כנגד התמידים, ואכן רש"י אומר שהכוונה לאנשי כנסת הגדולה. בכל זאת, ישנה א-סימטריה בין המימרות. הגמרא מביאה ראיות חזקות לשני האמוראים, והיא אכן תכריע ששני האמוראים צודקים:

תפלות אבות תקנום, ואסמכינהו רבנן אקרבנות.

מפתה מאוד לומר שאין מחלוקת ושני הצדדים מדברים על דברים שונים, ואכן כך התשב"ץ מסביר. אולם, יש שהבינו שיש מחלוקת ועלינו להבין אותה.

המחלוקת מתכתבת עם השיעור הקודם. אם תפילה היא דאורייתא אז שתי הדעת לא נכונות. לא האבות תקנו את התפילה ולא אנשי כנסת הגדולה, אלא התורה תקנה. ממילא, הדיון פה הוא על קומה שניה - מדאורייתא יש חיוב תפילה בסיסי, והאבות/ חכמים הרחיבו אותו.

משמעות האמירה שתפילה מדאורייתא היא שזו פעולה דתית ואוניברסלית יותר מהקרבנות, כפי שבא לידי ביטוי במציאות וכן בתפילת שלמה ובנבואת ישעיהו.

ואכן, ישנם מקורות רבים המנגידים בהקשר זה בין תפילה לקרבנות:

ואמר רבי אלעזר: גדולה תפלה יותר מן הקרבנות שנאמר למה לי רב זבחיכם, וכתיב, ובפרשכם כפיכם.

תלמוד בבלי ברכות דף לב עמוד ב

התפילה מהווה קשר ישיר יותר עם הקב"ה במילים, במקום לבטא את האהבה ע"י חפץ. לכן, גם עולם הקרבנות מלווה בתפילה, וגם האבות התפללו למרות שיכלו להקריב קרבנות. כלומר, לא צריך לחכות לחורבן ולהסתמך על דמיון לתמידין כדי לתקן קרבנות, וגם אם אין מצוות תפילה מהתורה, יש לתפילה מעמד עצמאי בנפרד מהקרבנות ואולי אפילו יש לה קיום דאורייתא.

יוצא שהגמרא לא חיפשה מקור לעצם תופעת התפילה, אלא לסידור שלה במערכת תפילות קבע. וכך גם הרמב"ם מסביר:

ולשון התוספתא (רפ"ג) כשם שנתנה תורה קבע לקריאת שמע כך נתנו חכמים זמן לתפלה. כלומר שזמני התפלה אינם מן התורה. אמנם חובת התפלה עצמה היא מן התורה כמו שבארנו (ע' ה) והחכמים סדרו לה זמנים. וזהו ענין אמרם (שם כו ב) תפלות כנגד תמידין תקנום. כלומר סדרו זמניה בזמני ההקרבה.

ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה י

תפילה היא מדאורייתא והקב"ה תיקן אותה, וזמני התפילה הם מדרבנן.

זה דיוק חשוב, כי יש שמסבירים שהשאלה הזו משפיעה על אופן התפילה, ועל פי דברינו השאלה משפיעה על אופי תפילת הקבע וסידור הזמנים, ולא על אופן התפילה הבסיסי.

נוסיף ונדייק מה גבולות הדיון שלנו. הרמב"ם בפתח הלכות תפילה מתאר מצד אחד את תיקון נוסח התפילה ומצד שני את תיקון זמני התפילה:

הלכה ד
...וכיון שראה עזרא ובית דינו כך עמדו ותקנו להם שמנה עשרה ברכות על הסדר... כדי שיהיו ערוכות בפי הכל וילמדו אותן ותהיה תפלת אלו העלגים תפלה שלימה כתפלת בעלי הלשון הצחה...  
הלכה ה
וכן תקנו שיהא מנין התפלות כמנין הקרבנות, שתי תפלות בכל יום כנגד שני תמידין

רמב"ם תפילה ונשיאת כפים פרק א

בהלכה ד' הרמב"ם מתבסס על הגמרא במגילה יז: שמייחסת את מבנה התפילה ונוסחה לאנשי כנסת הגדולה ולמאה נביאים, ובהלכה ה' הרמב"ם מתבסס על הגמרא שלנו בברכות שעוסקת בלוח זמני התפילה, שלפי הרמב"ם נתקן כנגד התמידים.

אחרי שהגדרנו במה הסוגייה עוסקת, צריך להבין מה זה אומר שסדר התפילות נתקנו כנגד האבות והתמידים. אנו נדרשים כעת לשאלה נוספת. האם הגמרא עוסקת רק בשאלה מי תיקן את סדר התפילות, או שיש לדיון השפעה גם על אופי התפילה?

'תפילות אבות תקנום'

האם האבות יכולים לתקן תקנות?

על פניו, יש היגיון רב בכך שהאבות תיקנו את תפילה. אברהם הוא הראשון בחומש בראשית שפונה להקב"ה ומנהל אתו דיאלוג, לא בתורת קבלת פקודה או האשמה, אבל יש בעיה אחרת. האם האבות יכולים לתקן מצוות?

בהלכות תפילה הרמב"ם משווה בין תפילה לקרבנות ולא מזכיר בכלל את האבות, אך בהלכות מלכים הרמב"ם מונה רשימת מצוות שהאבות קיימו ובניהן מוזכרת התפילה:

בא אברהם ונצטוה יתר על אלו במילה, והוא התפלל שחרית, ויצחק הפריש מעשר והוסיף תפלה אחרת לפנות היום, ויעקב הוסיף גיד הנשה והתפלל ערבית

רמב"ם מלכים פרק ט הלכה א

לא כתוב שאברהם נצטווה בשחרית או תיקן אותה, אלא 'והוא התפלל שחרית'. בנוסף, הרמב"ם בפירוש המשנה מסביר שאנחנו מקיימים מצוות רק בגלל ציווי משה רבנו בהר סיני, ולא בגלל ציווים מוקדמים יותר. היה ניתן לצמצם את דעת הרמב"ם, ולטעון שהאבות יכולים לתקן תקנות דרבנן, אך יש אחרונים שטוענים שתקנות מצטרפות למערך של התורה ולא מהוות תקנה עצמאית, ולכן האבות לא יכלו לתקן תקנות לפני מעמד הר סיני, אלא רק לנהוג מנהגים שחז"ל החליטו לאמץ לאחר מכן. כך לדוגמא אומר המהר"ץ חיות כאן, וכן הגרי"ד בשיעורים לזכר אבא מארי.

גם אם נאמר שיש סמכות לאבות לתקן לפני מעמד הר סיני, עדיין לא בטוח שניתן לתקן תקנה לעם ישראל, כאשר עוד לא היה עם אלא רק משפחה.

מכל זה משמע שהאבות התפללו, אבל לא יכלו לתקן את התפילה כתקנה מחייבת. בניגוד לרמב"ם, מהתוס' לא משמע כך. התוס' מקשים מהגמרא ביומא שמשתמע ממנה שאברהם התפלל מנחה, והם מתרצים שאברהם התפלל מנחה ויצחק ייסד זאת כתקנה, ומשתמע שיש לזה משמעות של תקנה גמורה ומחייבת.

שלוש תפילות במנותק מהקרבנות

מכיוון זה עולה שיש היגיון להתפלל שלוש תפילות ביום גם במנותק מהקרבנות, וכך גם עולה מהגמרא בדף לא: שדניאל ודוד התפללו שלוש פעמים ביום: "עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם אָשִׂיחָה וְאֶהֱמֶה וַיִּשְׁמַע קוֹלִי". האדם אמור לפגוש את הקב"ה בכל אחת מיחידות היום. הדבר מפורש בירושלמי:

ומאיכן למדו ג' תפילות רבי שמואל בר נחמני אמר כנגד ג' פעמים שהיום משתנה על הבריות

ירושלמי ברכות פרק ד הלכה א

מה אופי תפילת האבות? מהסוגייה פה קשה לקבוע האם זו תפילת תחנונים או שבח, עת צרה או שגרה. אברהם התפלל בסדום תפילה בעת צרה, אך אם נתמקד ביצחק ניתן לדבר על תפילה טבעית, או על שיחה יומיומית עם ה' ("וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה").

נציע בכל זאת קריאה עקבית. אברהם התפלל בעת צרה בסדום ויעקב בורח מעשיו ומתפלל. למרות שאצל יצחק אין צרה, בכל זאת הגמרא דורשת עליו את הפסוק: "תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי יְיָ יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ".

אולם, כאמור מי שיבחר להסביר את הגמרא בצורה אחרת הרשות בידו, והדבר היחיד שאפשר להסיק בוודאות הוא שלשיטה זו התפילה פחות פורמאלית.

נעבור לדון כעת בדעה ש'תפלות כנגד תמידין תקנום'.

'תפלות כנגד תמידין'

הגישה הזו מציגה קשיים רבים.

קודם כל, בתפילה אין שום התייחסות לקרבנות? לעומת זאת התפילה מלאה בבקשות אישיות, שגם אברהם יכול היה לומר. בנוסף, איך תפילת יחיד יכולה להיות כנגד תמיד שהוא קרבן ציבור? לבסוף, מה הקשר בין מושג התפילה למושג הקרבן? בשביל שתפילה תחליף את הקרבן צריך מכנה המשותף ביניהם.

"נשלמה פרים שפתינו"

דומה שחז"ל היו מודעים לקושי הראשון.

תוס' בדף כו. מחלקים בין מוסף שהוא "משום ונשלמה פרים שפתינו", לבין "שאר תפלות דרחמי נינהו".

למעשה, כל הרעיון של "ונשלמה פרים שפתינו" כמעט ונעדר מהסוגיות והראשונים ביחס לתפילות. כשהגמרא מחפשת תחליף להקרבת קרבנות היא מדברת על אמירת סדר הקרבנות (תענית כז:), על לימודי דיני הקרבנות או על לימוד תורה (מנחות קי.).

הרבה ראשונים הולכים בעקבות התוס', ומיישמים את 'ונשלמה פרים שפתינו' לגבי מוסף, ואכן תפילת מוסף עוסקת בקרבנות ובמקדש, ופסוקי קרבן היום מעכבים בה. במוסף אין את הבעיות שהצגנו, ולכן ניתן לדבר עליה בתור תחליף לקרבן, בניגוד לשאר התפילות שלא יכולות להוות תחליף לקרבן.

ע"פ הבנה זו ראשונים פסקו לומר קרבנות לפני התפילה כתחליף לקרבן שהתפילה לא מצליחה לספק:

בנימין אחי נר"ו שקריאת פרשת תמיד חובה. תדע לך שהוא כן שהרי אין מזכירין פרשת תמיד בתפלה כמו שמזכירין פסוקי המוספין בתפלת מוסף

ספר שבלי הלקט ענין תפילה סימן ה

יש חובה להביא קרבן והתפילה לא ממלאת את התפקיד הזה, וממילא יש חובה להזכיר פרשת התמיד.

כך גם הטור פסק בסימן מ"ח והשו"ע בסימן א'[1].

במדרשים מתקבלת תמונה אחרת (ובצורה מפורשת יותר גם בבמדבר רבה[2]):

ונשלמה פרים שפתינו (שם), א"ר אבהו מי משלם אותם הפרים שהיינו מקריבים לפניך, שפתינו, בתפילה שאנו מתפללים לפניך

פסיקתא דרב כהנא פסקת שובה

נראה אם כך שהתפילה היא אכן "נשלמה פרים שפתינו".

אבל כאמור אין לרעיון הזה הופעה הלכתית, מלבד הסוגייה שלנו שכעת צריך להבין.

תפילות כנגד או במקום תמידין?

נראה שצריך להבחין גם בתוך הסוגייה שלנו. מה זה אומר "תפלות כנגד תמידין". אפשר שזה תחליף מלא, אך אפשר שזה יחס סמלי בלבד.

נביא דוגמא:

הני שמונה עשרה כנגד מי? אמר רבי הלל בריה דרבי שמואל בר נחמני: כנגד שמונה עשרה אזכרות שאמר דוד בהבו לה' בני אלים. רב יוסף אמר: כנגד שמונה עשרה אזכרות שבקריאת שמע. אמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי: כנגד שמונה עשרה חוליות שבשדרה

תלמוד בבלי ברכות דף כח עמוד ב

קשה לומר שהברכות הן תחליף ממשי כנגד החוליות או האזכרות שבמזמור או ק"ש, אלא מדובר באמירות מחשבתיות חשובות, אבל לא בתחליף הלכתי.

אם ניישם זאת אצלנו, אפשר לומר שהתפילות הן סוג של זכר לקרבן. ניתן ללכת צעד נוסף ולהסביר שלומדים מהקרבנות שהיום מתחלק לשלושה זמנים חשובים (כמו שהצענו בהסבר "תפלות אבות תקנום").

ככה ניתן לדלל מאוד את המושג "תפלות כנגד תמידין תקנום", אלא שמהלך זה קשה מסוגיית תשלומים:

איבעיא להו: טעה ולא התפלל מנחה, מהו שיתפלל ערבית שתים? אם תמצא לומר טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים - משום דחד יומא הוא, דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, אבל הכא - תפלה במקום קרבן היא, וכיון דעבר יומו בטל קרבנו; או דילמא, כיון דצלותא רחמי היא - כל אימת דבעי מצלי ואזיל?

תלמוד בבלי ברכות דף כו עמוד א

הגמרא מתלבטת האם להפעיל על התפילה את הכלל "עבר זמנו בטל קרבנו" מתוך האמירה שהתפילה ממש "במקום קרבן היא" (יש להעיר שהביטוי לא מופיע בכל כ"י), או שמא הדמיון הוא באמת רק סמלי ולכן אין מקום להפעיל את "עבר זמנו בטל קרבנו". אם כן, יוצא שהגמרא מתלבטת בדיון שלנו, והיא מכריעה שהדמיון הוא אכן רק סמלי.

נמצאנו למדים, שהדמיון בין התפלות לקרבנות והאבות הוא כנראה סמלי בלבד.

שיטת הרמב"ם

כאמור, הרמב"ם מתחיל בחילוק בין תפילה דאורייתא לתקנת נוסח התפילה וזמני התפילה ע"י אנשי כנה"ג, וממשיך הרמב"ם:

וכן תקנו שיהא מנין התפלות כמנין הקרבנות, שתי תפלות בכל יום כנגד שני תמידין וכל יום שיש קרבן מוסף תקנו בו תפלה שלישית כנגד קרבן מוסף, ותפלה שהיא כנגד תמיד של בקר היא הנקראת תפלת השחר, ותפלה שכנגד תמיד של בין הערבים היא הנקראת תפלת מנחה ותפלה שכנגד המוספין היא נקראת תפלת המוספין.

רמב"ם תפילה ונשיאת כפים פרק א הלכה ה

הרמב"ם לא אומר שהתפילה היא במקום קרבן, אלא רק שהיא מתבססת על מערכת הזמנים שלו, ולכן הוא רואה את מערכת התפילות כמערכת אחת, ולא מחלק בין תפילות שונות. למרות שנעילה היא לא כנגד קרבן, ולמרות שתפילת מוסף עוסקת בקרבנות ובמקדש, עדיין הכל נמצא כאן ברצף אחד. זה אומר שהדמיון לקרבנות אכן לא משמעותי ולא משפיע על אופי התפילה.

אלא שבהמשך הרמב"ם משנה כיוון:

הלכה ט
וכל אותן התפלות שיוסיף כמו מקריב נדבות...    
הלכה י 
אין הציבור מתפללין תפלת נדבה לפי שאין הציבור מביאין קרבן נדבה, ולא יתפלל אפילו יחיד מוסף שתים אחת חובת היום ואחת נדבה לפי שאין מתנדבין קרבן מוסף, ויש מן הגאונים מי שהורה שאסור להתפלל תפלת נדבה בשבתות וימים טובים לפי שאין מקריבין בהן נדבה אלא חובת היום בלבד

רמב"ם תפילה ונשיאת כפים פרק א הלכות ט-י

בהלכות אלו הרמב"ם נותן משמעות הלכתית לדמיון בין תפילה לקרבנות, ומסיק מכאן את אופי תפילת נדבה ומתי ניתן להתפלל אותה.

יתרה מכך, הרמב"ם פוסק שאפילו בשבת לא ניתן להתנדב תפילת נדבה. אין איסור להקריב קרבן נדבה בשבת מצד דיני קורבנות, אלא מצד חילול שבת של שחיטה ועבודות הקרבן. אם כך, למה שבשבת תהיה בעיה להתנדב תפילת נדבה? הרי אדם לא עובר על אף מלאכה?

הגר"מ מתרץ שמספיק שלא ניתן להקריב קרבן מסיבה טכנית כדי שלא יהיה ניתן להתנדב, וזו הצמדה גדולה מאוד בין דיני תפילה לקרבנות. בכל מקרה, הקושייה טובה יותר מהתירוץ.

יוצא שהתמונה העולה מדברי הרמב"ם מורכבת יותר, וכנראה שיש עוד מקום לבחון את הדברים. נזכיר שהמוטיבציה להרחיק את התפילה מהקרבנות ברורה בגלל היעדרות הקרבנות מהתפילה.

הדמיון בין תפילה לקרבן

בעיה נוספת שהזכרנו היא היחס התוכני בין תפילה לקרבן- מה המכנה המשותף ביניהם? תשובה לשאלה הזו תוכל אולי להסביר את חוסר הזכר לקרבנות בתפילה.

הדמיון הראשוני בין תפילה לקרבן הוא המפגש עם הקב"ה. בתפילה האדם מנצל אותה לבקש פרנסה ובקרבן לבקש כפרה, אבל הממד הבסיסי זהה בשניהם.

ע"פ החילוק של תוס' יוצא שבמוסף יש דמיון כפול לקרבן, גם מבחינת המפגש וגם מבחינת התוכן, לא רק בעמידה אלא גם בשפתיים, לעומת מנחה שיש בה רק עמידה, אבל תוכן התפילה הוא רחמי. ראיית התפילה כיחיד או כציבור, וכחובה או כנדבה יכולה להשפיע גם על אופי העמידה לפני ה'.

היו שלקחו זאת צעד קדימה מתוך ניסיון למצוא קשר תוכני בין תפילה לקרבנות. הנצי"ב טוען שמטרת הקרבנות היא להביא שפע ופרנסה לעולם. האדם מביא בהמה שמתפקדת עבורו ככלי מלאכה בגד ואוכל כדי לקבל שפע מהשמיים. כך, תפילות הן כנגד התמידין גם ברמה התוכנית, כתפילה על פרנסה.

הגרי"ד בשיעורים לזכר אבא מרי מרחיב בתפיסת התפילה כמסירת הנפש והאישיות לה' בדומה לקרבן (ועיין גם ב'רעיונות על התפילה' בסוף 'איש ההלכה').

לסיכום, ראינו כמה אופציות להסביר את הדמין בין תפילה לקרבן. ניתן לדלל את המושג 'תפלות כנגד תמידין' כהשוואה מחשבתית ולא כתחליף הלכתי. לחילופין ניתן להתמקד במעמד לפני ה' שבתפילה ובקרבן, או לדמות אותם גם בתוכן.

ציבור מול יחיד

הבעיה השלישית שהזכרנו ביחס בין תפילה לתמידין היא שאלת היחיד מול הציבור. יתכן שבכיוון זה ניתן לחלק בין תפילות שונות. כאמור, יש מקום גדול לחלק בין תפילת מוסף לשאר התפילות כפי שיסדו התוספות (ומכאן התפתחו דיונים לגבי חזן בן פחות מעשרים במוסף, חיוב נשים במוסף ועוד).

כאמור, יש בכך בעיה גדולה - התפילה היא גם של היחיד לעומת התמיד שבא רק משל ציבור. איך ניתן לטעון שתפילות כנגד תמידין כאשר את התפילה מתפללים יחידים?

ניתן להסתכל על הציבור כישות עצמאית עם גוף רשמי, אבל גם ניתן להסתכל על הציבור כפסיפס של הרבה יחידים. תפיסה זו באה לידי ביטוי בקרבן פסח, שלמרות שכל אחד מביא בנפרד קרבן, אבל יש לפסח קיום של קרבן ציבור. באופן דומה הרב סולובייצ'יק הסביר שבימינו לקידוש החודש של כל יחיד יש קיום של קידוש החודש ציבורי.

אפשרות נוספת היא שגם בתפילה יש מקום לדבר על ציבור. הרמב"ם פסק שציבור לא מתפללים תפילת נדבה, ונראה שהכוונה היא לחזרת הש"ץ. ניסוחים דומים נמצאים גם במאירי בדף ל. ובאור זרוע.

דוגמה נוספת יש בחתם סופר שמסביר שלמרות היתר המשנה להתפלל בכל לשון, שליח ציבור חייב להתפלל בעברית, כנגד התמיד שמבטא את המפגש בין כנסת ישראל לקב"ה בצורה השלמה.

כלומר, את תפילת היחיד האבות תקנו (כי הם היו יחידים) ותפילת הציבור היא כנגד תמידין.

יתכן שיש לשאלה זו השלכה לשאלת תפילת ערבית כרשות או חובה - ההשוואה לתמידין לכאורה מחייבת רק שתי תפילות כנגד שני התמידים, ובאמת יש דעה כזו בירושלמי:

תפילת הערב לא מצאו במה לתלותה ושנו אותה סתם

ירושלמי ברכות פרק ד הלכה א

בגמרא שלנו מצאו לתלות באברים ופדרים, אבל זו הצעה בעייתית ויתכן שלכן הירושלמי לא מקבל אותה - א. אלה אברים של תמיד של בין הערביים, ומהצד השני לא ברור כמה האברים באמת נחשב קרבן. ב. האברים הם לא קיום עבודה אלא רק קיום אכילה.

הפני יהושע והקהילות יעקב טענו שאין הכי נמי - מי שאומר שהתפילות כנגד תמידין הוא האומר שתפילת ערבית רשות. לכן ברור למה אין חזרת הש"ץ בערבית כי אין היא לא תפילה ציבורית. נמצא ששוב ההשוואה בין תפילה לתמידין היא משמעותית.

בירור להמשך

לסיום הדברים נאמר שתי נקודות שדורשות בירור:

• מעמד תפילת נדבה לעומת תפילת חובה- יתכן לומר שתפילת חובה ותפילת נדבה שונות מהבחינה המהותית כסוג שונה של מפגש, וכך הגר"ח מסביר ברמב"ם. החילוק הזה סביר במיוחד אם נראה את התפילות כנגד התמידים, אבל פחות סביר אם נבין שתפלות אבות תקנום. ברמב"ם החילוק הזה ממש בא לידי ביטוי כפי שראינו.
• תפילה פורמאלית מול תפילה ספונטאנית, ביטוי אישי לעומת נוסח קבוע- מקובל לתלות זאת בשאלת אבות או כנגד תמידין, אבל נראה שזה לא מוכרח. אם נבין את ענין התמידין כמו החתם סופר ונדגיש את חשיבות הנוסח אז נגיע לתפיסה פורמאלית, אבל אם נדגיש את הדמיון בעמידה לפני ה', נוכל לתת תוכן ספונטאני לתפילה שיכול להתבסס על התפיסה שאבות תקנום (ע"פ תפיסה זו עיקר ההבדל בין תפילת חובה לנדבה הוא בתוקף ולא בתוכן).