מצווה מב | עבד עברי

יש שני סוגי עבד עברי, כפי שמבאר הרמב"ם בתחילת הלכות עבדים (א, א):

"עבד עברי האמור בתורה זה ישראלי שמכרו אותו בית דין על כרחו, או המוכר עצמו לרצונו. כיצד? גנב ואין לו לשלם את הקרן, בית דין מוכרין אותו... מוכר עצמו כיצד? זה ישראל שהעני ביותר, נתנה לו תורה רשות למכור את עצמו, שנאמר 'כי ימוך אחיך עמך ונמכר לך'".

ביחס לכל אחד משני הסוגים חידש המנחת חינוך מקרים שבהם המכירה אסורה ואף בדיעבד איננה תקפה. נפתח בהגבלת דין "אם אין לו ונגמר בגנבתו". לא זו בלבד שמדובר בדין נקודתי השייך רק בחוב של גנב ולא בשאר חובות – "בגניבתו ולא בחובו",[1] המנחת חינוך (ס"ק א) מוסיף מגבלה גם במקרה של גנבה:

"ופשוט דוקא אם אין לו, אבל יש לו ואינו רוצה לשלם – הבית דין כופין אותו לשלם עד שתצא נפשו, אבל למכרו אין להם רשות, כי התורה לא נתנה רשות לבית דין למכור אלא באין לו, אבל לא ביש לו, שנאמר 'ואם אין לו ונמכר וכו''. ואפילו בדיעבד אם מכרוהו בגניבה גזירת הכתוב דנמכר, אבל במקום שאין להם – אינו כלום, כי אינו ממון של הבית דין, אך רשות, אם כן אינו ממון של הבית דין שימכר, וזה פשוט".

האפשרות הנשללת כאן היא שהגנב הוא "ממון של בית הדין", אך ברור שאין הכוונה לממון השייך לדיינים או לבית הדין כמוסד אלא לתפיסה שלפיה גופו של החייב משועבד לנושה והוא רשאי למכור אותו לעבדות אם אין הוא פורע את חובו. לפי תפיסה זו ניתן היה לסבור שגם אם יש לחייב ממון, אלא שהוא אינו משלמו, ניתן למכור אותו. אולם, כאמור לעיל, לא זו בלבד שאין בתורה קביעה גורפת שכזו לגבי חייבים אלא אף לגבי גנב אין מדובר בזכות קניינית על גופו אלא ברשות מיוחדת למכור אותו בתנאים מוגדרים היטב שקבעה התורה. מדובר דווקא בגנב חסר ממון שמעד ונגרר לגנבה, והתורה מאפשרת מנגנון זה, שיש בו אפשרות לפירעון של החוב ואולי גם לכעין שיקום מסוים של הגנב.

האם גישה זו של המנחת חינוך תקפה גם ביחס לאדם המוכר את עצמו? מסברה יש מקום לחלק באופן יסודי בין שני הסוגים של עבד עברי (ולהלן נדון במידת קיומו של חילוק זה): במקרה של נמכר בגנבתו מדובר בחוב, וכאמור על פי תפיסת התורה אין לנושה קניין בחייב, והוא אינו נמכר כממונו של הנושה או של בית הדין המייצג אותו, אך האדם הוא ממון של עצמו, ובידו למכור עצמו לזולתו כעבד עברי. אולם בהמשך דבריו (ס"ק יז) מחדש המנחת חינוך שאף ביחס למוכר עצמו תפיסה זו אינה נכונה. הרמב"ם (עבדים א, א–ג) כותב בעניין המוכר עצמו:

"מוכר עצמו כיצד? זה ישראל שהעני ביותר, נתנה לו תורה רשות למכור את עצמו... ואינו רשאי למכור את עצמו ולהצניע את דמיו או לקנות בהם סחורה או כלים או ליתנם לבעל חוב אלא אם כן צריך לאכלן בלבד, ואין אדם רשאי למכור את עצמו עד שלא ישאר לו כלום ואפילו כסות לא תשאר לו ואח"כ ימכור את עצמו...  
המוכר עצמו אינו רשאי למכור עצמו לעכו"ם ואפילו לגר תושב, ואם עבר ומכר עצמו אפילו לעכו"ם ואפילו לעבודת כוכבים עצמה הרי זה מכור".

הרמב"ם קובע שאדם אינו רשאי למכור עצמו אלא אם לא נותר לו מזון, וכן שהוא אינו רשאי למכור עצמו לנוכרי. ביחס למגבלה השנייה מפורש בדבריו שבדיעבד הרי הוא מכור (על בסיס הכתוב בויקרא כה, מז), אך הוא לא פירש מה הדין ביחס למגבלה הראשונה. בעניין זה נוקט המנחת חינוך עמדה ברורה:

"אינו מכור כלל, דבאמת אינו שלו שימכור עצמו לעבד, כי שטרו יתברך קודם, שנאמר 'כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם וכו'', אך דהתורה נתנה לו רשות למכור עצמו, אבל במקום דלא נתנה לו התורה רשות היאך יכול למכור עצמו, כי הוא אינו שלו שיהיה לו רשות על עצמו".

המנחת חינוך מביא את דרשת חז"ל "'כי לי בני ישראל עבדים' – ולא עבדים לעבדים", ולומד ממנה שהקניין שיש לקב"ה בבני ישראל מונע מהם להיחשב ממון של עצמם שבידם למכור לעבדות. גם דין המוכר עצמו אינו עסקה קניינית שבמסגרתה אדם מעביר ממון השייך לו לבעלות זולתו אלא מנגנון מיוחד שבמסגרתו התורה נתנה לאדם, בשעת דחק מיוחדת וקיצונית, רשות למכור עצמו כעבד עברי, ובמקום שרשות מיוחדת זו אינה תקפה – המכר אינו תקף. ביחס למכירה לגוי פירשה התורה שמדובר באיסור בלבד אך בדיעבד המכירה תקפה, אבל כל עוד לא נתפרש כן – העדר הרשות הוא גם העדר תוקף למכירה. כמשל לכך מביא המנחת חינוך דוגמה מתחום אחר, שאף בו עוסקת התורה בפרשת בהר כחלק מהדגשת קניינו המוגבר של הקב"ה בבני ישראל ובארץ ישראל:

"וכעין זה איתא בר"מ פרק י"א מהלכות שמיטה ויובל ה"א[2] אם עבר ומכר הארץ לצמיתות לא הועילו מעשיהם, ועיין שם במשנה למלך אפילו התנה שלא תחזור ביובל לא מהני כי הארץ לה' יתברך, וויתר על זה, אבל מה שלא ניתן לו רשות אינו שלו".

חוסר היכולת של מוכר להתנות על דיני היובל ולמכור את קרקעותיו לצמיתות נובע מכך שהוא אינו בעליה של הקרקע באמת אלא מחזיק אותה מכוחו של הקב"ה, כפי שביאר הרשב"א (בבא מציעא עט ע"א):

"אין תנאי מועיל ביובל, שאין אדם מתנה על מה שאינו שלו, שכן כתוב ביובל 'והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ'".

העובדה שהבעלות היא ביסודה של הקב"ה מובילה לשלילת אחת היכולות המאפיינות בעלות בדרך כלל – היכולת להתנתק מהנכס ולהעבירו לאחר. מבחינה זו קניינו של הקב"ה יוצר בין האדם לשדהו זיקה חזקה יותר מזו של בעלים רגיל, והוא הדין ביחס לחירותו של אדם מישראל. היותנו עבדיו של הקב"ה שוללת את יכולתנו למכור עצמנו לזולתנו כעבד עברי, מלבד במקרים מסוימים שבהם ניתנה רשות – ולא בעלות – לעשות כן.

אם כן, האדם אינו ממונו של הנושה ואף אינו ממון עצמו שביכולתו למכור, אלא שהתורה נתנה רשות מיוחדת להפוך אדם לעבד עברי בנסיבות מסוימות. מסקנה מסתברת מכך היא שגם כאשר אדם נמכר לעבד עברי בנסיבות המתאימות הוא אינו הופך לממון של אדונו. בהקשר זה יש לעיין בהלכה שנפסקה ברמב"ם (עבדים ב, יב) על בסיס הגמרא בקידושין יז ע"ב:

"אדון שמת, אם הניח בן זכר הרי העבד עובד הבן עד סוף השש או עד סוף השנים שמכר עצמו להן או עד שיפגע בו יובל או עד שיגרע פדיונו ויתן השאר. אבל אם לא הניח בן זכר הרי זה יצא לחירות, ואינו עובד לא את הבת ולא את האח ואין צריך לומר שאינו עובד שאר היורשין".

הכסף משנה הביא את דברי הרלב"ג בפרשת משפטים (השורש השישי): "ולזה גם כן יתבאר שאין האדון שליט למכור עבדו או לתתו לאחר". ביאור הדברים הוא שעבד עברי אכן אינו רכוש של האדון. בעלים של רכוש יכול להעבירו לאחר במכר או במתנה, וביום מותו עובר הרכוש ליורשיו. בעבד עברי, לעומת זאת, נקבעה מערכת יחסים אישית בינו לבין האדון, והתורה קבעה: "'ועבדך שש שנים' – לך ולא ליורש". העבד עובד את האדון בלבד ולא אחר. החריג לכך הוא הבן, משום שהוא "כרעא דאבוה" הנכנס בנעלי אביו ונחשב כהמשך שלו, ועל כן מערכת היחסים האישית בין העבד לאדון כוללת גם את הבן כממשיכו של האדון. אולם מלבד חריג זה מדובר במערכת יחסים אישית שאינה ניתנת להעתקה לאדון אחר, לא בדרך של ירושה, על אף נימת ההמשכיות שיש בה (מלבד בן), וקל וחומר שלא במכר. ואכן במקום אחר, במסגרת דיני אמה עברייה (עבדים ד, י), מבהיר הרמב"ם שאי אפשר למכור או לתת עבד עברי לאחר:

"אין האדון יכול למכור אמה העבריה ולא ליתנה לאיש אחר, בין רחוק בין קרוב, ואם מכר או נתן לא עשה כלום, שנאמר 'לעם נכרי לא ימשול למכרה בבגדו בה'. וכן עבד עברי לא יכול למכרו לאחר ולא ליתנו. ויראה לי שלא הוצרך הכתוב לאסור דבר זה באמה אלא מפני שיש לו ליעדה לבנו, לכך נאמר 'לעם נכרי לא ימשול למכרה'".

מדברי הרמב"ם נראה שבעבד עברי מדובר בסברה פשוטה שאי אפשר למוכרו, ומסתבר שסברה זו נשענת על כך שאין מדובר בממון גמור של האדון. ויעוין בכסף משנה על אתר: "דדבר פשוט הוא שלא ימכרו ממכרת עבד, כלומר לימכר ולחזור אותו האדון למוכרו". הוא תומך זאת בפסוק "כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד", המבטא את היותנו עבדיו של הקב"ה בלבד ולא עבדים לעבדים, כאשר המכירה כסחורה העוברת מיד ליד היא ביטוי אופייני ל"ממכרת עבד". לחלופין, ניתן גם ללמוד הלכה זו מכך שעבד עברי עובד את הבן ולא את שאר היורשים, כפי שכתב הרלב"ג שראינו לעיל. מכל מקום, רק באמה עברייה היה צורך בלימוד מיוחד המונע את מכירתה, בשל האפשרות של האדון לייעד אותה לבנו לאישה. אומנם, יש לשים לב לכך שהרמב"ם השווה את דין עבד עברי לדין אמה עברייה, שאינה ניתנת למכירה לאחר, כקביעה ברורה, ורק לאחר מכן הוסיף בלשון "ויראה לי" (שמשמעותה שהרמב"ם מוסיף קביעה המסתברת בעיניו אך לא מצאהּ מפורשת בחז"ל) שבעבד עברי אין צורך בפסוק זה. מדברי הרמב"ם משמע שניתן להבין שדין עבד עברי נשען על הפסוק של אמה עברייה, וכפי שמבאר הכסף משנה, "וכן עבד עברי – מהיקשא ד'כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה'", אולם נטיית הרמב"ם היא כפי שכתבתי קודם, שאין צורך בפסוק זה ביחס לעבד עברי. על כן, אני מתקשה להבין את הקטע הבא בדברי המנחת חינוך (ס"ק טו):

"ועיין מה שכתבנו לקמן בשם הר"מ דאין אדם יכול למכור עבד עברי ולא ליתנו לאחר וכו', שנאמר 'לעם נכרי לא ימשול וכו''. נראה דוקא בעל כורחו של העבד, אבל אם העבד מסכים לזה לא נקרא ממשלה אצל האדון. אך לכאורה זה פשוט, דהוה ליה כמוכר עצמו. אך נראה כיון דרבו מכרו בהסכמתו ואין זה נקרא ממשלה אצל האדון, לא נפקע מעליו אפילו אצל רבו שֵׁנִי דין מכרוהו בית דין, דמותר בשפחה כנענית ונרצע ושאר הדינים, דיש חילוק בין מכרוהו בית דין למוכר עצמו, עיין ר"מ פרק ג'. כך נראה לי לכאורה, ומכל מקום צריך עיון".

המנחת חינוך מבין מדברי הרמב"ם שהמגבלה המונעת מכירת עבד עברי לאחר היא הכתוב "לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ", ומכירה בהסכמת העבד אינה בגדר "ימשול". הוא אף סבור שמדובר במילתא דפשיטא שלעבד יהיה דין 'מוכר עצמו' ביחס לאדון השני, שכן מדובר במכירה בהסכמתו, אך נוטה להוסיף על כך וללמוד מהכתוב הנ"ל שכל עוד אין זה בגדר 'ממשלה' האדון רשאי למכור את עבדו ולהעביר את המסגרת שבה נתון העבד העברי ממנו אל הקונה, ואם העבד הוא עבד שמכרוהו בית דין בגנבתו – גם אצל הקונה הוא יהיה בגדר זה, ויש לכך נפקא מינות שונות כגון היתר בשפחה כנענית.

אולם לאור מה שראינו דברי המנחת חינוך קשים בתרתי. ראשית, חוסר האפשרות למכור עבד אינו נלמד מהכתוב הנ"ל אלא מסברה או מחוסר האפשרות להוריש עבד, כפי שראינו לעיל. ניתן אומנם לטעון שחוסר האפשרות להוריש עבד נובע רק מהעדר הסכמה של העבד, אולם כפי שראינו בדברי הרמב"ם מבואר שהצורך בפסוק "לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ" אינו נוגע אלא לאמה עברייה. שנית, גם ביחס למוכר עצמו אין מדובר במילתא דפשיטא, שכן כפי שהראה המנחת חינוך עצמו, האדם אינו ממון עצמו שניתן למכירה, אלא שהתורה נתנה לו רשות מיוחדת בתנאים שקבעה, ועל כן אין בהסכמתו כדי לאפשר את מכירתו.

מסתבר שהמנחת חינוך סבר שאף שהאדם אינו ממון עצמו שאותו הוא יכול למכור, כאשר התורה נתנה רשות למכור אדם לעבד עברי הוא הופך לממון האדון, שבאופן תאורטי ניתן גם למכירה לאחר. כאשר הדבר נעשה בעל כורחו של העבד חלה מניעה מצד "לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ", אך כאשר הדבר נעשה מרצונו של העבד – האדון יכול להעביר את קניינו לזולתו. כאמור, דברי המנחת חינוך אינם מתיישבים עם ה"ויראה לי" של הרמב"ם, ובדבריו להלן במצווה מ"ה הוא אכן מתקשה הן בדברי הכסף משנה, שביאר את הרמב"ם בעזרת הפסוק על "ממכרת עבד" ("ודבר זה צריך עיון, אמאי זה פשוט דהוה ליה 'ממכרת עבד'"), והן בדברי הרלב"ג שראינו ("הרי האב אין מוריש זכות בתו לבנו, ומכל מקום גזירת הכתוב דיכול למכרה, אם כן אפשר האדון גם כן").

מכל מקום, כפי שראינו, מסתבר מאוד שגם לאחר שהאדם הפך לעבד עברי מדובר במסגרת ייחודית שיצרה התורה למטרות מוגדרות ועם כללים ברורים, ולא במקח וממכר שבמסגרתו אדם מכר עצמו לזולתו. אומנם, ניתן לומר שמשקלה של קביעה זו פחות ביחס למוכר עצמו לעומת מכרוהו בית דין, כפי שעולה לכאורה מחילוקי הדינים שנפסקו ברמב"ם (ג, יב):

"מה בין מוכר עצמו למכרוהו בית דין? מוכר עצמו אינו נרצע ומכרוהו בית דין נרצע; מוכר עצמו אסור בשפחה כנענית ומכרוהו בית דין רבו מוסר לו שפחה כנענית; מוכר עצמו נמכר לעכו"ם ומכרוהו בית דין אינו נמכר אלא לישראל... מוכר עצמו נמכר לשש ויתר על שש מכרוהו בית דין אינו נמכר אלא לשש, מוכר עצמו אין מעניקין לו מכרוהו בית דין מעניקין לו".

קביעות אלו שנויות במחלוקת תנאים (קידושין יד ע"ב), והגמרא הציעה שהתנאים נחלקו בשאלה אם יש גזרה שווה בין שני סוגי העבדות, אך מכל מקום להלכה נפסק שחילוקים אלו קיימים. משמעות הדבר היא שבמוכר עצמו קיים מנגנון חוזי יותר, שבמסגרתו אין מגבלה של שש שנים – משך התקופה נתון לחופש החוזים של הצדדים, וממילא גם אין צורך ברציעה. כמו כן, אין מקום לתוצאה האיסורית של היתר בשפחה כנענית, הוא יכול למכור עצמו גם לנוכרי ואין צורך בהתערבות חיצונית באשר לזכות ההענקה עם תום תקופת העבדות. לעומת זאת, במכרוהו בית דין אין מדובר בעסקה חוזית אלא במנגנון ייחודי שיצרה התורה, הכולל את ההיבטים הנזכרים: דווקא שש שנים עם אפשרות לרציעה, העדר אפשרות למכור לנוכרי, זכות סוציאלית להענקה ומרכיב איסורי של שינוי בדיני האישות של העבד המתיר אותו בשפחה כנענית (אף שהרמב"ם סבר שלא ייתכן שיהיה כאן היתר לאיסור דאורייתא, יעוין בדבריו בהלכות איסורי ביאה יב, יא).

ברם, על אף חילוקי דינים אלו, נראה שגם מנגנון מוכר עצמו אינו עסקה חוזית רגילה. כפי שראינו, התורה מאפשרת זאת רק כמוצא אחרון למי שלא נותר לו מה לאכול. בנוסף, מדובר ביכולת מיוחדת שנתנה התורה לגברים[3] שאינם גרים (רמב"ם עבדים א, ב) ורק בזמן שהיובל נוהג[4] (א, י), ואף כאן ניתן לראות שאין מדובר ביכולת רגילה של בעל קניין למכור את הנכס שלו. גם במוכר עצמו יש איסורים הנוגעים לדרך המכירה (א, ה) ולדברים שלשמם נמכר העבד, שאינם כוללים עבודת פרך ועבודת עבד (א, ו–ז). בנוסף חלים הדינים הידועים המחייבים את האדון לנהוג בעבד בכבוד, בבחינת "קונה אדון לעצמו" (א, ט), וכן מה שראינו לעיל בדבר אי היכולת למכור או להוריש עבד עברי. שלל הלכות אלו מוכיחות שגם במוכר עצמו אין מדובר במכירה של נכס חלילה אלא במערכת שהתורה קבעה עם היבטים סוציאליים, על אף שיש לה יותר מאפיינים חוזיים מאשר במכרוהו בית דין.

דיני עבד עברי אינם נוהגים בימינו, ודומה שרבים יסכימו שאין מדובר במוסד שיש לשאוף לחזרתו. אולם יש להכיר בכך שאין מדובר בעבדות במובן המוכר לנו אלא במוסד ייחודי שקבעה התורה, מוסד בעל היבטים חברתיים ושיקומיים שבמסגרתו אדם עובד עבור זולתו, שמצידו מוגבל מאוד באפשרויותיו ביחס לעבד ומחויב לדאוג לצרכיו, ואף זאת עושה התורה ביד קפוצה ובתנאים קפדניים, וכל זאת מתוך הכרה עמוקה בערך חירותנו כעבדיו של ריבונו של עולם.