סיפור הורדוס ועוד סיפורים ומעשה משבעת הקבצנים של ר' נחמן | 1

סיפוריו של ר' נחמן מברסלב מלאים בדמויות של מלכים. מקובל לפרש שברבים מהם דמותו של המלך מכוונת למלכו של עולם, ועוד נשוב לכך בהמשך. גם בחז"ל יש סיפורים רבים ושונים על מלכים בשר ודם (מלבד משלים רבים במדרשים שמכוונים באופן ברור לקב"ה), רובם סיפורים דרשניים על דמויות של מלכים מהתנ"ך כשאול, דוד, חזקיהו או מלכים נכרים, ומיעוטם על מלכים בני זמנם. בתוך אלה בולטת האגדה על הורדוס, שהיא ארוכה ומורכבת יחסית לסיפורים ממוצעים בספרות חז"ל, וגם – היא אחת ההתייחסויות הבודדות בכלל בספרות חז"ל למלך זה. ניתוח ספרותי ראשוני ומסודר של הסיפור הזה כבר הצגתי בעבר, בסדרה קודמת של שיעורים,[1] אבל אני רוצה לשוב אליו כעת מנקודת מבט חדשה ואחרת, גם לאורם של כמה מקורות חסידיים.

אגדת הורדוס מופיעה בתחילת מסכת בבא בתרא (ג ע"ב–ד ע"א). נפתח בקריאת הסיפור:

 

הסיפור

 

הנושא של סיפור הורדוס

מה הנושא של הסיפור הארוך הזה? האמת היא שיש בו כנראה נושאים רבים.

דורות רבים התייחסו לסיפור הזה כתיאור היסטורי (או כמעט היסטורי, מקורב) המתאר כיצד התגלגל המצב שהורדוס בנה מחדש באופן מפואר כל כך את בית שני. בסיפור גם מופיע הרעיון שהוא עשה זאת כסוג של ניסיון לכפר על הריגת החכמים. ויש גם נושאים נוספים שעולים בסיפור. אבל הסיפור הזה, שנוצר כנראה בבבל מאות שנים אחרי מותו של הורדוס (ואין לו מקבילות קדומות יותר בספרות חז"ל הארץ־ישראלית) לא בא כנראה לספר היסטוריה. זהו סיפור, שיש לו עיצוב ספרותי ותמות שונות שנעמוד עליהן בשיעורים הקרובים. כאמור לעיל, ניתוח ספרותי בסיסי של הסיפור עשיתי כבר במקום אחר. אחת הנקודות המרכזיות שעלתה בניתוח הזה היתה המתח שיש בסיפור סביב שאלת הלגיטימיות של המלכות של הורדוס. חלק ניכר מהעיצוב הספרותי מבליט את השאלה שיש על הלגיטימיות הזו, או, במילים אחרות, אם הורדוס באמת מצליח לעשות את השינוי במעמדו מעבד למלך. כאן אפתח בקריאת הסיפור לאור חלק מהסיפור של ר' נחמן על שבעת הקבצנים (הבעטלירס) ומקורות נוספים, כדי לראות איך כל אלה מאירים נקודות חדשות בסיפור החז"לי.

מעשה משבעת הקבצנים ארוך ומורכב מחלקים רבים, ואתייחס כאן בעיקר לחלקו הראשון. בחלק זה מסופר על מלך שהחליט להוריש את המלכות לבנו בחייו. זהו חידוש כשלעצמו, דבר שלא היה מקובל בדרך כלל:

מעשה. פעם אחת היה מלך, והיה לו בן יחיד, ורצה המלך למסור המלוכה לבנו בחייו, ועשה משתה גדול (שקורין "באל"), ובודאי בכל פעם שהמלך עושה באל הוא שמחה גדולה מאד, בפרט עתה, שמסר המלוכה לבנו בחייו, בודאי היה שמחה גדולה מאד.

והיו שם כל השרי מלוכה וכל הדוכסים והשרים, והיו שמחים מאד על המשתה.

וגם המדינה היו נהנים מזה שמוסר המלוכה לבנו בחייו, כי הוא כבוד גדול למלך, והיה שם שמחה גדולה מאד, והיה שם כל מיני שמחה: קאפעלייש (מקהלות זמר) וקאמעדייש (משחקי הצגות) וכיוצא מזה כל מיני שמחה, הכל היה שם על המשתה.

וכשנעשו שמחים מאד, עמד המלך ואמר לבנו: היות שאני חוזה בכוכבים, ואני רואה שאתה עתיד לירד מן המלוכה, בכן תראה שלא יהיה לך עצבות כשתרד מן המלוכה, רק תהיה בשמחה, וכשתהיה בשמחה גם אני אהיה בשמחה. גם כשיהיה לך עצבות, אף על פי כן אני אהיה בשמחה על שאין אתה מלך, כי אינך ראוי למלוכה, מאחר שאינך יכול להחזיק עצמך בשמחה כשאתה יורד מן המלוכה, אבל כשתהיה בשמחה, אזי אהיה בשמחה יתירה מאד. וקבל הבן מלך את המלוכה ביד רמה, ועשה לו שרי מלוכה ודוכסים ושרים וחיל.

ניגוד ראשון בין הסיפור הזה לסיפור של הורדוס, שמאד בולט כבר בתחילת הסיפור, הוא התיאור של ריבוי האנשים בסביבת המלך והאווירה השמחה. אצל הורדוס, לעומת זאת, בולט שהוא לבד. שרים, דוכסים או חיילים אינם מוצגים שם. הבדידות בולטת, והיא קשורה, כמובן, פנימית ומהותית להתנהגותו, שכן כדי למלוך הוא רוצח את כל מי שבסביבתו, ומי שנשאר בחיים מתרחק ממנו. אין שמחה בסיפור של הורדוס; זהו סיפור קודר מאד.

בסיפור של ר' נחמן נוכחת כאמור הרבה שמחה. השמחה גם נובעת מה'יחד', מתחושת החיבור בין האנשים שמוקרנת בסיפור בינם למלכם ובינם לבין עצמם, למרות שהרקע לחיבור הזה ולכל היחסים בין המלך לעם אינם מופיעים בסיפור. אך היא גם נובעת מהתנועה המרכזית של המלך בסיפור, שמנוגדת בדיוק לתנועה של הורדוס: המלך של ר' נחמן אינו מנסה להיאחז במלכותו בכוח (אף שזכה בה כנראה בירושה, בזכות), אלא להפך, הוא רוצה להרפות ממנה ולשחרר אותה. ובהמשך, בדברי המלך לבנו אנו למדים שאין זה מקרה, אלא זו בדיוק נקודת הבוחן למלכות אמיתית: 'גם כשיהיה לך עצבות, אף על פי כן אני אהיה בשמחה על שאין אתה מלך, כי אינך ראוי למלוכה, מאחר שאינך יכול להחזיק עצמך בשמחה כשאתה יורד מן המלוכה'. באופן פרדוקסלי – הנכונות לשחרר את המלכות, ולא לאחוז בה, מוכיחה את היותו של המלך ראוי לתפקיד.

הנקודה הזו קשורה למושג אחר שמופיע הרבה בתורותיו של ר' נחמן ומבוסס על המונחים הקבליים של עשר הספירות – שהן כינויים לגילגולים שונים והופעות שונות של הא־לוהות בעולם, או אופני הפעולה שלה, מעין פריטה לפרוטות של האינסוף האלוקי שמכיל את הגילויים, התכונות והכוחות כולם. הספירה התחתונה בעשר הספירות היא ספירת 'מלכות'. בקבלה ובחסידות מרבים לדבר על תכונה מרכזית שלה: 'לית לה מגרמה כלום' – אין לה מעצמה כלום (למשל, 'וזהו בחינת מלכות, דלית לה מגרמה כלום', ליקוטי מוהר"ן תורה א). שמעתי פעם מהרב איתמר אלדר את השימוש בדימוי של צינור בהקשר הזה. המלך האמיתי תופס את עצמו כצינור, בין השמים, הא־לוהות, לארץ ולאדם. צינור מוצלח הוא צינור ריק, שאין בתוכו כלום משל עצמו, וכך הוא מאפשר זרימה ומעבר מיטביים מצד לצד. ספירת המלכות היא אפוא צינור של ה', שדרכו עובר השפע לעולם. בעקבות כך, יגיד ר' נחמן, כך מצטיירת גם מלכות אנושית אידאלית.

כעת נשוב לסיפור של הורדוס בחז"ל. כאמור, הסיפור הזה הוא אחת ההתייחסויות הבודדות בכל ספרות חז"ל להורדוס. היא מופיעה בתלמוד הבבלי, כלומר, מאות רבות של שנים וקילומטרים מחייו של המלך הורדוס ההיסטורי. לכן לא מפתיע שיותר משהסיפור נועד לומר אמירה היסטורית, הוא מביע אמירות רעיוניות או רוחניות. אחד הנושאים הרעיוניים המרכזיים בסיפור הוא המלכות של הורדוס ומלכות בכלל.

כשאנחנו מחזיקים בראשנו את האמירות של הסיפור של ר' נחמן על המלכות, ניכר עוד יותר לעין העיצוב הספרותי של סיפור הורדוס, שמבליט, כאמור, את נושא המלכות. אפרט קצת יותר. השורש 'מלך' חוזר על עצמו פעמים רבות בסיפור, וכנגדו – השורש הנגדי לו – 'עבד'. יחד הם יוצרים מתח שנע על הציר שבין שני ההפכים האלה – העבד והמלך. הורדוס עצמו ניצב כל הזמן על הציר הזה. בסיפור הוא הופך את עצמו מעבד למלך על ידי נטילת המלכות בכוח. לכאורה – הוא הצליח 'לעבור צד', מחברת העבדים לחברת המלכים.

אבל בפועל, מתברר בהמשך הסיפור שהמעבר הזה אינו פשוט כלל. להפוך למלך אינו רק עניין פורמלי. המלוכה אינה מתבטאת רק בתואר, בישיבה על הכסא, וגם לא בכוח השלטון לכפות על הנתינים רצונות וציוויים. זהו מעבר הרבה יותר משמעותי, שתלוי בגורמים נוספים. אחד מהם, אפשר לומר, לאור הקריאה בסיפור של ר' נחמן, הוא תפיסת 'עצמי' מסוימת של המלך.

ואכן הסיפור על הורדוס מלא, לכל אורכו, בערעורים על הלגיטימיות של הורדוס כמלך. הערעור הזה עולה מכל מיני קולות שמושמעים בסיפור, כמו קולה של בת חשמונאי לפני שהיא מתאבדת, או האירוניה הגדולה והעוקצנית בדברי השלטונות הרומים: 'אם זיינך עלך ספרך כאן....' (אם חרבך עליך, ספר היוחסין שלך כאן – כלומר, אמנם נהיית מלך, בכוח החרב, אבל בעינינו לא השתנה המעמד שלך ממעמד המוצא שלך שמתועד בספר היוחסין שאצלנו – מעמד של עבד). הערעור מושמע גם באמצעות 'קולות' פנימיים בתוך ראשו של הורדוס. למשל, ה'ערעור' עליו מצד החכמים הוא למעשה קול פנימי שלו, שהוא מייחס לחכמים ('אמר: מאן דריש "מקרב אחיך תשים עליך מלך?" רבנן'). בהמשך הסיפור הוא יגיע למסקנה שהקול הזה לא היה אחוז בהכרח במציאות. אמנם סביר להניח שהחכמים הסתייגו מהורדוס, ועוד נשוב אל עמדתם בהמשך, אבל הסיפור בוחר להציג את הערעור הזה בראש ובראשונה כקול פנימי של הורדוס עצמו. גם בדו־שיח עם בבא בן בוטא, שבו הורדוס 'משחק' אזרח מהשורה, מוצג קולו הפנימי של הורדוס שמערער על מלכותו. בדבריו לבבא בן בוטא הוא משמיע קול מערער ומתריס נגד עצמו שכנראה נמצא עמוק בתוכו.

גם הפסוקים שמצטט בבא בן בוטא מצטרפים לקול המערער הזה. הם לקוחים מקהלת פרק י, והתבוננות בהם בהקשרם בפרק מביאה לעינינו גם את הפסוקים הבאים: 'רָאִיתִי עֲבָדִים עַל סוּסִים וְשָׂרִים הֹלְכִים כַּעֲבָדִים עַל הָאָרֶץ... אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִים...' (פסוקים ז, יז). כשקוראים פסוקים אלה ברקע של הסיפור של הורדוס האירוניה מתגברת.

באופן אירוני, ככל שהורדוס מחזק בכוחניות ובאלימות יותר גדולה את אחיזתו בשלטון, כך גוברים הערעורים על הלגיטימיות שלו, כפי שגם עולה מדברי המלך הזקן בסיפור של ר' נחמן, שככל שהמלך נאחז בכוח בכסאו, מלכותו וכסאו נשמטים ממנו.

אפשר להשוות את ההתבוננות האירונית בסיפור על מלכות הורדוס להתבוננות אירונית אחרת נוקבת מאד על מלכות בשר ודם, במגילת אסתר. מלכות אחשוורוש מוצגת שם בצורה נלעגת מאד, כמלך בובה ששריו ואשתו שולטים בו באמצעות הטבעת. מלכותו נותנת לו לכאורה כבוד וכוח, אך בסופו של דבר כולם חותרים תחתיו, והוא די בודד.

באופן מעניין, ר' נחמן, באחת מתורותיו, מדבר בהקשר זה של המלכות על מרדכי, שאת שמו הוא דורש בעקבות חז"ל כ'מר דרור', דרור מלשון חירות, והוא מזכיר גם את פסוק מקהלת פרק י שחלקים אחרים ממנו הוזכרו בסיפור על הורדוס (ליקוטי מוהר"ן קמא, תורה נו):

וצריך כל אחד לבלי להשתמש עם בחינות המלכות שיש לו להנאתו ולצרכו. שלא תהיה בחינות המלכות אצלו כעבד למלאת תאותו, רק שתהיה בחינת המלכות בבחינת בן חורין. בבחינת: 'אשריך ארץ שמלכך בן חורין' (קהלת י', יז), שהמלכות יהיה אצלך בן חורין, לבלי להשתמש בו להנאתך.

וזה בחינת מרדכי, בחינת מר דרור (חולין קלט ע"ב). שהמרות, הינו המלכות, יש לה דרור וחרות, שלא להשתמש בה להנאתו ולצרכו, כי אם להשם יתברך, בבחינות: 'והיתה לה' המלוכה' (עובדיה א', כא)...

המלכות שמשמשת את האגו של המלך ('למלא תאותו') מוגדרת כאן כהתנהגות של עבד. יש כאן קריאה 'דרושית' מעניינת בפסוק 'והיתה לה' המלוכה' – המלוכה של אדם היא מלוכה אם היא לה'.

מסתבר, אם כן, שמורכב מאד להיות מלך ועדיין להיות בן חורין ולא משועבד לכוח שהמלכות מעניקה. אפשר להסביר שהורדוס אינו בן חורין לא רק בגלל שנולד כעבד, אלא כי הוא משועבד למלכותו. בעיני עצמו ללא המלכות שלו הוא אינו רואה בעצמו דבר, ואם היא תילקח ממנו לא יישאר ממנו דבר. הסיפור של ר' נחמן מציב תמונת מראה להורדוס, שבה האב מוותר על מלכותו מרצונו, ובכך גם מדגים לבנו ולנתיניו מודל של מלך שאינו משועבד למלכותו, וששמחתו אינה תלויה במלכות הזו.

ציינתי קודם את אווירת השמחה המודגשת בסיפור. היא לא מוזכרת במקרה. הסיפור של ר' נחמן מעביר את המוקד מהמלכות כמטרה לשמחה כמטרה. השמחה מוצגת כאמיתית כשהיא אינה תלויה במשהו מבחוץ. תפקיד המלך וכל הגינונים והכוח הנלווים אליו נתפסים כשמחה שנובעת ממשהו חיצוני. ואם השמחה היא פנימית, באדם עצמו ובמה שהוא, היא אינה מושפעת מקבלת המלכות או מהירידה מהמלכות.

אנחנו רואים כאן כיצד הסיפור החסידי נותן לנו מילים ותובנות יותר מפורשות, שפותחות לנו הסתכלויות עמוקות יותר ברעיונות שגלומים בסיפור החז"לי, ומחדדות את הקשב שלנו לקולות השונים העולים שם ולמשמעויותיהם.

בשיעור הבא נוסיף ונאיר נקודות נוספות בסיפור של הורדוס לאור מקורות נוספים.