מצווה לד | לא תרצח

הריגת גוי והמחייבים השונים ברציחה

המנחת חינוך פותח את דיונו במצווה באנשים שרציחתם מחייבת מיתה:

"והנה חייב על הורג נפש מישראל, או אפילו עבד כנעני ושפחה כנענית, כיון דחייב במצות כאשה... אבל ההורג גוי, ואפילו גר תושב שקיבל עליו ז' מצות, אינו נהרג עליו, וגם אינו בלאו זה".

לפחות ביחס לגוי, המנחת חינוך אינו מבחין בין חיוב המיתה של רוצח לתחולתו של הלאו האוסר על רציחה, ולדעתו ההורג גוי אינו עובר ב"לא תרצח". מן הראוי להדגיש שאף המנחת חינוך אינו אומר חלילה שהדבר מותר, אלא שאין בהריגה זו משום "לא תרצח". כנגד עמדה זו ניתן להציב את דבריו של הראב"ן בבבא קמא:

"שאסור לגנוב לגוי, ד'לא תגנוב' דומיא ד'לא תרצח' ו'לא תנאף', דהוי בין לישראל בין לגוי".

הראב"ן סבור שאיסור "לא תרצח", כמו גם איסורי גניבה וניאוף, נאמרו ביחס לגויים כמו ביחס לישראלים. כך גם עולה מדברי הרמב"ם בתחילת הלכות רוצח, על פי גרסת הדפוסים: "כל הורג נפש בן אדם עובר בלא תעשה, שנאמר 'לא תרצח'". אולם, בגרסה הלא מצונזרת (ראו במהדורת פרנקל) מופיע נוסח אחר: "כל הורג נפש אדם מישראל עובר בלא תעשה, שנאמר 'לא תרצח'". מגרסה זו עולה בפשטות כדברי המנחת חינוך, שאיסור "לא תרצח" אינו חל אלא על ישראל. אולם, עיון נוסף בדברי הרמב"ם מגלה שהתמונה מורכבת יותר.

לצד איסור "לא תרצח" המופיע בתורת משה בעשרת הדיברות, איסור רציחה נמנה גם בין שבע מצוות בני נח, כפי שנאמר בפרשת נח:

"וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם. שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם".

הרמב"ם (מלכים ט, ד), במסגרת דיני שבע מצוות בני נח, כותב:

"בן נח שהרג נפש, אפילו עובר במעי אמו, נהרג עליו, וכן אם הרג טריפה או שכפתו ונתנו לפני הארי או שהניחו ברעב עד שמת, הואיל והמית מכל מקום – נהרג".

גדריה של עבירת "שופך דם האדם" גמישים יותר מאלו של איסור "לא תרצח", ומאפשרים גם ענישה של מי שהרג נפש לא שלמה, כמו עובר או טרפה, וכן חלים גם על הריגה בגרמא.

האם שבע מצוות בני נח מחייבות גם את בני ישראל? בעיוננו באיסור עבודה זרה (מצווה כ"ו) ראינו שלדעת המנחת חינוך יהודי חייב בשבע מצוות בני נח, ואם מטעם כלשהו הוא פטור ממצוות תורת משה (כגון סומא לשיטת רבי יהודה) – הוא עדיין חייב מתוקף מצוות בני נח. מדובר בשאלה רחבה שהאחרונים האריכו בה, ולא נמצה אותה כאן. ברם, לכל הפחות ביחס לאיסור רצח נראה מדברי הרמב"ם שאיסור "שופך דם האדם" תקף גם עבור יהודים. אומנם, הרמב"ם מנה רק מצווה אחת כאיסור רציחה, ולמד אותה מ"לא תרצח" (לא תעשה רפ"ט), אך נראה שיש כפל מחייבים במצווה זו ויש הלכות שנלמדו דווקא מ"שופך דם האדם", כמבואר בדבריו בפרק ב' מהלכות רוצח:

"כל ההורג חבירו בידו... הרי זה נהרג בבית דין. אבל השוכר הורג להרוג את חבירו, או ששלח עבדיו והרגוהו, או שכפת חבירו והניחו לפני הארי וכיוצא בו והרגתו החיה, וכן ההורג את עצמו, כל אחד מאלו שופך דמים הוא ועון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים ואין בהן מיתת בית דין. ומנין שכן הוא הדין, שהרי הוא אומר 'שופך דם האדם באדם דמו ישפך' – זה ההורג בעצמו שלא על ידי שליח, 'את דמכם לנפשותיכם אדרוש' – זה ההורג עצמו, 'מיד כל חיה אדרשנו' – זה המוסר חבירו לפני חיה לטרפו, 'מיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם' – זה השוכר אחרים להרוג את חבירו, ובפירוש נאמר בשלשתן לשון דרישה, הרי דינם מסור לשמים".

הרמב"ם נוקט שאיסור "לא תרצח" במובנו הצר מתייחס רק להורג את חברו בידו, ועליו נקבע בדיני ישראל חיוב מיתת בית דין של רוצח, אך איסור רציחה כולל מקרים נוספים, המוגדרים כשפיכות דמים ועוון הריגה ומחייבים מיתה בדיני שמיים, ואלו המקרים הנלמדים מ"שופך דם האדם". כלומר, איסור זה, הגם שאינו נמנה כמצווה נפרדת, תקף גם עבור ישראל וכולל את ההרחבות שלו שאינן נכללות באיסור "לא תרצח". בקטע שהבאנו התייחס הרמב"ם להריגה עקיפה שלא במעשה ישיר וכן להריגת עצמו, וקבע שעוברים על כך משום "שופך דם האדם" ולא משום "לא תרצח". אולם אחרונים רבים הבינו שגם מקרים נוספים בכלל זה, כגון הנושא בעל המשקל המעשי הרב של הפלות מלאכותיות: בקטע שהובא לעיל מדברי הרמב"ם בהלכות מלכים נקבע שגוי חייב מיתה על הריגת עובר, ועל כן הבינו אחרונים רבים שגם עבור יהודי מדובר באיסור דאורייתא מכוח "שופך דם האדם".[1] מסתבר אפוא שכיוון שברור שאיסור "שופך דם האדם" נאמר על הריגת כל אדם, גם הריגת גוי נכללת באיסור דאורייתא חמור זה.

האם שני האיסורים מייצגים צדדים שונים מהותית של איסור הרציחה? ניתן להציע שאיסור "לא תרצח", השייך למחצית השנייה של עשרת הדיברות, הוא איסור שבין אדם לחברו שמוקדו הפגיעה בזולת, ובדומה למצוות אחרות שבין אדם לחברו, הוא אינו חל במובנו המלא ועם מלוא הסנקציות והאכיפה ביחס לגויים. לעומת זאת, איסור "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" הוא איסור שבין אדם למקום המתייחס לפגיעה באדם שנברא בצלם א-לוהים, ובהקשר זה אין הבחנה בין יהודי לגוי, שחביב אדם שנברא בצלם. איסור ההורג את עצמו נכלל ב"שופך דם האדם" משום שאין בו פגיעה של אדם בחברו אלא פגיעה של האדם בחייו ובגופו שלו, שנברא בצלם.

אולם, אני נוטה יותר להבחנה הפוכה בין שני האיסורים. ודאי שיש בשפיכות דמים חומרה יתרה מצד הפגיעה של הרוצח בחברו ובחברה האנושית, כמבואר ברמב"ם (רוצח ד, ט):

"שאע"פ שיש עונות חמורין משפיכות דמים, אין בהן השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמים. אפילו עבודה זרה, ואין צריך לומר עריות או חילול שבת, אינן כשפיכות דמים, שאלו העונות הן מעבירות שבין אדם להקב"ה, אבל שפיכות דמים מעבירות שבינו לבין חבירו, וכל מי שיש בידו עון זה הרי הוא רשע גמור ואין כל המצות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עון זה ולא יצילו אותו מן הדין".

אך התבוננות בעונשי התורה מראה שאף שהיא מרבה בעונשים על עבירות שבין אדם למקום, עבירות שבין אדם לחברו אינן זוכות לענישה בדין תורה. כך, למשל, אדם השודד בנק אינו נושא בסיכון כלשהו לפי דין תורה מלבד השבת הכסף ששדד. העבירות הבסיסיות ביותר במשפט הפלילי של כל חברה אנושית – אלימות, אלימות מינית ועבירות רכוש – אינן זוכות לענישה בדין תורה, ונראה שהתורה מותירה את מניעתן וענישתן בידי הסמכות הפוליטית – המלך או מי שבא במקומו.

עבירת הרצח היא לכאורה חריג לקביעה זו, שכן נקבע עליה עונש מיתה,[2] בדומה לעבירות שבין אדם למקום, שהתורה קבעה עליהן עונש מיתה לצד קביעת תנאי סף ההופכים את הענישה לקשה ביותר ליישום (בעיקר עקב הדרישה שהעובר יעשה את מעשהו בתוך כדי דיבור להתראה שקיבל ושיתיר עצמו למיתה). אולם, נראה לומר שאין מדובר בחריג, משום שאיסור "לא תרצח" מחייב מיתת בית דין כאיסור שבין אדם למקום. כפי שכותב הרמב"ן:

"לא תרצח... אמר, הנה צויתיך להודות שאני בורא את הכל בלב ובמעשה, ולכבד האבות בעבור שהם משתתפים ביצירה, אם כן השמר פן תחבל מעשה ידי ותשפוך דם האדם אשר בראתי לכבודי ולהודות לי בכל אלה".

ואכן האבני נזר (חושן משפט סימן ב') למד מכאן ש"הנה שרציחה עבירה שבין אדם למקום". איסור זה מתייחס לשפיכת דם האדם שהקב"ה ברא לכבודו, ובתור שכזה נקבעה עליו מיתת בית דין. לצד זאת קיים איסור שפיכת דמים כחלק משבע מצוות בני נח, אשר נועדו לעצב כללים בסיסיים ביותר לחברה אנושית תקינה, ובכלל זה כמובן האיסור לשפוך דם. התורה אומנם נימקה זאת בכך ש"בצלם א-לוהים עשה את האדם", אך האיסור הוא חלק מההגנה הבסיסית על החברה האנושית. על איסור כזה אין ענישה פורמלית בתורת משה, אולם המלך אוכף אותו ועונש עליו, כפי שמבואר ברמב"ם (רוצח ב, ד–ה):

"וכל אלו הרצחנים וכיוצא בהן שאינן מחוייבים מיתת בית דין, אם רצה מלך ישראל להרגם בדין המלכות ותקנת העולם הרשות בידו, וכן אם ראו בית דין להרוג אותן בהוראת שעה אם היתה השעה צריכה לכך הרי יש להם רשות כפי מה שיראו. הרי שלא הרגם המלך ולא היתה השעה צריכה לחזק הדבר, הרי בית דין חייבין מכל מקום להכותם מכה רבה הקרובה למיתה ולאסור אותן במצור ובמצוק שנים רבות ולצערן בכל מיני צער, כדי להפחיד ולאיים על שאר הרשעים שלא יהיה להם הדבר לפוקה ולמכשול לבב ויאמר הריני מסבב להרוג אויבי כדרך שעשה פלוני ואפטר".

איסור "לא תרצח", בדרך אופיינית לאיסורים שבין אדם למקום, כולל ענישת בית דין פורמלית וממוקד במעשה הרציחה הישיר, הפוגע באדם שנברא בצלם. לעומתו, איסור "שופך דם האדם" הוא איסור שבין אדם לחברו, והוא חל על כל מקרה שיש בו תוצאה של אובדן חיי אדם באשמת הפוגע. מכיוון שמהסוגיות עולה שאין חיוב מיתת בית דין בהריגת גוי, הרמב"ם (בניגוד לראב"ן) הסיק שפעולה זו נכללת רק באיסור שבין אדם לחברו, הנתון לענישת המלך, ולא בזה שבין אדם למקום, לכל הפחות מצד תחולתו המלאה ובת הענישה של הלאו.

מכל מקום, בהלכות רוצח (ב, יא) כתב הרמב"ם שאין נהרגים על הריגת גוי, והכסף משנה דייק: "אינו נהרג עליו בבית דין, כלומר אבל בדיני שמים חייב". זאת על בסיס דברי איסי בן עקיבא במכילתא: "קודם מתן תורה היינו מוזהרים על שפיכות דמים, לאחר מתן תורה, שהוחמרו, הוקלו? באמת אמרו: פטור מדיני בשר ודם ודינם מסור לשמים". מבואר כאן שהריגת גוי נאסרה מכוח אותו איסור שחל עלינו עוד קודם מתן תורה – "וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם. שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם".

 

הריגת טרפה או גוסס

המנחת חינוך (ס"ק ד) מביא את דברי הגמרא בסנהדרין (עח ע"א), הקובעת שההורג אדם שגוסס מסיבות טבעיות ולא מפגיעה קודמת בידי אדם ("גוסס בידי שמים") חייב מיתה, ומבאר:

"כיון שעתה חי ולא נעשה בו מעשה הרי הוא כחי, כמו שהורג הבריא, אף אם יבא אליהו ויאמר שלא היה לו חיים אלא שעה או רגע, מכל מקום התורה לא חילקה בין הורג ילד שיש לו לחיות כמה שנים ובין הורג זקן בן מאה, בכל עניין שהורג חי חייב, הכא נמי אף דהוא למיתה עומד, מכל מקום מחמת הרגע שיש לו עוד שיחיה על זה חייב, וגוסס כחי לכל דבר... אף דעומד למיתה, מכל מקום כל אדם עומד למיתה, ואין חילוק אם יש לו לחיות רב או מעט ואפילו רגע אחד".

הדברים בהירים ומחוורים. אולם, בניגוד להורג את הגוסס, ההורג את הטרפה פטור, כפי שמסביר המנחת חינוך:

"טרפה דחתוכי סימני חיות... אף דיחיה עוד ואף למאן דאמר טרפה חיה, מכל מקום ילפינן מקראי שם בש"ס דפטור ההורגו. ולא מטעם דסופו למות, כיון דהשתא חי אינו מזיק מה דסופו למות, רק גזירת הכתוב אם חתוכי סימני חיות... אינו כחי רק כמת וההורגו פטור".

ביאור הדברים, שמעמד הטרפה אינו צופה פני עתיד ונקבע משום שסופו של האדם למות, אלא מבוסס על ההווה, שכך למדו חז"ל, שחיתוך סימני חיות מסוימים מגדיר את האדם כ'מת' שאין חיוב על הריגתו. ניתן לדמות זאת לאיסור אכילת בהמה טרפה, שהרמב"ם (מאכלות אסורות ד, יז) רואה אותו כאיסור הקרוב לאיסור נבלה, משום שהטרפה התנבלה במידה מסוימת עוד בטרם השחיטה, והשחיטה לא מילאה את משימתה – להעביר את הבהמה ממצב של חיים למצב של מוות. אומנם, מן הרמב"ם עולה הבחנה בין התחומים, ולעניין דיני רוצח אדם הגדרת הטרפה תלויה בקביעת רופאים שהאדם אינו יכול להחלים ממכה זו (רוצח ב, ח), אך נראה שמדובר בתנאי להגדרתו כטרפה בהווה, שהיא הגורם הפוטר, להבדיל מן הגוסס.

עם זאת, נראה שהטרפה אינו כמת גמור לעניין רציחתו, לאור דברי הרמב"ם (מלכים ט, ד) בעניין איסור שפיכות דמים בבני נח: "בן נח שהרג נפש, אפילו עובר במעי אמו, נהרג עליו, וכן אם הרג טרפה או שכפתו ונתנו לפני הארי או שהניחו ברעב עד שמת, הואיל והמית מכל מקום, נהרג". לאור מה שראינו בחלק הקודם, דיני בני נח בשפיכות דמים נלמדו מהפסוק בדבר "שופך דם האדם", והם מחייבים גם את ישראל, הגם שאין בהם חיוב מיתת בית דין. ניתן אפוא ללמוד מדברי הרמב"ם שיש איסור תורה בהריגת הטרפה: הוא אומנם אינו נפש מלאה שהריגתה מחייבת מיתת בית דין, אך יש כאן שפיכות דמים ועוון חמור.

נפקא מינה לכך עשויה להיות ביחס לדינו של כוהן שהרג אדם, הפסול לנשיאת כפיים משום "וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ" (ישעיה א, טו), כמבואר ברמב"ם בהלכות תפילה (טו, ג). על פי זה יש לעיין מה דינו של ההורג את הטרפה, והרב עובדיה יוסף ז"ל (יחוה דעת ה, טז) הביא את דברי "הגאון רבי אהרן לוין אב"ד רישא, בספר ברכת אהרן, שהעלה שכהן שהרג אדם שהוא טרפה גם כן לא ישא כפיו, שאף על פי שההורג את הטרפה פטור ממיתה לפי משפטי התורה, מכל מקום רוצח נקרא, וכמו שכתב הרמב"ם שבן נח שהרג טרפה נהרג, הואיל והמית מכל מקום ע"ש".