האזינו | הקשר המתמיד

 

א. מטרת השירה

פרשתנו מיוחדת במינה מבין כל פרשיות ספר דברים. בעוד שהספר כולו נאמר על ידי משה, כאשר ה' נמצא ברקע, כאן התמונה מתהפכת. כבר לקראת סוף הפרשה הקודמת, מופיע לראשונה בספר דיבורו של ה', המעניק לבני ישראל את  השירה[1]. באופן חריג ה' מצווה במפורש לכתוב את השירה ולשים אותה בפיהם של ישראל:

"וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (ל"א, י"ט)

בנוסף, דורש ה' לזכור את השירה מדור לדור: " כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ" (שם, כ"א). נראה כי בשל כך בחר ה' להעביר את הרעיונות בצורה של שירה – זהו מדיום המאפשר זכירת מסרים מדור לדור, באופן עממי ופשוט.

מהו הרעיון החשוב כל כך, המובע בשירת האזינו? לכאורה, עוסקת השירה ברעיון שכבר הוזכר פעמים רבות לאורך הספר: עם ישראל יבוא לארץ, יחטא שם ובתגובה ייענש.

התשובה הבסיסית לכך מופיעה כבר בפרשה הקודמת, בה מסביר ה' כי השירה מיועדת לעדות בבני ישראל בזמן בוא הצרות:

"וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱ-לֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה: וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים: וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל    (שם, י"ז-י"ט)

ה' מתאר כאן מצב בעייתי שעתיד להתרחש: הוא עתיד להסתיר את פניו בשל מעשיו הרעים של העם, מה שיוביל לצרות. אולם במקום שהצרות יעוררו את העם לתשובה, הם עשויים לפרש זאת דווקא כעזיבה של ה': "הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱ-לֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה", מה שיוביל אותם דווקא לעוד התרחקות.

בנקודה זו, ה' היה רוצה לפנות לעם ולהסביר כי הסתרת הפנים אינה היעלמות, אלא נובעת ממעשיהם המכעיסים אותו. באופן פרדוקסלי, הסתרת הפנים היא דווקא ביטוי לקשר. כאשר קיים קשר, אחד הצדדים יכול להתאכזב, לכעוס ולהתרחק. אך כאשר אין כלל קשר, לא ניתן לדבר על התהליכים הללו - ישנו פשוט ריחוק או התעלמות כללית.

אולם, ה' לא יכול לפנות לעם ברגע היסטורי כזה ולהסביר זאת, מכיוון שאז הסתרת הפנים תופר: "...וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱ-לֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה: וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא..." (ט"ז-י"ז).

השירה מהווה פתרון לבעיה מורכבת זו – היא מתפקדת כ"עד" בכך שהיא מתארת מראש את החטאים הצפויים, שיובילו להסתרת הפנים ולצרות. עם ישראל ישנן את השירה ויעביר אותה מדור לדור. כך, כאשר יופיעו הצרות, יתבהר לעם כי הן נובעות דווקא מהקשר עם ה', שכרגע בכוונה מסתיר פניו. 

השירה היא בעצם שליחת מכתב מכאן אל העתיד, אל הזמן בו ה' יהיה מנוע מלדבר עם ישראל. המכתב לעתיד טומן בחובו את הבעת הקשר בין ה' לישראל, הקיים באופן נסתר ועמוק גם בזמן הצרות. אותו קשר, שהוא הגורם לצרות.

כעת, ניתן לעבור לשירה עצמה ולבחון כיצד היא מביעה רעיון זה.

ב. "בנים אתם ל-ה' א-להיכם"

השירה פותחת בדימויים רבים המשווים את הקשר בין ה' לעם ישראל לקשר בין אב לבנו: "הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ" (ל"ב, ה'[2]) – ה' הוא אבי העם, מולידו ויוצרו[3]. בשל כך, הוא מגונן ודואג לו, בדומה למצב הבסיסי הקיים בטבע, בו האב דואג לצאצאיו: "כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ" (י"א).

הטיפול המסור הזה של ה' לבניו, קשור בתקופה הראשונית, בה עם ישראל היה בשלב הילדות המוקדמת: "יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ" (י'). פסוק זה מתאר בצורה אינטימית ומרגשת את הטיפול המסור של ה' בעמו במהלך ההליכה במדבר.

את הביטוי "ימצאהו" בארץ מדבר" סביר לפרש לפי ביאור הרשב"ם[4]:

"כמו ומצא להם, הקדוש ברוך הוא נמצא להם, הקדוש ברוך הוא היה סיפוק שלהם"     (רשב"ם שם)

הקשר בין ה' לישראל במדבר היה דומה לקשר הראשוני בין הילד להוריו, המצויים עבורו ומספקים את כל צרכיו.

פרשנים התקשו מדוע השירה פותחת דווקא בתיאור ההליכה במדבר ומתעלמת מיציאת מצרים. נראה כי התשובה לכך קשורה במגמה זו של השירה - לתאר את יחסי ישראל ו-ה' סביב דימוי האב ובנו. כאמור, התקופה המסמלת זאת ביותר היא תקופת המדבר, בה זכו ישראל לטיפול אבהי צמוד[5]. יציאת מצרים מבטאת קשר שונה, לא של אב ובנו אלא של מושיע ונושע.

ניתן להבחין בהבדל, אם נשווה את דימוי "הנשר" המופיע כאן לדימוי המקביל בספר שמות, מעט לאחר יציאת מצרים:

"אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי"(שמות י"ט, ד')

גם שם, משתמש ה' בדימוי הגנת הנשר, אולם באופן שונה – הנשר מתואר כמסייע להבאת עם ישראל ממצרים אל ה'. התיאור כאן הוא של עם הקיים כבר, אך במצב של שיעבוד, כאשר ה' מושיע אותו ומביאו אליו. לעומת זאת אצלנו, בשירת האזינו, הנשר מתואר כמגן ושומר על גוזליו. מדובר על קרבה אינטימית בין אב לבנו השומר עליו "כאישון עינו". לכן, לצורך פיתוח הבנת רובד זה של הקשר בין ה' לישראל, פונה השירה לתקופת המדבר ולא ליציאת מצרים.

התקופה הבאה שאליה פונה השירה מתוך דימוי האב ובנו, היא הכניסה לארץ:

"יַרְכִּבֵהוּ עַל במותי [בָּמֳתֵי] אָרֶץ וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר" (י"ג)

זהו שלב בו העם עובר לתקופה בוגרת יותר. הוא כבר לא גוזל רך הדורש טיפול צמוד בתוך הקן. אפשר כבר להניח אותו בארץ, באזור בו קיים שפע רב, שם הוא יוכל להסתדר יותר בכוחות עצמו. עם זאת, הוא אמור עדיין לזכור כי המקור לכל השפע הזה הוא מאביו, ה'.

לכן, גם כאן אנו מוצאים ביטוי לטיפול ההורי (הפעם האימהי ולא האבהי): "וינקהו דבש מסלע". ישראל אמנם אמורים להיות יותר עצמאיים עם כל השפע שבארץ, אך עדיין לחוש שהם בעצם יונקים מאת ה'.

ג. הסתרת הפנים

תחילת השירה מתארת את "גן העדן של הילדות", בו היה קשר הרמוני בין ה' האב לילדו ישראל. העם קיבל ארץ מלאת שפע בכדי להמשיך ולחיות בגן העדן, תוך כדי שמירה על קשר עם ה'.

אולם, השירה מנבאת כי הוא לא יצליח לעמוד במשימה. גיל ההתבגרות יוביל לניתוק ושכחת האב שהוליד את העם:

"וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱ-לוֹהַ עָשָׂהוּ... צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח אֵ-ל מְחֹלְלֶךָ"  (ט"ו; י"ח)

כעת מגיע שלב הסתר הפנים, שכבר הוזכר בפרשה הקודמת, כאירוע הדורש את כתיבת השירה:

"וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם"   (כ')

מצד אחד, ניכרת כאן הביקורת הקשה על ישראל – "דור תַּהְפֻּכֹת המה". במקום להחזיר טובה תחת טובה, הם מתנכרים לאביהם שבשמים. אולם נראה כי טמון גם כאן מסר נוסף.

במסכת קידושין (לו, א) נחלקו רבי יהודה ורבי מאיר, האם גם כאשר עם ישראל חוטאים הם נקראים בנים ל-ה'. רבי יהודה סובר כי ישראל קרויים בנים רק כאשר הם מתנהגים כראוי – "בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים". רבי מאיר חולק: "בין כך ובין כך אתם קרוים בנים שנאמר... בנים לא אמון בם". ההוכחה של רבי מאיר כי ישראל ממשיכים להיקרא בנים היא מן הפסוק הזה, הכולל ביקורת נוקבת על ישראל. אלא שרבי מאיר מפנה את תשומת ליבנו לכך שלמרות הביקורת, ישראל עדיין מכונים "בנים"[6].

על גבי דבריו של רבי מאיר אפשר להוסיף, כי ייתכן שדווקא בשל היותם "בנים", נוקט כלפיהם הקדוש ברוך הוא בהסתרת הפנים. כאמור לעיל, דווקא קשרי אב ובנו גורמים באופן פרדוקסלי לפגיעה ולכעס. הסתרת הפנים היא תוצאה של היחסים המיוחדים בין ה' לבניו, שתוארו בתחילת השירה: מדובר על גוזלים שטופלו במסירות רבה, שהחליטו לנטוש את אביהם, "וַיִּטֹּשׁ אֱ-לוֹהַ עָשָׂהוּ" (ט"ו). רק מהלך כזה יכול להוביל להתעוררות של כעס אצל האבא, "כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם" (כ"א).

נקודה זו קשורה לעוד תופעה מעניינת המופיעה בפסוק כ'. כאמור, ה' מדבר שם על הסתרת פניו בשל חטאי העם. לכאורה, משמעות הסתרת הפנים היא ש-ה' לא יתבונן על ישראל ולא יתעניין בהם. אולם למרבה ההפתעה, מופיע כאן דבר והיפוכו: "וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם". מצד אחד ה' מסתיר את פניו ומצד שני ממשיך לראות מה קורה באחריתם! מצב זה מזכיר את האב המשחק עם בנו מחבואים, אך ממשיך להציץ כדי לבדוק מה קורה איתו.

ד. כעס האב

אכן, הפסוקים הבאים לאחר מכן מלמדים כי הסתרת הפנים כאן אינה מוחלטת. ה' ממשיך להתעניין במה שקורה איתם וכן ממשיך לפעול מולם. למשל, הוא ממשיך להעניש אותם באופן יזום ולא רק להסתיר את פניו:

"כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים:  אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם..."   (כ"ב-כ"ג)

ניכר כי הכעס על הבגידה ממשיך לפעול אצל ה'. הוא לא יכול להסתפק בהתרחקות מהם, שכן הקשר ממשיך להתקיים תמיד. לכן הוא ממשיך ומעניש את ישראל באופן קשה, כי מעשיהם ממשיכים להיות קשורים אליו. פסוקים קשים אלו יכולים לכאורה לסתור את הקשר האבהי בו פתחה השירה, שאמור להיות חם ואוהב. אולם קשרי אב ובנו בתנ"ך אינם מתמצים רק בדאגה וטיפול. הם כוללים את חובת האב להקפיד עם בנו, בכדי שילך בדרך הראויה. חובה זו כוללת גם שימוש בייסורים קשים בכדי לחנך את הבן.

כך למשל בפרשיית בן סורר ומורה:

"כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם"    (כ"א, י”ח)

רעיון זה מופיע כמה פעמים גם בספר משלי, המייעץ לאב לייסר את בנו בכדי לחנכו: "יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָ וְיִתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ" (משלי כ"ט, י”ז) וכן בפסוק המפורסם: "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ" (שם י"ג, כ"ד).

כבר בתחילת ספר דברים מצאנו את ההקבלה בין הייסורים שמייסר האב את בנו, לייסורי ה' את ישראל בכדי לחנכם: "כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱ-לֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ" (ח', ה').

גם בשירת האזינו, התיאורים הקשים של העונשים שיבואו מידי ה' (כ"ב-כ"ה) מופיעים בכוונה לאחר ריבוי הדימויים בתחילת השירה, המדמים את יחסי ה'-ישראל ליחסי אב ובנו. הם מהווים תוצאה של קשר זה ומסבירים מדוע האב-ה', מתכוון להעניש את הבן-ישראל, בחומרה.

העונשים הקשים לבנים אינם נתפסים כניכור, אלא דווקא כמימוש חובת האב לחנך את בנו. העונשים נוצרים מתוך דאגה לבן שייצא מחונך וראוי. דווקא אב שאינו מעניש את בנו ייתפס כמנוכר.

ה. תגובת הגויים

השירה ממשיכה ומלמדת, כי עונשיו של ה' ימשיכו להכות בעם, אולם רק עד גבול מסוים. ה' אמנם חושב אפילו להשמיד את העם, אולם עוצר בשל התגובה האפשרית של הגויים:

"אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם: לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר פֶּן יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ פֶּן יֹאמְרוּ יָדֵינוּ רָמָה וְלֹא ה' פָּעַל כָּל זֹאת"  (כ"ו-כ"ז)

החשש של ה' הוא מכך שהגויים יגיעו למסקנה כי הצלחתם נבעה מכוחם ולא מפעולה יזומה של ה' להעניש את ישראל[7].

כדאי לשים לב לדמיון בין החשש מתגובת הגויים לחשש מתגובת ישראל לצרות. כפי שהצגתי בפתיחה, השירה כולה נכתבה כפתרון לחשש כי בעקבות הצרות יאמרו ישראל: "הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱ-לֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה" (ל"א, י"ז). החשש הוא כי העונשים לא יפורשו נכון – במקום לראותם כפעולה חינוכית של אב לבניו, הן ייתפסו כנטישה.

כעת אנו מזהים חשש דומה, אך מכיוון הגויים – גם הם עשויים לפרש לא נכון את העונשים לישראל ולחשוב שהם מציגים נטישה. בנקודה זו ה' כביכול מוגבל ברמת הענישה של ישראל ועליו לעצור אותה, בכדי שהגויים לא יחשבו שאין כאן יד ה' מכוונת.

אם כן, ניתן לראות כי ל-ה' חשוב מאוד שתהיה הבנה, הן מצד ישראל והן מצד הגויים, כי פעולותיו נובעות רק בשל הקשר המיוחד בינו לבין בניו. קשר זה מוביל למקומות גבוהים של טיפול מסור, אך גם לכעס ולענישה קשה, בעקבות נטישתם את אביהם.

ברגע שנוצרת חוסר הבנה כזו וצרות העם עשויות להתפרש כעזיבת הקשר, ה' חייב להתערב ולפעול. במקרה של ישראל, הוא כותב מראש את השירה שתעיד בפניהם כי מדובר על ענישה כחלק מהקשר. מול הגויים, ה' 'נאלץ' לעצור את הצרות, גם אם אין זה מגיע לישראל בזכות.

שוב ניתן לראות, כי גם כאשר ה' מסתיר פניו, הוא ממשיך להתעניין בנעשה עם ישראל. חשוב לו שהגויים ימשיכו לראות בהם את בניו ואת העונשים כלפיהם כפעולה חינוכית יזומה.

ו. רחמי ה'

שירת האזינו אינה כוללת סוף אופטימי במיוחד. אולם, כן קיימת בסופה הצלה מסויימת ונקמה באויבים (ל"ו- מ"ב). הצלה זו קשורה כאמור בחשש מתגובה לא ראויה של הגויים, אך גם מסיבה נוספת – רחמי ה' נכמרים על עם ישראל הנמצאים בחוסר אונים מוחלט:

"כִּי יָדִין ה' עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב"  (ל"ו)

אין כאן סיבה אמיתית או צודקת לנחמת ה', כגון תשובה או זכות אבות, המופיעות במקומות אחרים בתורה כסיבה לישועה. יש כאן רק רחמים פשוטים של ה' על עמו, שכן אין אחר שיעזור להם.

היה מתבקש כי גם בחלק זה של השירה יופיע דימוי האב ובנו. הרי זה המיוחד בקשר בין אבות לבנים – עם כל הכעס והקושי, נשארת האהבה הבסיסית היוצרת רחמים. קשה לאב לראות את בנו במצב נואש והוא מרחם עליו, לפנים משורת הדין – "אם כבנים רחמינו כרחם אב על בנים" (תפילת ראש השנה).

אולם למרבה ההפתעה, דווקא בסיומה של השירה, כאשר מופיעים הרחמים הללו, נעדר דימוי האב ובנו והשירה עוברת לדימויים אחרים: "כִּי יָדִין ה' עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם". עם ישראל אינו מכונה כאן "בניו" של ה', אלא עמו ועבדיו. כך גם בפסוק האחרון בשירה העוסק בנקמה העתידית בגויים: "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם" – ה' ינקום את דם עבדיו, לא את דם בניו.

התפיסה של השירה בפרט ושל התורה בכלל, שונה מהתפיסה הרווחת כיום אודות יחסי אבות ובנים. יחסים אלו יוצרים דאגה ואכפתיות, אך כאשר הבן סוטה מן הדרך החינוכית, אחריותו של האב לחנכו ואף לייסרו. רחמים בנקודה זו, כאשר הילד חוטא, הם מעילה בתפקוד ההורי.

הרחמים יכולים לבוא מכיוון אחר – דווקא מיחסי האדון והעבד. העבד הינו חלש, ללא זכויות וחסר הגנה. חוסר אונים הוא חלק מהותי מקיומו של העבד, מה שמוביל לרחמי אדונו: "כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב". אין מי שיעזור, הם עזובים לנפשם ולכן יש מקום לרחמים עליהם. לעומת זאת, כבנים הם נתפסים כבעלי כח ויכולת לעמוד בציפיות ובאתגרים. אין מקום לרחמים ולוויתור על השאיפות מהם.

לכן, הסתרת הפנים מן הבנים ממשיכה עד סוף השירה. אולם, קיימים גם רבדים נוספים לקשר עם ה'. הוא מתבונן עליהם כעבדים נדכאים שנעזבו לנפשם ובכך מתעוררים רחמיו עליהם[8].

*

הראינו כי מטרת השירה, כפי שמתוארת בפרשת וילך, היא להסביר לעם ישראל כי גם הצרות שיבואו עליהם הן חלק מן הקשר. עיון בשירה מראה כי הקשר בין ה' לישראל מתבטא במגוון אופנים, בהתאם לתקופות השונות ולמצבם השונה של ישראל. הביטויים הם שונים, אך השורש הוא אחד – הקשר העמוק בין ה' לישראל לא יינתק.

לכן השירה כה חשובה עד כדי החובה לכתוב ולשנן אותה: קיים קשר בטוח בין ה' לישראל, מעבר לשינויי התקופות והמצבים.

רק מתוך ידיעה זו, אפשר להיכנס לארץ. 

עורך: אורי יעקב בירן