ישראל במצרים: סערות המוסר

עם ישראל נהיה לעם בתקופת שעבודו במצרים. נקודה זו ראויה לציון משתי סיבות נפרדות, שכל אחת מהן דורשת עיון כשלעצמה. הראשונה, מדוע עם ישראל נוסד דווקא כעם של עבדים?[1] האם לא היה טוב יותר, עבור מורשתו העתידית של עם ישראל, אם לתחילת דרכו הייתה אופי נשגב יותר? והשנייה, מדוע עם ישראל עובר את השנים המעצבות שלו דווקא במצרים? אמנם, לא ניתן להכחיש שמדובר בחברה חזקה ומשגשגת – אבל מצרים אינה ידועה במחויבותה לערכים הדתיים והמוסריים שעם ישראל מבקש לרכוש.[2]

ארץ מצרים בתנ"ך

כדי לענות על שאלות אלו חובה עלינו להבין את אופייה של ארץ מצרים העתיקה: מה מקומה בתנ"ך ומה מקומה במזרח הקדום. התורה מזכירה את ארץ מצרים פעמים רבות, בין היתר בגלל האירועים המעצבים שאירעו בה לעם ישראל.[3] אך ארץ מצרים מרחפת ברקע של סיפורי התורה עוד הרבה לפני שמשפחת יעקב יורדת אליה. אברהם יורד למצרים בעקבות הרעב, חוזר לארץ עם שפחה מצרית (הגר) ולבסוף אף נושא אותה לאישה. לוט נלווה לאברהם ברדתו למצרים ובעלייתו משם – ומבחינתו, היא נשארת היעד האידיאלי. זו הסיבה שבגללה הוא בוחר להתיישב במישורי סדום, שהם "כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" (בראשית י"ג, י'). יוסף הורד מצרימה בכוח, וגם אחיו ירדו לבסוף למצרים כדי לקנות אוכל.

החשיבות של ארץ מצרים בתנ"ך נובעת בראש ובראשונה מחשיבותה בעולם העתיק. מצרים הגיעה לשיא כוחה בתקופת הממלכה החדשה (1550–1069 לפנה"ס),[4] שבה הפכה לחברה בעלת כוח פוליטי רב וטכנולוגיה מתקדמת. עושרה של מצרים נתגלה בממצאים ארכיאולוגיים; בניינים מפוארים, מערכת כתב קדומה, תשתיות חקלאות ומסחר ענף, וכן צורות שונות של אמנות. הידע המתמטי והרפואי שהיה במצרים, כמו גם ידע בשיטות לעיבוד זכוכית, ארכיטקטורה וחציבת אבנים, מלמדים על התחכום המדעי שהיה בה. מצרים הייתה ארץ חזקה ומשגשגת, כוח משפיע בעולם העתיק.

השפע המפתה של מצרים וסדום

לא מפתיע שקשה לבני ישראל לעזוב את מצרים, ושאחרי יציאתם הם מביעים שוב ושוב את כמיהתם לשוב לאימפריה המשגשגת. אמנם, הגעגועים של בני ישראל למצרים מורכבים, בלי ספק, גם משהייתם הממושכת על אדמת המדבר הקשה. ברור, עם זאת, שמחוז חפצם וגעגועם הוא דווקא ארץ מצרים, ולא כל ארץ מיושבת. העבדים לשעבר זוכרים בפירוט את סירי הבשר ואת שפע הלחם שבמצרים (שמות ט"ז, ג'), את הקישואים, האבטיחים, הכרישה ("חציר"), הבצלים והשומים (במדבר י"א, ה'). אפילו ברגע שחרורם מעבדות לא נראה שהם נלהבים כל כך לעזוב את מצרים; פרעה והמצרים צריכים לגרש את בני ישראל באופן אקטיבי מהארץ שייסרה אותם (שמות י"ב, ל"ג, ל"ט; י"ג, י"ז).

סירובם של בני ישראל לעזוב את מצרים מזכיר סיפור מוקדם יותר, שבו המלאכים דוחקים בלוט לעזוב את כיכר הירדן, הדומה לארץ מצרים (בראשית י"ט). השגשוג והשפע של ארץ סדום שוררים במקביל לשחיתותה המוסרית; אנשי סדום לא אוהבים אורחים, ומעדיפים שלא לשתף את משאביה העשירים עם אחרים.[5] הם לא נוטים לחוש חמלה או לנהוג ביושר; אכן, קריאתו של לוט לתושבי סדום להימנע מלהתעלל בזרים ("אַל נָא אַחַי תָּרֵעוּ!") פוגשת זלזול מופגן בערכי הצדק (פס' ז', ט'): "הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט?". השימוש בשורש שפט מדגיש את חסרון המשפט בסדום; המשפט נעדר מסדום כיוון שאף אחד מתושביה לא מעוניין בו.

פשעיה של סדום הזמינו עליה חורבן בידי שמים, שרק לוט הוחרג ממנו – מלאכים הגיעו לחלץ אותו מגורלה המר של העיר. ועל אף שגם לוט היה קורבן למידותיהם הרעות של תושבי העיר, שהקיפו את ביתו ואיימו עליו באלימות (פס' ט'), הוא לא ממהר לעזוב אותה. גם בשעה שהוא קורא לחתניו "קוּמוּ צְּאוּ" – קריאה שהם מגיבים אליה בלעג – לוט עצמו מהסס לעזוב ("וַיִּתְמַהְמָהּ", פס' ט"ז). בתגובה, המלאכים תופסים את לוט, אשתו ושתי בנותיו ("וַיַּחֲזִקוּ", שם) ומושכים אותם החוצה מהעיר. כשהם פוקדים על לוט ומשפחתו להימלט, המלאכים אומרים להם גם לא להסתכל אחורה, כדי שלא ייספו יחד עם תושבי העיר. ה' הופך את העיר ומפזר עליה מלח, כדי שדבר לא יצמח בה יותר לעולם (דברים כ"ט, כ"ב). ההשפעה הרעה של סדום נעקרה; אף אחד לא אמור להסתכל אחורה לכיוונה. כידוע, אשתו של לוט מביטה אחורה למרות הציווי, ומבטאת בכך את געגועיה לעיר המושחתת. לאותו מבט אחורה היו השלכות הרסניות; אשת לוט נהפכת לנציב מלח, וגורלה נחרץ לגורל הדומה לזה של סדום.

באופן דומה, לבני ישראל קשה לנתק את עצמם ממצרים המשגשגת, למרות הרוע השורר בה (שבני ישראל המשועבדים היו בוודאי מקורבנותיו). העושר של מצרים לא גורם לה לנהוג בנדיבות או בחמלה.[6] להפך – המצרים שיעבדו את הזרים העברים, ובחרו בחברה המעודדת חוסר צדק ואלימות.[7] ההצצות החטופות שהמקרא מספק לחוויותיהם של בני ישראל במצרים (בשמות פרקים א' וה') מתארים את האכזריות, היעדר הצדק והזלזול בזולת שקבעו את תנאי העבדות.

התרבות של מצרים פגמה בכל מי שחי בה. אפילו העבדים העברים לא הצליחו לשמור על קוד התנהגות מוצלח יותר, אלא נגררו אחר התרבות של החברה המושחתת שסבבה אותם. כשמשה רואה שני עברים מתקוטטים, הוא פונה לאחד מהם ושואל אותו: "לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ?" (שמות ב', י"ג). בעזרת המילה 'רעך' משה פונה לערך האחווה שאמור לקרב אנשים זה לזה בתחושת שותפות ואמפתיה כלפי האחר.[8] אך העבד העברי דוחה בזלזול את ניסיונו של משה לעורר יחסים טובים בינו לבין העבד השני, ומשמיע אמירה שמזכירה את הדחייה המזלזלת של אנשי סדום: "מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ?" (שם, י"ד). גם כאן השימוש בשורש ש.פ.ט מדגיש דווקא את חסרונו הבולט של המשפט; הצדק נעדר במצרים וסדום מפני שאף אחד לא דורש אותו.

על אף השחיתות המוסרית של מצרים, לא נראה שבני ישראל ממהרים לעזוב אותה. המילים שמשמשות לתיאור העזיבה המהוססת של בני ישראל מזכירות את עזיבתו של לוט. לאחר מכת בכורות ההרסנית, פרעה מאיץ בבני ישראל לעזוב ("קוּמוּ צְּאוּ", שמות י"ב, ל"א). אך נראה שתגובת בני ישראל איננה מהירה מספיק עבור המצרים ההמומים, שתופסים ("וַתֶּחֱזַק", שם, ל"ג) בהם, כדי "לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ". בני ישראל האומללים נאלצים לעזוב עם לחם שלא תפח בגלל הלהט של המצרים לגרש אותם, והמקרא אף מוסיף "וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ" (שם, ל"ט), אף על פי שנראה שהם היו שמחים לשהות במצרים עוד קצת זמן.

על אף שא-להים לא ציווה במפורש על בני ישראל שלא להביט אחורה, למצרים, סביר מאוד שזו הייתה כוונתו – לפחות באופן מטאפורי. עם ישראל חייב לנתק את קשריו עם מצרים ולהפנות את גבו לחברה שהמאפיין העיקרי שלה הוא שחיתות מוסרית.[9] בלי ספק, החברה שמצרים כוננה לא הייתה חברה צודקת. יתרה מכך, מצרים החזקה לא השתמשה בכוח המנהיגותי המשמעותי שהיה לה כדי ליצור עולם טוב יותר. במקום זאת, נראה שלמצרים הייתה השפעה מזיקה על כל מי שנמצא תחת תחום השפעתה.[10] מסיבה זו הקב"ה הביא עשר מכות על מצרים, שנועדו להרוס את התשתיות של הממלכה ולהחליש את השפעתה על העולם.[11]

מצרים חייבת להיות נחלת העבר.[12] במקומה, הקב"ה יעניק את המנהיגות לעם ישראל ויפקיד בידו את המשימה לבנות חברה מוסרית, כזו שאיננה תלויה בהדרכתה של מצרים או בסיועה. כעת ניתנת בידי עם ישראל אחריות להפיץ את תורתו של הקב"ה, להשפיע על העולם ולקדם אותו לעבר החזון המוסרי החדש.[13] כדי לעמוד במשימה וליצור משהו חדש, אסור לעם ישראל להביט אחורה, לארץ מצרים.

למרבה הצער, ממש כמו אשת לוט, הדור שיצא ממצרים הסתכל אחורה, והביע שוב ושוב את כמיהתו לחזור לאותה חברה מושחתת אך משגשגת. הדור שיצא ממצרים לא יכול להיות חלק מהעתיד: מבטם פונה אחורה, תקוע בעבר; הם ייעלמו, יחלפו עם חולות המדבר ויהפכו ל"נציב מלח". רק אחרי שיקום דור חדש, שלא מתגעגע למצרים, עם ישראל יוכל להשלים את משימתו ולהחליף את החברה המושחתת בסט חדש של ערכים, כשהוא דוחה במודע את חוסר המוסריות שמצרים טיפחה וששורר כעת בכל האזור.

מסעם של ישראל קדימה

עם ישראל חייב להתחיל את מסעו כעם דווקא במצרים כדי לחזות בהתנהגויות ובעמדות שעליו לדחות כדי ליצור חברה חדשה המטפחת ערכי צדק ומוסר. כך מופקדת בידי עם ישראל – שנוסד בתנאי עבדות וסבל – המשימה לחדש את העולם ולטעת בו סדר מוסרי חדש, המתאפיין באחווה ובצדק, בשאיפה לשוויון ובחמלה לזר, לעבד ולחלש. הפרקים שלאחר יציאת מצרים והחוקים שניתנו בסיני מתארים כיצד האומה הצעירה מתחילה לשחרר את עצמה מהתרבות המצרית ולבנות את כל אחד מערכי הליבה האלו.

אחווה וצדק

מעט אחרי שעם ישראל יוצא ממצרים יתרו נוסע למחנה ישראל כדי לברך את חתנו משה. משה מתאמץ מעבר ליכולותיו, ושופט את העם מהזריחה עד לשקיעה (שמות י"ח, י"ד). בתגובה לשאלת יתרו, משה מסביר שהוא עסוק במשימתו ליצור חברה המבוססת על אחווה וצדק: "וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ". הניסוח שמשה משתמש בו מזכיר את המפגש הטעון עם העבד העברי שהכה את "רעהו" (ב', י"ג) ודחה את ניסיונותיו של משה לשפוט ביניהם ("מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט"). יתרו שם לב למשה התשוש, ויועץ לו להקים מערכת יעילה יותר: "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכׇּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל, יִרְאֵי אֱ-לֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת, שֹׂנְאֵי בָצַע. וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם [כלומר, על העם] שָׂרֵי אֲלָפִים, שָׂרֵי מֵאוֹת, שָׂרֵי חֲמִשִּׁים, וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת: וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם" (י"ח, כ"א–כ"ב). גם המילים שיתרו משתמש בהן מזכירות את המילים החצופות של האיש העברי שדחה את הצעתו של משה לצדק: "מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ".

משה איננו מסוגל לשנות את התנהגותם של העברים כשהם עטופים עדיין בתרבות המצרית המושחתת. אך לאחר יציאת מצרים הוא יכול לממש את תוכניתו ולהוביל את עם ישראל במסלול אחר, אל עתיד חדש. יחד עם יתרו, משה מנסה לתקן את מידותיהם של העבדים העברים שהתקלקלו בעקבות העוולות של התרבות המצרית.[14]

השוויון החברתי

תופעת אי־השוויון החברתי במצרים התבטאה בחלוקת המשאבים שלה. למרות שבמצרים היה בדרך כלל שפע של מזון, כשהרעב היכה – אי־השוויון החברתי במצרים הרים את ראשו. נראה שיוסף, בתפקידו כמשנה למלך מצרים, יישם את מנגנון החלוקה המצרי, שאיננו שוויוני.[15] כשמצבורי המזון התרוקנו, יוסף מכר את המזון (שנקרא בסיפור "לֶחֶם", בראשית מ"ז, ט"ו) לעם, ולבסוף אסף את כל הכסף בממלכה ("וַיְלַקֵּט") ומסר אותו לבית פרעה (שם מ"ז, י"ד). לאחר שנטל את כל כספם של עם הארץ, יוסף קנה בהדרגה את כל המקנה והאדמות שלהם בתמורה למזון (שם מ"ז, ט"ז–י"ז, כ'). בצעד מיואש אחרון, התושבים המורעבים מכרו את עצמם לפרעה באריסות, כך שפרעה קיבל חלק מהמזון שהם גידלו בהמשך (מ"ז, כ"ג–כ"ה). אך למרות שלא היה ניתן למצוא עוד לחם בארץ מצרים, יוסף כלכל את משפחתו בשפע (כל אחד בהתאם לצרכיו – "לֶחֶם לְפִי הַטָּף", מ"ז, י"ב). במצרים, משפחה המקורבת לבעלי הכוח יכלה לחיות בשפע, אפילו בזמן שאחרים נאבקו כדי לשרוד. דוגמה אחרת לאי־שוויון חברתי שהיה נפוץ במצרים היא הקצבה שפרעה נהג לספק לכוהנים. הכוהנים, שנחשבו למעמד נעלה יותר, קיבלו מפרעה קצבה מיוחדת של מזון וכך יכלו לשמור על זכות מוחלטת באדמתם (מ"ז, כ"ב, כ"ו).

כדי לעזוב את מצרים בני ישראל נדרשים לעזוב גם שיטה המעודדת יצירת פערים בכל מה שקשור לחלוקת המזון. פרשת המן (שנקרא גם "לֶחֶם", שמות ט"ז, ט"ו, כ"ב, כ"ט, ל"ב) משתמשת בכמה מן המאפיינים הלשוניים של פרק מ"ז בבראשית – הפרק שמתאר את חלוקת המזון הלא־שוויונית במצרים בזמן הרעב – כדי להדגיש את השוויון שאמור לשרור בין בני ישראל המשוחררים (שמות ט"ז, ט"ז–כ"ב). כל אדם מישראל אסף את המן מדי יום ביומו ("וַיִּלְקְטוּ"), כל אחד לפי צורכו ("אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ" – שם, י"ז, י"ח, כ"א).[16] הפרשה מדגישה שוב ושוב את השוויון במנות המן; דרכו של ישראל כעם פותחת בעיקרון החלוקה ההוגנת של המזון.[17]

באופן אידיאלי, החוקים והערכים של עם ישראל אמורים להוות משקל נגד למערכת שמקדמת חלוקה לא־שוויונית של עושר. כל החברות מועדות לפערים בעושר ובחלוקת המשאבים, אבל יש חברות שהוקמו כבר בראשיתן באופן שמשמר את הפערים האלו, בשעה שחברות אחרות מקדמות ערכים של שוויון זכויות בסיסי וחלוקה שוויונית של משאבים. נראה שכמה פרשיות בתורה נכתבו כדי להדריך את עם ישראל למנוע את הפערים שהיו במצרים. עם כניסתם של בני ישראל לארץ, כל הנחלות מחולקות באופן שווה בין השבטים, במטרה לקדם שוויון (במדבר כ"ו, נ"ד). התורה מורה גם כיצד לנהוג במקרים שבהם משפחה נגררת לעוני, וקובעת שגם אם משפחה מגיעה למצב שבו היא מוכרחת למכור את נחלתה, הנחלה תחזור באופן אוטומטי לבעליה המקוריים ביובל, שנת החמישים (ויקרא כ"ה, י"ג–י"ז, כ"ג–כ"ח). חוק זה מוודא שלא יתרחשו אירועים בלתי צפויים שבגללם משפחות ייגררו לעוני מתמיד – השבת הנחלה לבעליה המקוריים מאזנת את הפערים החברתיים במועד קבוע.

החוקים שבני ישראל מקבלים נועדו להגביל את כוחם ועושרם של בעלי הכוח החזקים ביותר בחברה. נתבונן למשל בהלכות הנוגעות לכוהנים; הלכות אלו הפוכות, אחד לאחד, מזכויות היתר הכלכליות שהיו לכוהנים בחברה המצרית.[18] בעם ישראל, כל שבט המשרתים בקודש (שבט לוי) לא מקבל נחלה בארץ (ראו לדוגמה במדבר י"ח, כ"ג–כ"ד; כ"ו, ס"ב). חוק זה מגביל את כוחם ומקשה על האליטה הדתית החזקה לצבור ממון באופן לא הוגן. באופן דומה, פסוק אחר מגביל את העושר שהמלך רשאי לצבור (דברים י"ז, י"ז). זו קביעה מפתיעה במיוחד, בהתחשב בכך שברוב המקרים בתי מלוכה אינם מיוסדים על ציפייה לשוויון כלכלי; בדרך כלל, המלכים נהנים מזכויות כלכליות מוגזמות. בדרכים אלו, החוקים של עם ישראל מגבילים את השכבות החברתיות החזקות, אלו שלעיתים קרובות משתמשות בכוחן כדי לצבור עושר על חשבונם של החלשים בחברה.

גם אם החוקים לעיל לא תמיד מביאים לחלוקה צודקת של עושר, הם שואפים ליצור חברה עם ערכים ברורים: לאף אחד לא אמורה להיות יכולת לצבור עושר מוגזם באופן לא־פרופורציונלי; החברה צריכה לשאוף לשוויון המשקף את התפיסה שלפיה לכל בני האדם ערך זהה.

חמלה לזר, לעבד ולחלש

עם ישראל נוצר על בסיס זיכרון מר של עבדות ונחיתות. איסורים רבים במקרא מורים לעם ישראל לנהוג בחמלה כלפי החלש, ומקשרים בין הנחיות אלו לחוויות של עם ישראל במצרים:

"וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות כ"ג, ט')

"לֹא תִרְדֶּה בוֹ [בעבד עברי] בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ...[19] וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ" (ויקרא כ"ה, מ"ג, מ"ו)

"וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת  לַה' אֱ-לֹהֶיךָ, לֹא תַעֲשֶׂה כׇל מְלָאכָה; אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ... לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָוַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ  בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" (דברים ה', י"ד–ט"ו)

"כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה, לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ; לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה...וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שם כ"ד, י"ט–כ"ב).

אומה שנוצרה בכור היתוך של עוול וחוסר צדק ודאי תישאר קשובה לצורכי החלשים והנזקקים.

אחד המדרשים על שמות ו', י"ג רומז למטרות יציאת מצרים. הפסוק עצמו מעורפל; על סיפה של תחילת סיפור יציאת מצרים, ה' מנחה את משה ואהרן לצוות את ישראל, בלי לציין את תוכן הציווי. המדרש מציע את הרעיון הבא:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶ‍ל אַ‍הֲרֹן‌ וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". עַל מַה צִיוָּם? עַל פָּרָשַׁת שִׁילּוּחַ עֲבָדִים. (ירושלמי ראש השנה, פ"ג, ה"ה)

עוד לפני שגאולת ישראל מעבדות יוצאת לדרך, עם ישראל צריך להתחייב לגישה חדשה, כזו שבמנגנון החברתי שלה מוטמעות הוראות לשחרור עבדים – גישה המתקנת את חוסר הצדק של מצרים. ירמיהו מסכם את המסר הזה כשהוא מסביר מדוע נחרץ גורלה של ממלכת יהודה לחורבן:

"כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל: 'אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֵאמֹר: מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר יִמָּכֵר לְךָ'"[20] (ירמיהו ל"ד, י"ב–י"ד).

בעזרת הקישור בין שחרור העבדים לסיפור יציאת מצרים ירמיהו מבהיר את הקשר המהותי בין השניים. כדי להצדיק את יציאת מצרים, עם ישראל חייב לשנות את היחס הרווח לעבדים. לרוע המזל, עם ישראל נכשל; הוא לא הפנים את המסרים האלו, ולא שחרר את עבדיו. המשך הקטע בירושלמי שצוטט לעיל מסביר שהכישלון הזה הוביל לעונש קטסטרופלי (נפילת ממלכת יהודה; ראו ירמיהו מ"ד, י"ז–כ"ב):

לֹא נֶעֶנְשׁוּ יִשְׂרָאֵל אֶלָּא עַל [כישלונם למלא את הציווי ב]פָּרָשַׁת שִׁילּוּחַ עֲבָדִים, הָדָא הוּא דִכְתִיב [=כמו שכתוב]: "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּ‍שַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי" (ירמיהו ל"ד, י"ד). (ירושלמי ראש השנה, שם)

הישרדותו של עם ישראל בארצו מבוססת על חובתו לחזון מוסרי חדש, המשאיר את מצרים מאחור.

יציאת ישראל ממצרים איננה רק שחרור מעבדות או הגירה ממקום למקום. עם ישראל חייב להפנות את גבו באופן מודע לסט רחב של ערכים שמצרים – הציוויליזציה השלטת באותה תקופה – הובילה וקידמה. הניסיון של עם ישראל כעבדים מניח את היסודות להקמת סוג חדש של חברה הספוגה בחמלה ובמוסריות, חברה שנועדה להוביל את העולם לצדק וליחסי אחווה.
 

[1] שאלה זו מניחה שא-להים מנחה את ההיסטוריה ולכן היה יכול לקבוע את תולדותיו של עם ישראל באופן שונה, אם היה רוצה. התנ"ך הוא יותר מספר היסטוריה – הוא ספר שמתאר כיצד (ואולי גם למה) הקב"ה מעצב את ההיסטוריה בצורה מסוימת.

[2] בבראשית י"ח, י"ט הקב"ה מסביר שהוא בחר באברהם כיוון שידע שאברהם ילמד את בניו ובני בניו לשמור את "דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט". מדוע צאצאיו של אברהם הוכרחו לגור לתקופה ארוכת שנים בחברה שמתנהגת באופן הפוך לחלוטין מערכיה המוצהרים של המשפחה?

[3] חיפוש בקונקורדנציה יגלה שמצרים מוזכרת 336 פעמים בתורה. לשם השוואה, ארץ ישראל (שלפעמים נקראת גם "ארץ כנען", ולפעמים "הארץ") מוזכרת בערך 364 פעמים בתורה (בגלל הכינויים השונים שלה, קשה להצביע על המספר המדויק). המספר הזהה כמעט רומז לכך שהתורה מסבה את מבטה הלוך ושוב – ממצרים לארץ ישראל וחזרה – ומזמינה אותנו להשוות ביניהן. השוואה זו מקבלת אישוש נוסף מציטוט המופיע בספר דברים י"א, י'–י"ב, המגדיר את ארץ ישראל באמצעות ניגודה לארץ מצרים: "כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא".

[4] אמנם קשה לתארך את סיפורי המקרא המוקדמים באופן מדויק, אבל ניתן לומר בוודאות שסיפור יציאת מצרים מתרחש בנקודה כלשהי בתקופה זו.

[5] ראו סנהדרין קט ע"א (מצוטט אצל הרמב"ן): "אמרו [אנשי סדום]: וכי מאחר שארץ ממנה יצא לחם ועפרות זהב לו, למה לנו עוברי דרכים שאין באים אלינו אלא לחסרינו מממוננו? בואו ונשכח תורת רגל מארצנו!".

[6] על פי הפסוק בבראשית מ"ג, ל"ב, המצרים לא היו אוכלים יחד עם העברים כיוון שהם החשיבו זאת לתועבה. בעוד שכמה מהפרשנים (ראו, למשל, אונקלוס ורד"ק) מסבירים שהגורם לכך הוא האוכל שהעברים נהגו לאכול (כבשים, שהמצרים ראו בהם מעין אלים), פרשנים אחרים מציעים לדבוק במשמעות הפשוטה יותר של הפסוק, הרומז לסלידה שהמצרים חשו מהתרועעות עם הרועים העברים, בני המעמד הנמוך.

[7] התייחסויות מוקדמות יותר למצרים מתארות אותה באופן עקבי כארץ מופקרת. למשל ירידתו של אברהם למצרים; אברהם מניח שכל מי שיראה את אשתו היפה ירצח אותו כדי לקחת אותה (בראשית י"ב, י"א–י"ב). ההפקרות המינית של מצרים משמשת כדוגמה בויקרא, שבה ישראל מוזהרים שלא לנהוג בפריצות כמו המצרים (ויקרא י"ח, ב').

[8] בסופו של דבר, משה יתרום לגיבושה של חברה צודקת. כמו שעולה בבירור מהחוקים הרבים שנועדו להגן על אלו שלא שפר עליהם מזלם, התורה שואפת ליצור חברה הוגנת, שדואגת לחבריה החלשים יותר, ומניחה את הצו הקטגורי "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" בציר המרכזי שלה (באמצע החומש האמצעי, ויקרא י"א, י"ח).

[9] לפי הפסוק בדברים כ"ח, ס"ח, ה' אסר "לראות" שוב את מצרים, איסור המשתלב היטב ברעיון שהוצג עד כה. הרעיון לפיו ישראל מוכרחת להגביל את התלות שלה במצרים מופיע בתדירות די גבוהה בחלקים מאוחרים יותר בתנ"ך. ראו למשל דברים י"ז, ט"ז; ישעיהו ל"א, א'–ג'.

[10] לפי עדויות ארכיאולוגיות, מצרים השפיעה באופן ישיר על אזור ארץ כנען בכמה תקופות בהיסטוריה. ייתכן שזה ההקשר שבו צריך לראות התנהגותם של אנשי סדום, שהגנו על עושרם וממונם בקנאות והתאגדו בלי בושה כדי לאנוס אורחים בלתי רצויים. ייתכן גם שההשפעה של מצרים הייתה רחבה יותר, וכללה מעשים בעייתיים אחרים המתוארים לאורך ספר בראשית. למשל על היחס הבעייתי של שרה לשפחתה המצרית, הגר (בעוד שחלק מהפרשנים ניקו את שרה מאשמה, הרד"ק והרמב"ן החשיבו את התנהגותה לחטא). בתיאור תקרית זו (שמתרחשת לאחר ששרה חוזרת ממצרים) נעשה שימוש במילה "עינוי" עבור הקושי ששרה מסבה להגר (בראשית ט"ז, ז'); אותה מילה מופיעה מאוחר יותר בתורה כדי לתאר את יחסם של המצרים לעבדים הישראליים (שמות א', י"א–י"ב). ייתכן שההתנהגות של שרה מחקה נורמה תרבותית שטופחה במצרים. במקרה אחר, יוסף מחליט לשעבד את המצרים בתמורה ללחם, ובמקביל לספק למשפחתו שפע של מזון. החלטתו של יוסף מתקבלת בסביבה שבה הפערים החברתיים והאדישות לשכבות החלשות בחברה היו נפוצים (נעיין במקרה זה בפירוט בהמשך השיעור). אמנם דמויות אלו אחראיות להתנהגותן האישית, אך גם להנהגתה של מצרים ולהשפעתה מידה של אחריות לשקיעה המוסרית ולשחיתות הרווחת באזור.

[11] זו אינה קביעה היסטורית; אני לא מנסה לזהות תקופה בהיסטוריה המצרית שבה ההשפעה המצרית על האזור התערערה בעקבות רצף אסונות. הטיעון הוא שהחורבן שה' מביא על מצרים מורה על כוונתו לבטל את השפעתה ולהחליף את מנהיגותה בעם ישראל חזק ומשמעותי, הנושא עמו בשורה מוסרית לעולם כולו.

[12] בתקופה מאוחרת יותר, יחזקאל (כ"ט, ט"ז) מתנבא על חיסולה הסופי של ההשפעה המצרית.

[13] המשימה של עם ישראל מתוארת יפה ובתמצות באחד מהנבואות המרכזיות של ישעיהו (ב', א'–ד'). בפסוקים אלו ישעיהו מתאר כיצד עם ישראל יפיץ בעולם את הבשורה המוסרית של א-להים.

[14] אולי מסיבה זו מספר המדרש המפורסם על בריחתו של יתרו ממצרים, לאחר שמחה על ההחלטה הלא־מוסרית של פרעה לשעבד את בני ישראל. ראו, למשל, סוטה יא ע"א ושמות רבה א', ט'.

[15] יכול מאד להיות שיוסף ניסה להפיק את המיטב מהמצב הנורא וליישם את המדיניות האכזרית של פרעה בדרך האנושית ביותר, כפי יכולתו (ראו את מאמרו של הרב יאיר קאהן: "צפנת פענח – נסיך מצרים", באנגלית). כפי שהעיר הרש"ר הירש (בראשית כ"ב, כ"א), המצרים המיואשים הם שהציעו למכור את עצמם לעבדות בפסוק י"ט. ואף על פי כן, לא ניתן להתעלם מכך שיוסף, כנציג של ארץ מצרים, הביא את העם המצרי לשיעבוד. ראו גם הרב יאיר קאהן, "ענני גלות" (באנגלית). מדרש תנחומא (בשלח ב') מתאר כיצד קברו את יוסף במצרים; ארונו שקע במעמקי נהר הנילוס. הנילוס הוא הסמל המפואר ביותר של מצרים, וכיוון שכך, המדרש רומז להשתלבות של יוסף במצרים, שמבשרת, אולי, על ההיטמעות של ישראל שתתרחש מאוחר יותר – כפי שנדון בהמשך. התהליך מתחיל לנוע בכיוון ההפוך רק כשמשה, שחייו מתחילים בין קני הנילוס, מחליט לעזוב את מצרים, ולקחת איתו את עם ישראל ואת עצמות יוסף.

[16] ניתן להציע שהעיקרון החברתי של חלוקה שוויונית התחיל להשריש יחד עם ההוראות לאכול את קרבן הפסח יחד, במסגרת קהילתית, שבה כל אחד מקבל מהקרבן לפי צורכו ("אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ", שמות י"ב, ד').

[17] במאמר "איפה ואיפה - עיון בפרשיות נדודי ישראל במדבר", הרב מדן מציע שהמילים "חֹק וּמִשְׁפָּט" בסיפור מי מרה (בפסוק "שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ", שמות ט"ו, כ"ה) מורים על קצבה שנועדה לוודא חלוקה שוויונית של מים בין בני ישראל. אם כך, המילה "חֹק" נועדה גם היא להדגיש את הניגוד בין חוק זה ל"חֹק" שהיה נפוץ במצרים, שביקש לשמר את הפערים הכלכליים בין המעמד העשיר של הכוהנים (יחד עם פרעה) למעמד העני (בראשית מ"ז, כ"ב, כ"ח).

[18] הרש"ר הירש (בראשית מ"ז, כ"ב) העלה נקודה זו.

[19] המילה "בפרך" מופיעה בשמות א', י"ג כדי לתאר את העבודה שהמצרים כפו על בני ישראל. יחזקאל (ל"ד, ד') משתמש באותה מילה כדי לתאר את השחיתות של מנהיגי ישראל, שזרזה את היציאה לגלות בבל.

[20] ירמיהו לא מצטט מהתורה ישירות, אלא מנסח רעיון המופיע בשמות כ"א, א' במילים חדשות.