השיחה ניתנה בליל חג השבועות ה'תשפ"א. סיכם יונתן אוסטר, ערך אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

***

פתיחה: ברכת התורה

הגמרא במסכת ברכות דנה בנוסח ברכת התורה:

"מאי מברך? א"ר יהודה אמר שמואל: אשר קדשנו במצותיו וצונו לעסוק בדברי תורה. ור' יוחנן מסיים בה הכי: הערב נא ה' א-להינו את דברי תורתך בפינו ובפיפיות עמך בית ישראל ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל כלנו יודעי שמך ועוסקי תורתך ברוך אתה ה' המלמד תורה לעמו ישראל. ורב המנונא אמר: אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו ברוך אתה ה' נותן התורה. 
אמר רב המנונא: זו היא מעולה שבברכות – הלכך לימרינהו לכולהו". (ברכות יא:)

מן הגמרא משתמע כי המסר המרכזי של ברכת התורה מופיע בצורה המזוקקת ביותר במשפט: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". לאור זאת, עלינו להבין מה פשר הבחירה, ומה משמעותה של נתינת התורה.

 

בחירת עם ישראל

על מנת להבין את היסוד של בחירת עם ישראל, יש לשוב ולעיין בגמרא שם, מעט לפני כן:

"אמר רב יהודה אמר שמואל: השכים לשנות עד שלא קרא קריאת שמע צריך לברך משקרא קריאת שמע אינו צריך לברך שכבר נפטר באהבה רבה". (ברכות יא:)

כלומר מי שלא בירך את ברכות התורה וכבר קרא את קריאת שמע, אינו צריך לחזור ולברך, משום שיצא ידי חובה בברכת "אהבה רבה" שאמר לפני קריאת שמע. מדוע?

הדגש בברכת "אהבה רבה" בשחרית ו"אהבת עולם" בערבית הוא על הבחירה של עם ישראל – בעקבות אהבת ה' אותנו. זרעו של אברהם אבינו, שנקרא "אַבְרָהָם אֹהֲבִי" (ישעיהו מ"א, ח) על ידי הקב"ה בעצמו, נבחר – בעקבותיו – להיות אהוב על הקב"ה.

כיוון שברכת "אהבה רבה" נתפשת כחלופה אפשרית לברכת התורה, מסתבר שהדגש בברכת התורה, באותה "מעולה שבברכות", הוא אכן על נתינת התורה – מכוח אהבתו של הקב"ה אלינו.

 

התורה שבעל פה ופיתוחהּ

כעת, משעמדנו על היסוד של בחירת ישראל שמכוחו ניתנה לנו התורה, עלינו להבין מה תפקידנו, מה מוטל עלינו לעשות בפועל.

חז"ל לימדונו שהקב"ה נתן לנו את התורה כמתנה,[1] וכידוע, "מאן דיהיב מתנה – בעין יפה יהיב" (בבא בתרא עא.). הנגזרת הישירה מכך לעניינו, היא שהקב"ה איננו מעוניין – כביכול – 'לשמור את התורה לעצמו', אלא רוצה שתהיה שלנו.

אסביר את דבריי. כאשר הקב"ה ברא את העולם הוא נתן לבני האדם תפקיד: "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב', טו), כלומר לשמור על העולם מצד אחד, ומצד שני להמשיך לפתח אותו, ולשכלל ולבנות אותו בכל הדרכים.

אלא שבנוסף לפיתוח העולם שמוטל על כל אדם, לעם ישראל יש תפקיד נוסף: לפתח, לשכלל ולבנות את התורה. עם ישראל קיבל את התורה בהר סיני, ומשם התורה אמורה להתפתח ולהיבנות.

ממילא, אך טבעי שהתורה של פעם איננה נראית זהה לחלוטין לתורה של היום, כפי שמסופר בגמרא במסכת מנחות:

"אמר רב: בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו: רבש"ע, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבש"ע, הראהו לי. אמר לו: חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים. תשש כחו. כיון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני. נתיישבה דעתו". (מנחות כט:)

משה רבנו "לא היה יודע מה הן אומרין", ולכן בהתחלה "תשש כחו" מהמפגש עם תורתו של רבי עקיבא. אך ברגע שהבין שזוהי התורה שהוא קיבל – גם אם בלבוש שהוא לא הכיר – נתיישבה דעתו.

זאת משימה גדולה שמוטלת עלינו: להעמיק בתורה ולחדש בה דבר. עלינו להמשיך את המשימה הזו, ולפתח, לשכלל ולבנות את התורה שבעל פה.

 

חג השבועות

עד כה עמדנו על טיבה של ברכת התורה, ועל הקשר המהותי בינה ובין בחירת עם ישראל. בשלב זה נמשיך לעסוק במשמעותה של נתינת התורה, בהתייחס לעניינו של חג השבועות.

חג השבועות ידוע כ'חג מתן תורה'. אך איזו תורה? על פניו מדובר בחג מתן תורה שבכתב, שכן מעמד הר סיני התרחש בתאריך זה. אלא שמעיון נוסף, מתברר שמדובר דווקא בחג התורה שבעל פה. על מנת לבסס קביעה זו, שומה עלינו לברר מה המקור לכך שחג השבועות הוא הוא חג מתן תורה: הלוא בתורה אין קישור מפורש בין מתן תורה ובין חג השבועות. מנין אם כן למדו זאת חז"ל?

בפרשת המועדות שבספר ויקרא נאמר כך:

"עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לה'. מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה... בִּכּוּרִים לַה'. ...וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכּוּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי ה'... וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם". (ויקרא כ"ג, טז-יז, כ-כא)

בתורה מוזכרת המנחה החדשה, ומוזכרים גם הביכורים והקרבנות – אך אין שום מילה על קבלת התורה. זה קישור שלמדנו מחכמינו, והרי כבר אמרנו לעיל שיכולתם, ואף חובתם, לעשות זאת.

ושוב עולה השאלה: מנין למדו זאת חז"ל? כדי לענות על השאלה נפנה לסוגיא אחרת, לסוגיית קבלת גרים בזמן הזה. הגמרא במסכת כריתות מעלה את האפשרות שבזמן הזה, כשאין מקדש, לא נוכל לקבל גרים – שכן תהליך הגיור כולל גם מתן קרבן וריצוי דמים. הגמרא דוחה את האפשרות בעזרת לימוד מדרשה:

"אלא מעתה האידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים? אמר רב אחא בר יעקב: 'וכי יגור אתכם גר אשר בתוככם' וגו'". (כריתות ט.)

על פניו, לא מובן כיצד המילים "וכי יגור אתכם גר אשר בתוככם" מרמזות על כך שגם בזמן הזה ניתן לקבל גרים. עם זאת, מקריאת הפסוק במלואו נראה שהתשובה לכך פשוטה:

"וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר אוֹ אֲשֶׁר בְּתוֹכְכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה' כַּאֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כֵּן יַעֲשֶׂה". (במדבר ט"ו, יד)

אכן, המילים "וְכִי יָגוּר... אֲשֶׁר בְּתוֹכְכֶם" אינן מרמזות על כך שקבלת גרים תימשך לעד. אך נראה בהחלט שניתן ללמוד זאת מן המילה "לְדֹרֹתֵיכֶם" שמופיעה בהמשך הפסוק: קבלת הגרים נוהגת בכל דור ודור, אפילו כשאין בית מקדש, ואכן אנו נוהגים בפועל לקבל גרים גם בזמן הזה.

ייתכן שחכמים הבינו באופן דומה גם את הפסוקים העוסקים בחג השבועות, משתי סיבות. קודם כל, משום שכל מצוות חג השבועות שמופיעות בתורה – מנחה חדשה, הביכורים והקרבנות – קשורות במקדש. יתר על כן, בכל פרשת המועדות, בהצגת כל מועד, כתוב מה תאריך המועד. יוצא הדופן היחידי הוא חג השבועות, שעליו נאמר כך: "וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה' בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם" (במדבר כ"ח, כו). בניגוד לשאר המועדים לא נזכר תאריך מדויק, וכל שנאמר הוא שהחג מתקיים ביום הקרבת המנחה החדשה. לאור זאת, היה מקום לחשוב שחג השבועות יתקיים רק בזמן שיש מקדש.

בשלב הבא, כדי לדחות את האפשרות המוטעית הזאת, מסתבר שגם כאן חכמים נדרשו ללימוד מיוחד המורה על כך שהחג ממשיך להתקיים תמיד, גם כשאין מקדש וקרבן העומר איננו קרב. ואכן, בתיאור קרבן העומר בפרשת אמור, נאמר כך:

"וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱ-לֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם". (ויקרא כ"ג, יד)

ניתן להציע שגם כאן נלמד מהמילה "לְדֹרֹתֵיכֶם" שהחג נוהג לדורות, גם כאשר חלילה בעוונותינו אין מקדש, וקרבן העומר איננו קרב.

 

חג מתן תורה

כאשר נאמר בתורה "מִקְרָא קֹדֶשׁ", הביטוי מציין שהחג המדובר קשור למאורע היסטורי, שהתורה מציינת באותו הקשר: בחג הפסח אנו מציינים את יציאת מצרים, ובחג הסוכות את הסוכות שהקב"ה הושיבנו בהן במדבר. אלא שכאשר נאמר בחג השבועות הביטוי "מִקְרָא קֹדֶשׁ", לא נאמר בתורה איזה מאורע היסטורי מצוין בחג. כאן 'נכנסו לתמונה' חז"ל, שקבעו בחכמתם – וכאמור, כנראה בעקבות דרשות הפסוקים – את המאורע ההיסטורי, ויצרו קשר בין חג השבועות ובין מתן תורה.

אם כן, הקביעה שמדובר בחג שבו ניתנה התורה שבכתב היא מכוחה של התורה שבעל פה, וממילא בעצם הקביעה הזו יש משום חגיגת כוחה של התורה שבעל פה, כוחם של חכמי התורה.

לכן, דווקא בחג השבועות, חג התורה שבעל פה, שאותו קיבלנו מדרשותיהם של חכמים – דווקא אז מוטלת עלינו חובה מיוחדת לנהוג כמותם ולהעמיק במעייני התורה שקיבלנו במתנה מאת מהקב"ה.

מעבר להעמקה בתורה ושכלולה, עלינו להפוך את התורה ל'עצם מעצמינו ובשר מבשרנו', וכפי שדרשו חז"ל :

"ואמר רבא: בתחילה נקראת על שמו של הקדוש ברוך הוא, ולבסוף נקראת על שמו. שנאמר: 'בתורת ה' חפצו – ובתורתו יהגה יומם ולילה'". (עבודה זרה יט.)

על ידי הלימוד והדרישה התורה תהפוך להיות ממש חלק מאיתנו, תמלא אותנו ותזרום בעורקינו. כך 'תורת ה'' תהפוך להיות תורתנו-שלנו, לחלק מאיתנו.