אליעזר בן יהודה: תחיית השפה העברית (1858)
תרגום: תני בדנרש; עריכה: אורי שטרן
***
חייו של אליעזר בן־יהודה
אליעזר בן־יהודה נולד כאליעזר יצחק פרלמן בליטא בשנת 1858.[1] הוא גדל והתחנך בזרם האורתודוקסי הקלאסי, ובנוסף קיבל חינוך כללי והושפע מאוד מתנועת ההשכלה.
בן־יהודה היה אידיאולוג ציוני נלהב. הוא פירסם מספר מאמרים הטוענים שעל העם היהודי להקים קהילה בביתו ההיסטורי – ארץ ישראל. עם זאת, ייחודיותו של אליעזר בן יהודה הייתה תשוקתו העזה להחייאת השפה העברית. העברית בזמנו נתפסה כ"לשון הקודש", והייתה בשימוש בהקשרים דתיים בלבד, כגון תפילה ולימוד תורה. בניגוד למנהיגים ציוניים אחרים, בן־יהודה סבר שהשיבה לארץ ישראל חייבת לכלול אימוץ של העברית כשפה רשמית ויום־יומית.
אליעזר בן־יהודה ודבורה אשתו עלו לארץ ישראל בשנת 1881. נאמנים להשקפתם, הסכימו בני הזוג לדבר ביניהם בעברית בלבד. כשנולד בנם בן־ציון (לימים – איתמר), הוחלט שהוא יהיה הילד הראשון מזה מאות שנים שיגדל כדובר עברית.
בן־יהודה ייסד במהלך חייו מספר ארגונים ועיתונים שקידמו ושיווקו את השימוש בעברית. הוא המציא מאות מילים חדשות, בניסיון להפוך את השפה העתיקה לשפה הניתנת לשימוש מודרני.
רבים בציבור האורתודוקסי התנגדו לדרכו של אליעזר בן־יהודה, וחשדו שהוא מעוניין ביצירת תרבות חלופית לדת היהודית. בשנים שקדמו לעלייתו לארץ, הפסיק בן־יהודה לשמור תורה ומצוות. עם זאת, כאשר התיישבו בני הזוג בירושלים, הם החליטו לאמץ את המנהגים הדתיים של שכניהם ואף את לבושם. מאמצים אלו להשתלבות לא עלו יפה, וכאשר ההתנגדות אליו גברה, חזר בן־יהודה לאורח חיים חילוני.
לשון הקודש
מנהיגים דתיים רבים טענו נגד השימוש בעברית בהקשרים שאינם דתיים, בשל היותה "לשון הקודש".[2] טענות אלו נשמעות גם בימינו, ובאופן אירוני חלקן מובע בשפה העברית המתחדשת.
הרמב"ם והרמב"ן חולקים במשמעות הביטוי "לשון הקודש", ובמקור לקדושה של השפה העברית. הרמב"ן טוען שמבנה השפה העברית ומילותיה אינם ייחודיים. לשיטתו, קדושת השפה נובעת מהיותה שפת הקב"ה, התורה והנביאים:
וכן הטעם אצלי במה שרבותינו קוראין לשון התורה "לשון הקודש", שהוא מפני שדברי התורה והנבואות וכל דברי קדושה [הכתובים] כולם בלשון ההוא נאמרו. והנה הוא הלשון שהקב"ה יתעלה שמו מדבר בו עם נביאיו.[3]
לעומתו, הרמב"ם טוען שלשפה העברית יש מאפיינים מבניים שאין בשפות אחרות:
אל תחשוב שנקרא לשוננו לשון הקדש לגאותינו או לטעותינו, אבל הוא בדין, כי זה הלשון קדוש לא ימצאו בו שמות לאבר הבעילה בזכר או בנקבה, ולא לטפה ולשתן ולצואה רק בכנוי.[4]
רבי יהודה הלוי, המשורר והפילוסוף הגדול, סבר אף הוא שלעברית יש מעמד מיוחד, שנובע מהיותה השפה שבאמצעותה נברא העולם. הוא הוסיף והדגיש את יופייה של השפה העברית, וטען שייחודה נובע גם מעושר אוצר המילים:
ומעלתה מדרך הסברא לפי העם המשתמשים בה, במה שהיה צריך אליו מהמליצה כ"ש עם הנבואה הפושטת ביניהם, והצורך אל האזהרה ואל הנגונים והזמירות ומלכיהם משה ויהושע ודוד ושלמה היתכן שיחסר להם מליצה בעת שהיו צריכים אליה לדבר, כאשר תחסר לנו היום בעבור שאבד הלשון ממנו? הראית ספור התורה, המשכן והאפוד והחשן וזולתם כשהוצרכו אל שמות נכריות היאך מצאו אותם עד תומם, וכמה נאה סדר הספור ההוא, וכן שמות העמים ומיני העופות והאבנים, וזמירות דוד, והתרעם איוב והתוכחו עם רעיו ותוכחות ישעיה ונחמותיו, וזולתם.[5]
רבי יעקב עמדין[6] נשאל האם מותר ללמוד עברית בשירותים. בתשובתו הוא טוען שאין קדושה באותיות עצמן, ומותר להכניס אותן למקומות טמאים. עם זאת, למעשה הוא פוסק שיש להימנע מכך, משום שלימוד עברית עשוי להיות כרוך בלימוד טקסטים מקראיים שיש בהם קדושה. בשל קדושתם, אסור להכניסם לשירותים או לדון בהם במקומות טמאים.[7]
ההיסטוריה של דיבור בעברית
במהלך אלפיים השנים האחרונות, יהודי הגולה נפוצו לארבע כנפות תבל. כחלק מהשתלבותם בסביבה החדשה, הם החלו לדבר בשפות המקומיות. יהודים אף המציאו שפות ייחודיות, כמו לאדינו ויידיש, ששימשו לתקשורת יום־יומית. העברית נותרה בשימוש רק בתפילות ובלימוד תורה.
המתח בין העברית ובין שפות אחרות לא החל במאה התשע עשרה. המשנה, שחוברה בארץ ישראל, נכתבה בעברית. עם זאת, דור החכמים הבא חיבר את התלמוד בארמית (בדגש על התלמוד הבבלי). חלק מחכמי דור התלמוד שיבחו את השפה הארמית. למשל, הגמרא במסכת פסחים (פז ע"ב) מנסה להבין מדוע גלו היהודים דווקא לבבל. רבי חנינא מציע הסבר:
רבי חנינא אמר: מפני שקרוב לשונם ללשון תורה.
עם זאת, ציטוטים אחרים מצביעים על גישה הפוכה. הגמרא במסכת מגילה (ג ע"א) מציינת שארץ ישראל נזדעדעה כשהתנ"ך תורגם לארמית. ביטוי נוסף לעליונות של השפה העברית ניתן למצוא בחובת "שניים מקרא ואחד תרגום" – קריאת פרשת השבוע פעמיים בעברית ורק פעם אחת בתרגום לארמית.
הרב ד"ר שמעון פדרבוש[8] טוען שרבי יהודה הנשיא קידם את השימוש בשפה העברית, מתוך תחושה שהארמית והעברית באות האחת על חשבון השנייה. כך עולה למשל מפסיקתו שיש לקרוא קריאת שמע דווקא בעברית,[9] ומדברי תלמידו ר' יוחנן:[10]
אמר רבי יוחנן: כל השואל צרכיו בלשון ארמי – אין מלאכי השרת נזקקין לו.
הגמרא אף מספרת שכאשר החכמים לא ידעו את משמעותה של מילה בעברית, הם פנו אל השפחה שעבדה בביתו של רבי יהודה הנשיא.[11] מדברי הגמרא עולה שעברית הייתה השפה המדוברת בביתו.
גם בדורות הבאים, רבנים רבים חששו שהשפה העברית תוזנח. לאורך מאות שנות הגלות רבנים נשאו דרשות המעודדות את קהילותיהם לדבר עברית וללמד את ילדיהם עברית.
כך לדוגמה, רבי יהונתן אייבשיץ[12] נזף בדורו על שלימדו את ילדיהם צרפתית ולא עברית. הוא הדגיש שדיבור עברית מקרב את הגאולה.[13] הוא ביסס את דבריו על המדרש[14] לפיו אבותינו במצרים היו ראויים לגאולה בשל מסירותם ומחויבותם למנהגי ישראל, ובכללם הדיבור בעברית.
רבי יחזקאל לנדא,[15] מגדולי הפוסקים של המאה השמונה עשרה, חיבר ספר מוסר ומחשבה בשם "אהבת ציון".[16] באחד מפרקי הספר הוא עוסק בחשיבות של לימוד תורה לילדים בעברית, כשהוא מצטט את פירוש הרמב"ם למשנה באבות:[17]
והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות.
הרמב"ם מביא שתי דוגמאות למצוות "קלות": שמחת הרגל ולימוד לשון הקודש. הערך הגדול שמיוחס ללשון הקודש מבוסס על אמירה מדרשית בשם רבי מאיר, האומר ש"כל הדר בארץ ישראל וקורא ק"ש שחרית וערבית ומדבר בלשון הקודש" – יזכה לעולם הבא.[18] יש שהסיקו מאמירות אלו שדיבור עברית הוא מצווה.[19] הרב לנדא העביר את השקפתו בנושא בתקופה שבה תורה נלמדה בשפות זרות, והוא חשש שהשפה העברית תישכח.
העברית במאה העשרים
עם התפשטות הציונות בעולם היהודי, הקהילות הדתיות התמקדו גם בדיבור עברית.
הרב ברוך הלוי אפשטיין,[20] מחבר פירוש "תורה תמימה" על החומש וחבר תנועת המזרחי, חיבר מאמר על ערך הדיבור בעברית. המאמר נועד להעלות את המודעות לחשיבות הנושא. חיבור זה נקרא "שפה לנאמנים" והוא הודפס לראשונה בוורשה בשנת 1893.[21]
המתנגדים לציונות, כמו הרבי מסאטמר, הרב יואל משה טייטלבוים,[22] קישרו בין העידוד לדיבור בעברית לבין חילוניות וכפירה.[23] במאמר בשם "מאמר לשון הקודש" הוא מחלק בין "לשון הקודש" לבין שימוש חול יום־יומי בעברית, בטענה שהאחרון אסור.
הרב קוק תמך בדיבור בעברית. עדויות טוענות שכבר בצעירותו, בזמן שלמד בוולוז'ין, מסר דברי תורה בעברית – מעשה חריג באותם ימים.[24] הרב קוק כתב במספר מקומות על החשיבות של דיבור עברית, במיוחד בדור הגאולה. עם זאת, הוא מתח ביקורת על התפיסה שדיבור עברית חשוב כאידיאל בפני עצמו. הוא ציין ששפה עברית הניצבת במנותק מתורה ומצוות, היא למעשה מנותקת מממשמעותה העמוקה. על פי דבריו מדובר ברעיון שגוי, שאף עלול להיות מסוכן.[25]
לסיכום, בן־יהודה ידוע כמחייה השפה היהודית ה"אבודה". עם זאת, הוא אינו ניצב לבדו במערכה. לאורך ההיסטוריה מנהיגים דתיים נוספים פעלו להעלאת המודעות לחשיבות הדיבור בעברית.
[1] ראו אנציקלופדיה יודאיקה ד, עמ' 564–569. ניתן גם לעיין בביוגרפיה שחוברה ע"י יוסף לנג, דבר עברית! חיי אליעזר בן־יהודה (יד יצחק בן צבי, תשס"ח).
[2] מסכת סוטה לב ע"א.
[3] רמב"ן שמות ל, יג.
[4] זו שיטת הרמב"ם כפי שמופיעה בדברי הרמב"ן. המקור לדבריו הוא במורה נבוכים ג, ח.
[5] כוזרי ב, סח.
[6] היעב"ץ (גרמניה, 1697–1776).
[7] שאילת יעבץ א, י. אבי ציטט את הרב יהודה גרשוני (קול צופייך, ירושלים 1980, עמ' 306), שהוכיח מפסק זה שלימוד עברית אינו מצווה עצמאית, אלא "דרישה מקדימה לצורך לימוד התורה". ראו: הרב בנימין תבורי, מצווה בפרשה (מגיד, ירושלים 2018), עמ' 64.
[8] בנתיבות התלמוד (מוסד הרב קוק, ירושלים 2007), עמ' 177–178.
[9] מסכת שבת יג ע"א.
[10] שם יב ע"ב.
[11] מסכת ראש השנה כו ע"ב.
[12] 1690–1764.
[14] ויקרא רבה לב, ה.
[15] פראג, 1713 –1793.
[17] אבות ב, א.
[18] ספרי דברים לב, מג.
[19] עיינו במאמרו של הרב ארי שבט, "המצוה לדבר עברית והשימוש בלשון הקודש לענייני חול", שמעתין 177 (כסלו תשע"א), עמ' 27–50. הרב שבט דן באריכות האם יש מצווה לדבר עברית. זמין ברשת – קישור.
[20] 1860–1941.
[22] 1887–1979.
[23] הודפס בספרו "ויואל משה".
[24] חיים ליפשיץ, שבחי הראי"ה (מכון הארי פישל, ירושלים 1979), עמ' 45.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)