פיקוח נפש | מקורות דין פיקוח נפש דוחה שבת

עריכה: אביעד ברסטל. לקובץ וורד>>

***

א. פתיחה

בשני השיעורים הקודמים עסקנו במשמעותה של הלכת פיקוח נפש הדוחה כל מצוות שבתורה, ועסקנו בהרחבה בדברי הרמב"ם אודות מרכזיות דרשת "וחי בהם, ולא שימות בהם". דרשה זו היא אחת מתוך סדרה ארוכה יותר של דרשות שהציעו חז"ל כמקור לכך שפיקוח נפש דוחה שבת. הדברים מפורטים בסוגיית הגמרא במסכת יומא (דף פ"ה ע"א-ע"ב), ובשינויים קלים גם בתוספתא במסכת שבת (פרק ט"ו הלכות טו-טז) ובמכילתא דרבי ישמעאל (פרשת כי תשא א'), שם לאחר דעות התנאים שונות, מוצעת דרשת "וחי בהם":

"אמר רב יהודה אמר שמואל: אי הואי התם הוה אמינא: דידי עדיפא מדידהו, וחי בהם – ולא שימות בהם. אמר רבא: לכולהו אית להו פירכא, בר מדשמואל דלית ליה פרכא". (יומא פה.)

זכה שמואל שדרשתו היא היחידה שאין עליה פרכה, והגמרא (בהמשך הסוגיא שם) אף משבחת באופן מיוחד את חדות הסברא ואת חריפותה.^[1] הדגש המיוחד ניתן לכך שמדרשה זו למדנו שלא רק פיקוח נפש ודאי דוחה את השבת, אלא אפילו ספק פיקוח נפש דוחה את השבת.

בעקבות הכרעת הגמרא העתיקו רבינו חננאל (יומא שם), הרי"ף (ה. בדפיו) והרא"ש (יומא ח', טז) רק את דרשתו של שמואל, וכפי שראינו גם הרמב"ם פסק אותה להלכה  והעניק לה משנה חשיבות הן בהלכות שבת (ב', ג) כמקור להלכה שפיקוח נפש דוחה שבת, הן בהלכות יסודי התורה (ה', א) כמקור לאיסור למסור את הנפש על עבירה שאיננה מג' עבירות חמורות.^[2]

עם זאת, העובדה שרק לדרשה האחרונה אין פרכה איננה מבטאת בהכרח דחיה מוחלטת של הדרשות הקודמות, כפי שכותב המאירי על אתר:

"עבודה ומילה בזמנה דוחות את השבת וכן פקוח נפש דוחה את השבת דרך הערה אמרו ושמרו בני ישראל את השבת חלל עליו שבת זו כדי שישמור שבתות הרבה, וכן אמרו קדש היא לכם היא מסורה בידכם ואין אתם מסורים בידה. וכלל הדברים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם". (בית הבחירה, יומא פה:)

גם המאירי שותף להבנה שדרשת "וחי בהם" היא העיקרית והמרכזית, אלא שהוא מציין שהדרשות הנוספות הן "דרך הערה": את שיעורנו היום ואת השיעור הבא נקדיש בעזרת ה' לעיון באותן 'הערות', דהיינו לדרשות האחרות שבסוגיה, שאם כי "לכולהו אית להו פרכא", הרי שאף מהן יש ללמוד יסודות חשובים ועקרוניים בהלכות פיקוח נפש.

 

ב. האם נדרש מקור כדי לדחות שבת?

מהלך הסוגיא

ה'הערה' הראשונה נוגעת לעצם הלימוד מן הפסוקים, ולשאלה האם בכלל נדרש מקור כדי ללמד שפיקוח נפש דוחה שבת. כמצע לדיון נביא את כלל הדרשות שבסוגיא במלואן:

"וכבר היה רבי ישמעאל ורבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה מהלכין בדרך, ולוי הסדר^[3] ורבי ישמעאל בנו של רבי אלעזר בן עזריה מהלכין אחריהן. נשאלה שאלה זו בפניהם: מניין לפקוח נפש שדוחה את השבת?

נענה רבי ישמעאל ואמר: 'אם במחתרת ימצא הגנב'. ומה זה, שספק על ממון בא ספק על נפשות בא, ושפיכות דמים מטמא את הארץ וגורם לשכינה שתסתלק מישראל – ניתן להצילו בנפשו, קל וחומר לפקוח נפש שדוחה את השבת.

נענה רבי עקיבא ואמר: 'וכי יזד איש על רעהו' וגו' 'מעם מזבחי תקחנו למות'. 'מעם מזבחי' – ולא מעל מזבחי. ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא להמית, אבל להחיות – אפילו מעל מזבחי. ומה זה, שספק יש ממש בדבריו ספק אין ממש בדבריו, ועבודה דוחה שבת – קל וחומר לפקוח נפש שדוחה את השבת.

נענה רבי אלעזר ואמר: ומה מילה, שהיא אחד ממאתים וארבעים ושמונה איברים שבאדם – דוחה את השבת, קל וחומר לכל גופו – שדוחה את השבת.

רבי יוסי ברבי יהודה אומר: 'את שבתתי תשמרו' יכול לכל? תלמוד לומר 'אך' – חלק.

רבי יונתן בן יוסף אומר: 'כי קדש היא לכם' – היא מסורה בידכם, ולא אתם מסורים בידה.

רבי שמעון בן מנסיא אומר: 'ושמרו בני ישראל את השבת' – אמרה תורה: חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה.

אמר רב יהודה אמר שמואל: אי הואי התם הוה אמינא: דידי עדיפא מדידהו, 'וחי בהם – ולא שימות בהם'. אמר רבא: לכולהו אית להו פירכא, בר מדשמואל דלית ליה פרכא". (יומא פה:)

שבע תשובות מציעה הגמרא לשאלה מניין לפיקוח נפש שדוחה את השבת. טרם נעיין בדעות השונות יש מקום לשאול: האומנם נדרש מקור לכך שפיקוח נפש דוחה שבת? האם העקרונות בדבר חביבות נפשם של ישראל לפני המקום, ובדבר משפטי התורה שהם רחמים וחסד ושלום בעולם, אינם פשוטים וברורים מסברא? יש מי שיטען שאמנם כך: מדובר בחידושים מופלגים, שאלמלא מקרא שכתוב אי אפשר היה לאומרם.

 

הרא"ש: פיקוח נפש פשוט מסברא

ואולם, בראשונים מצאנו שאכן תפשו את דין פיקוח נפש כפשוט וברור מסברא. כך למשל כותב הרא"ש בתוספותיו:

"ויש לומר דודאי מסברא בלא קרא אינו מחוייב למסור עצמו ולא איצטריך קרא ד"וחי בהם" אלא כי היכי דלא נילף שאר מצות מרוצח ונערה המאורשה דאפילו בצנעה יהרג ואל יעבור". (תוספות הרא"ש סנהדרין עד. ד"ה בן נח, וכעין זה גם בתוספות על הדף שם)

אם כן, לדעת הרא"ש סברת "וחי בהם" ברורה מאליה, אלא שדווקא משום שישנן עבירות שעליהן נדרש למסור את הנפש, היה צורך במקור שיתחום עניין זה, ויקבע שמסירות נפש נדרשת רק בג' עבירות חמורות.

בנוסף לרא"ש המבין שדין פיקוח נפש כשלעצמו הוא פשוט מסברא, נראה שכך יש לדייק מן הסוגיא במסכת יומא, שם קבעה הגמרא בפשטות ובלי מקור כי "אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש" (יומא פב.), ורק לאחר מכן ציינה מקורות ליוצאים מן הכלל, דהיינו לג' עבירות החמורות שאכן עומדות גם בפני פיקוח נפש: לעצם הדין ש"אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש" אין צורך במקור.

 

האחרונים: לדחיית שבת נדרש לימוד מיוחד

עם זאת, הדברים עדיין אינם כה פשוטים: אומנם ראינו שלדעת הרא"ש אין צורך במקור לדין היסודי של פיקוח נפש, וכך נראה גם מדברי הגמרא בדף פ"ב, אבל על פניו הדברים עומדים בסתירה לסוגייתנו, בדף פ"ה, ש'טורחת' להציע שבעה מקורות אפשריים מן התורה לכך שפיקוח נפש דוחה את השבת. הצל"ח הרגיש בקושיא זו, והציע לחלק בין הדין הכללי של פיקוח נפש להלכה שפיקוח נפש הדוחה שבת:

"ולכאורה יפלא למה שבקו כולהו תנאי מקרא מפורש וחי בהם ונדחקו מקל וחומר?! ונראה משום דקרא כתיב בפרשת אחרי מות ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה', ולפ"ז יש לומר דכולהו תנאי דילפי פקוח נפש דוחה שבת מק"ו וממאנים בדרשא שהביא שמואל, דסבירי להו דמוחי בהם אין ללמוד רק מצות שנתן להם בסיני שניתן להם רק בתנאי וחי בהם, אבל שבת שנתן להם במרה קודם שנאמר וחי בהם, י"ל דשבת אינו נדחה מפני פיקוח נפש. ואף ששבת נשנית בסיני, מכל מקום אזהרת שבת שנאמר במרה לא היה בו תנאי, ולכך ילפי מק"ו ומסברא דאינו מחויב לאבד חייו בשביל קיום המצוה, וכמו כן גבי שבת, וק"ל".           (צל"ח יומא פה:)

מיוחדת היא השבת בכך שנצטוו עליה עוד קודם מתן תורה, ועל כן עומדת היא – במידה מסוימת – מעל למצוות התורה האחרות. לפיכך, היה מקום לומר כי פיקוח נפש הדוחה מצוות אחרות לא ידחה את השבת, ועל כן נדרש לכך מקור עצמאי – אבל הדין הכללי של פיקוח נפש אכן פשוט מסברא.

בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ט"ו סימן א') צעד אף הוא בכיוון דומה, ועמד על ייחודה של השבת שכל המחלל אותה הרי הוא כמומר לכל התורה, וחומרתה היא כחומרת עבודה זרה.[4] לפיכך, אכן פשוט וברור מסברא שפיקוח נפש דוחה כל מצוות שבתורה (ולכך אין צורך במקור), אלא שהיות שג' עבירות חמורות אינן נדחות מפני פיקוח נפש, הייתה סברא לומר שגם השבת לא תידחה מפני פיקוח נפש. זו הסיבה לכך שהגמרא שואלת בפירוש "מניין לפיקוח נפש שדוחה את השבת", ולא שואלת באופן כללי על דחיית מצוות אחרות.^[5]

 

ההקשר ההיסטורי

תשובה אחרת לקושיא, על דרך המחקר התלמודי, הציע הרב אוהד פיקסלר.^[6] לדבריו, השאלה שנשאלה לגדולי התנאים בדור שאחר החורבן כשהיו "הולכים בדרך", מבטאת את הפולמוס עם כיתות הבית השני, שבו עסקנו בשיעור הקודם: הכיתות כפרו לא רק בכך שפיקוח נפש דוחה את השבת, אלא גם בהלכות פשוטות אחרות כגון מילה הדוחה את השבת, ואפילו עבודת המקדש הדוחה את השבת. לחז"ל ברור היה שפיקוח נפש דוחה שבת, אך הם ביקשו להציע הוכחות ודרשות כנגד כיתות הבית השני, ולכלול בהן את מלוא המחלוקת ביחס לפעולות הדוחות שבת. הרב אוהד פיקסלר מפרט הוכחות שונות לטענתו, אך אסתפק במקור אחד שלדעתי מבהיר זאת היטב. הדרשה הרביעית בסוגיא מציעה ללמוד שיש לחלל את השבת לצורך פיקוח נפש מהמילה "'אך' – חלק". דרשה זו הובאה גם בתוספתא בלשון מעט שונה, ולא כדרשה רביעית אלא כדרשה הפותחת את הדיון:

"אמ' ר' יוסה מנין לפיקוח נפש שדוחה את השבת שנ' את שבתתי תשמרו יכול מילה ועבודה ופיקוח נפש ת"ל אך חלק פעמים שאתה שובת ופעמים שאי אתה שובת". (תוספתא שבת, ט"ו, טז)

ניכר כי ר' יוסה בתוספתא מבקש לכרוך יחד את מכלול ההלכות הדוחות שבת – מילה, עבודת מקדש ופיקוח נפש – ולהבהיר שדין פיקוח נפש הדוחה שבת איננו דין יחידאי, אלא חלק ממערכת רחבה יותר של מצוות שדינן להתקיים גם בשבת.

 

מבט נוסף

לסיום חלק זה, נעיר כי ייתכן שהתשובה לקושייתנו בדבר עצם הצורך במקור פשוטה יותר. אפשר שאכן ברור היה לחכמים שפיקוח נפש דוחה כל מצות שבתורה, והשבת בכללן, אלא שהם ביקשו לעגן עניין זה בדרשות ובלימודים שיש בהם בכדי ללמד על אופייה וצביונה של הלכה זו בדבר פיקוח נפש הדוחה שבת.^[7] לשון אחר, עצם ההלכה בדבר פיקוח נפש הדוחה את כל המצוות שבתורה הייתה פשוטה וברורה מסברא, אלא שהלימודים הנוספים שופכים אור על עקרונות נוספים בעניין פיקוח נפש הדוחה כל מצוות שבתורה.

אם כן, מה מלמדות הדרשות? באשר לדרשת "וחי בהם" – הדברים ברורים, כפי שכבר הרחבנו בשיעורים הקודמים ביחס למשמעויות הערכיות של דרשה זו. כעת נפנה לחלק מן הדרשות האחרות, ונעמוד על פירושים והלכות שביקשו ראשונים ואחרונים לחדש מתוכן.

 

ג. "הותרה" ו"דחויה"

אחת משאלות היסוד בדין פיקוח נפש הדוחה שבת היא שאלת "הותרה" ו"דחויה". בקרוב נקדיש שיעור נפרד לסוגיא זו, אך נעיר כבר כעת כי יסודה בדיני קרבנות ציבור שאותם מותר להקריב בטומאה, וה'נפקא-מינה' בין שתי האפשרויות היא עד כמה יש לטרוח ולהתאמץ כדי להימנע מהקרבת קרבן בטומאה או מעשיית פעולה אסורה לצורך פיקוח נפש. כך, לדעת רבים מן המפרשים השאלה האם מוטב לבקש מגוי שיטפל בחולה שיש בו סכנה תלויה בשאלה האם השבת הותרה או דחויה. כאמור, הנושא מחייב דיון נפרד, ועוד חזון למועד.

'נפקא-מינה' נוספת לשאלת "הותרה" ו"דחויה" היא כיצד לנהוג כשחולה שיש בו סכנה נדרש לאכול בשר בשבת ואין בנמצא בשר בהמה שחוטה: האם יש לשחוט עבורו בהמה טהורה שכן השבת הותרה, או שמא יש להאכילו בשר נבילה משום שאיסור נבילה קל מהאיסור לחלל את השבת. נחלקו ראשונים בדבר, כאשר הרשב"ץ סבור שמהמקורות השונים בסוגייתנו ניתן להעלות הכרעה חד משמעית:

"וכיון דלענין עבודה אסיק תלמודא דהותרה שבת, הוא הדין לענין פקוח נפש דהא בתלמוד פרק יום הכיפורים יליף ר' עקיבא דפקוח נפש דוחה שבת ממה שאמרה התורה "מעם מזבחי תקחנו למות"... אם כן פקוח נפש חמיר טפי מעבודה ואי לענין עבודה אמרינן דהותרה, כל שכן לענין פקוח נפש...

וכן נמי יש להוכיח כן מדברי ר' אלעזר בן עזריה שם, שלמד פיקוח נפש ממילה, ונראה ודאי דשבת הותר למילה דלאו דחויה בלבד...

ולפי זה אם ענין נבלה וחילול שבת תלוי במחלוקת זו של שבת אם הותרה או אם דחויה, הדבר פשוט שמחללין שבת ואין מאכילין אותו נבלה". (שו"ת הרשב"ץ, ג' ל"ז)

הרשב"ץ סבור שאם המקור לפיקוח נפש הוא מעבודת המקדש או ממילה שהותרו שתיהן בשבת, אזי על כרחנו שפיקוח נפש הוא בגדר "הותרה", ולא רק בגדר "דחויה", שכן עבודת המקדש והמילה בשבת הן היתר גמור, וממילא יש לשחוט בהמה טהורה עבור החולה ולהימנע מלהאכילו בבשר נבילה.

דברים דומים כתב גם החתם סופר בתשובותיו, אלא שהוא הציע שהדרשות השונות בסוגיא נחלקו בנקודה זו עצמה:

"ובענין פיקוח נפש סבירא ליה למהר"ם מרוטנבורג שברא"ש (יומא, ח' י"ד) דכל המצות דחוים ושבת הותרה, דהוה ליה שבת לענין פיקוח נפש כיום טוב לענין אוכל נפש. והטעם לכאורה, דדחית כל התורה נפקא מ'וחי בהם' ואינו אלא דחיה, ובשבת יתר עליהן קרא ושמרו בני ישראל את השבת לומר דהותרה.

אלא לפי זה תרווייהו צריכי וצריך עיון ביומא פ"ה "טבא חדא פלפולא חריפתא וכו', הא תרווייהו צריכי... עוד יש לעיין דבעי למילף פיקוח נפש ממילה, ומילה דחויה ולא הותרה". (שו"ת חתם סופר, אורח חיים סימן פ"ה)

בניגוד לרשב"ץ, שהניח כדבר פשוט שהמילה הותרה בשבת, החתם סופר דווקא סבור שהמילה דחויה. אם כן, לדעתו יש מן הילפותות המובילות למסקנה ששבת "הותרה", ובראשן הילפותא "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה", אך הילפותא העיקרית – "וחי בהם", כמו גם הילפותא ממילה, מובילות למסקנה שהשבת אינה אלא "דחויה" בלבד. החתם סופר משוכנע בהבחנה זו בין הדרשות, עד כדי כך שהוא נשאר ב'צריך עיון' על קביעת הגמרא כי דרשת "וחי בהם" מייתרת את הדרשות האחרות.^[8]

 

ד. מילה בשבת

בין אם מילה "הותרה" כדעת התשב"ץ ובין אם "דחויה" כדעת החתם סופר, דווקא דרשתו של ר' אלעזר לגבי מילה בשבת היא הקשה ביותר להבנה מבין הדרשות בסוגיא:

"נענה רבי אלעזר ואמר: ומה מילה, שהיא אחד ממאתים וארבעים ושמונה איברים שבאדם – דוחה את השבת, קל וחומר לכל גופו – שדוחה את השבת". (יומא פה:)

כאמור, מילה אכן דוחה שבת, אך לא נאמר בפירוש על מה מתבסס ה'קל וחומר' ממילה לפיקוח נפש.^[9]

רש"י מקצר בפירושו, אך מלשונו משמע שההיתר למול בשבת מבוסס על העובדה שמי שאיננו נימול חייב כרת, ומכאן נובע שאם התירו למול כדי להינצל מן הכרת, אזי קל וחומר שיתירו לחלל שבת כדי להציל את הנפש עצמה. רבנו חננאל שם מרחיב יותר בדברים, ומזכיר את שאירע למשה ולציפורה במלון (שמות ד', כד-כו), שם למדנו שהמבטל מצות מילה מתחייב בנפשו. מכאן, לדעתו, המילה בשבת באה "לפדותו מן המיתה", ואם כך יש להתיר כל חילול שבת לצורך הצלת הנפש.

גם ילפותא זו שימשה כמקור לדיון הלכתי בענייני פיקוח נפש. באחת מתשובותיו המרתקות של הריא"ה הרצוג בענייני ביטחון שנכתבה בעיצומה של מלחמת הקוממיות, הוא דן בשאלת היחס שבין פיקוח נפש עכשווי ובין פיקוח נפש עתידי. גם בסוגיא זו עוד נדון בהרחבה בהמשך דרכנו, אך חשוב לענייננו כי תוך כדי דבריו מבהיר הרב הרצוג כך:

"ולכאורה הרי גם במילה אין זו אלא ספק פיקוח נפש, שאם יחיה עד מחר ונמול אותו אין שום חשש של סכנת כרת ... ודן ר' אלעזר מזה עד היכן כחו של פיקוח נפש מגיע, שהתורה התירה למול בשבת, מפני שבביטול מצוה זו יש מציאות של כרת".[10]

בהמשך דבריו שם הוא הוסיף לפלפל באריכות בזיקה שבין ההיתר למול ובין היתר פיקוח נפש, אך הנקודה העקרונית היא שלעיתים איננו חוששים רק לפיקוח נפש שבהווה, ויש מקום לפעולה גם מחשש לסכנה עתידית.^[11]

 

ה. "היא מסורה בידכם"

עיקרון חשוב נוסף בהלכות פיקוח נפש מוביל אותנו אל הדרשה החמישית, "היא מסורה בידכם ואין אתם מסורים בידה". דרשה זו מתקשרת באופן ישיר להיבט הערכי בפיקוח נפש שעליו למדנו בשיעורים הקודמים, ועל חביבות נפשם של ישראל לפני המקום יותר מן המצוות. עמד על כך בהרחבה המשך חכמה:

"'ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם, מחלליה מות יומת, כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההיא'... פשטא דקרא נראה דאמר דלא יהיה לפלא, הלא השבת גופיה נדחית מפני פיקוח נפש אחת מישראל, והרי היא קלה אף מפני ספק פיקוח נפשו של אדם, ומי שעובר על השבת נהרג ונסקל!

אכן באמת קדושת השבת נדחית מפני נפשו של ישראל, כי אם אין ישראל ליכא שבת בעולם, ומי יעידו על שביתות השם ממעשיו ועל קדמותו בעולם?! אכן, אם הישראל לא שמר את השבת הוא גרוע ונבזה אף מן הבהמה, ונסקל, וזה כפרתו, כי גם אם אינו נסקל נפשו נכרתת מן הקשר האמיץ אשר קשורה כנסת ישראל בה' ובתורתו, ומיתתו טובה גדולה לו ...

וזה שאמר "ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם", היינו שהיא נתונה לכם ואתה העיקר והיא הטפילה לכם [וכן דריש ר' יונתן בר יוסף יומא פה, ב ובמכילתא]. ועושין כל צרכיהם בחולי שיש בו סכנה בשבת, כי אם אין ישראל מי המה המקדשים אותה! ואף על פי כן – "מחלליה מות יומת", כי המחללה הוא נטפל ממעלתו וחלל ברית קודש שהיה בינו ובין השם – "כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה" – אם כן הוא לאו בר קיימא הוא ומיתתו טובה גדולה לו...

ולכן שבת לחולה הוא כחול לכל דבר שהוא כדי שיתקדש שמו יתברך על ידי ישראל הם המקדישים הם המעריצים שמו יתברך ומודיעים העולם קדמותו והשגחתו והמציאו הנבראים במכוון". (משך חכמה שמות ל"א, יד)

בכיוון דומה לזה של המשך חכמה, הרב אוהד פיקסלר^[12] מציע ששתי הדרשות הקוטביות ביותר לאורך הסוגיא הן דרשה זו של רבי יונתן בר יוסף, לעומת הדרשה הבאה של רבי שמעון בן מנסיא ("חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה"): לפי הראשונה, ישראל אכן עומדים במעלה גבוהה מזו של השבת, וכל קיומה של השבת תלוי בחייהם. לעומתה, הדרשה הבאה מבקשת לומר שהשבת מעל לכל עיקרון אחר – אפילו ערך החיים –  וכל ההיתר לחלל את השבת כרגע אינו אלא לטובת השבתות העתידיות, "כדי שישמור שבתות הרבה".

את שיעורנו הבא נקדיש בעזרת ה' לדרשת רבי שמעון בן מנסיא, אשר כפי שנראה זכתה לדיונים הלכתיים חשובים ומרכזיים אף יותר מן הדרשות האחרות שבהן עסקנו בשיעור זה.