עריכה: אביעד ברסטל. לקובץ וורד>>

***

א. מבוא

בשיעור הקודם עסקנו במקורות השונים שהציעו חכמים לשאלה מניין לפיקוח נפש שדוחה שבת. כפי שראינו, הגמרא (יומא פה:) קובעת כי ניתן להקשות על כלל המקורות, פרט למקור שמציע שמואל "וחי בהם – ולא שימות בהם", שאותו גם פסקו להלכה הראשונים.

למרות דחיית שאר הדרשות, מצאנו שאחד המקורות בסוגיא אכן צוטט בדברי ראשונים, ואף למדו ממנו הלכות פסוקות. כוונתנו לדרשתו של רבי שמעון בן מנסיא:

"רבי שמעון בן מנסיא אומר: 'ושמרו בני ישראל את השבת' – אמרה תורה: חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה". (יומא פה:)

ופירש רש"י:

"ושמרו בני ישראל את השבת – כדי לעשות שבתות אחרות, יזהרו בשבת זו בקיום שמירת שבתות הרבה". (רש"י יומא פה:)

כלומר שמירת השבת נדרשת לאפשר קיומן של שבתות הרבה, וזהו ההיתר לחלל אותה במקום פיקוח נפש.

כאמור, גם דרשה זו היא בכלל הדרשות שיש עליהן "פירכא", ובכל זאת מצאנו שחז"ל הביאוה כדרשה פשוטה ומוסכמת. בגמרא במסכת שבת נקבע שאסור לחלל את השבת לצורך טיפול במת, ורק הצלת חייו של אדם חי – אפילו תינוק בן יומו – דוחה את השבת. הגמרא מסבירה זאת באופן הבא:

"תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת. אמרה תורה: חלל עליו שבת אחד, כדי שישמור שבתות הרבה. דוד מלך ישראל מת – אין מחללין עליו, כיון שמת אדם, בטל מן המצות. והיינו דאמר רבי יוחנן: במתים חפשי, כיון שמת אדם – נעשה חפשי מן המצות". (שבת קנא:)

אף שהיינו מצפים שהיתר לחלל שבת על תינוק חי בן יומו יתבסס על דרשת "וחי בהם", בכל זאת מצטטת הגמרא דווקא את נימוקו של רבי שמעון בן מנסיא, שמבהיר את ההבדל בין הצלת החי ובין הטיפול במת. גם הרי"ף שם (סה: בדפיו) העתיק את הגמרא כלשונה, אף שהוא עצמו כתב במסכת יומא (ה. בדפיו) שההלכה כדברי שמואל שלומדים מ"וחי בהם".

אזכור נוסף של הדרשה בדברי הרמב"ם נמצא בהקשר ההלכה שבית הדין יכול לעקור דבר מן התורה בהוראת שעה, שאותה הוא מדמה לניתוח מציל חיים שמחייב כריתת איבר אחד לטובת הצלת הגוף כולו:

"כשם שהרופא חותך ידו או רגלו של זה כדי שיחיה כולו כך בית דין מורים בזמן מן הזמנים לעבור על קצת מצות לפי שעה כדי שיתקיימו כולם כדרך שאמרו חכמים הראשונים חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה". (הלכות ממרים ב', ד)

אמנם הרמב"ם אינו לומד הלכה מדרשת רבי שמעון בן מנסיא, אלא משתמש בה להבהרת המשל וכדי לסבר את האוזן (ובלשונו: "כדרך שאמרו"), ועדיין ניכר שראה עיקרון זה של "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" כעיקרון מהותי בתורתם של "חכמים הראשונים".

בדברי הראשונים והאחרונים מצאנו שלוש סוגיות הלכתיות מרכזיות שנקשרו לדרשת רבי שמעון בן מנסיא,[1] ובהן נעסוק בשיעור זה.

 

ב. חילול שבת להצלת עובר

חידושו של הרמב"ן

הסוגיות בפרק השמיני ביומא עוסקות בהיתר לאישה מעוברת לאכול ביום הכיפורים במקום פיקוח נפש. הרמב"ן בספרו תורת האדם נשאל מה יהיה הדין כאשר ברור שהאישה המעוברת איננה בסכנה, אך נשקפת סכנה ממשית לחייו של העובר – האם גם זה בכלל פיקוח נפש המתיר חילול שבת או אכילה ביום הכיפורים?

הרמב"ן מוכיח מן המשנה במסכת אוהלות (ז', ו) וממקורות נוספים, שעובר איננו בגדר "נפש", ומסיבה זו כאשר הוא מסכן את חיי האם ברור שפוגעים בו כדי להציל אותה, ואין בכך משום 'דחיית נפש מפני נפש'. כעת, אם עובר אכן איננו בגדר "נפש" ועל כן חיי אימו קודמים לחייו, לכאורה פשוט וברור שאין בו היתרים הקשורים ל"פיקוח נפש", אלא שהרמב"ן שולל מסקנה זו:

"ובהלכות גדולות נמי, אשה עוברה דידעינן דאי לא אכלה מתעקר ולדה, אף על גב דאמרינן ספק בן קיימא הוא ספק נפל, שפיר דמי למיתן לה...

ואף על גב דתנן (אהלות פ"ז) האשה המקשה לילד מביאין סכין ומחתכין אותו אבר אבר, דאלמא מעיקרא לית ביה משום הצלת נפשות... אפילו הכי לענין שמירת מצות מחללין עליה: אמרה תורה חלל עליו שבת אחת שמא ישמור שבתות הרבה. הלכך אפי' בהצלת עובר פחות מבן ארבעים יום שאין לו חיות כלל מחללין עליו כדעת בעל הלכות.

ואיכא דסבירא ליה שאין מחללין משום נפלים... וספק נפשות להקל". (תורת האדם שער המיחוש עניין הסכנה)

אם כן, הרמב"ן מבאר שלשיטת ההלכות גדולות "וחי בהם" אינו שייך בעובר, משום שהוא איננו בגדר "נפש" – ואולם סוף כל סוף הוא 'ישמור שבתות הרבה' ועל כן מותר להצילו גם במחיר חילול שבת או אכילה ביום הכיפורים. הרמב"ן מדגיש שיש גם דעות אחרות, אך הוא אינו מקבל אותן להלכה מכיוון ש"ספק נפשות להקל".

בשיטתו של הרמב"ן אחזו הרא"ש (יומא ח', יג) והר"ן (יומא ג: בדפי הרי"ף) שהביאו את דבריו להלכה, אם כי הרא"ש עצמו ציין שלמעשה ברור שמותר לעשות כל הדרוש לצורכי ההצלה גם לדעת החולקים על הרמב"ן, משום שבכל מקרה שיש סכנה לעובר יש גם סכנה לאם כך שלדעת הכל מדובר בפיקוח "נפש". בהמשך הדורות מרן אמנם סתם את דבריו בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תרי"ז) ולא התייחס בפירוש לחילול שבת או לאכילה ביום הכיפורים למטרת הצלת הולד בלבד, אך הוא כן הביא את הדברים להלכה בבית יוסף (אורח חיים סימן תרי"ז).

 

דיון האחרונים בנוגע לספק סכנה בעובר

הנצי"ב מוולוז'ין (העמק שאלה, קס"ז אות י"ז; ובקציר האומר גם במרומי שדה, יומא פ"ב ופ"ה) העיר הערה מעניינת ביחס לדברי הרמב"ן. הגמרא מדגישה שה"פירכא" על כל הדרשות חוץ מזו של שמואל מבוססת על כך שכוחן יפה לפיקוח נפש וודאי, אך לא לספק פיקוח נפש. אם כך, טוען הנצי"ב, אם אמנם ההיתר היחיד לחלל שבת להצלת עובר הוא דרשת רבי שמעון בן מנסיא ולא דרשת "וחי בהם", אזי ניתן לסמוך על כך רק בסכנה וודאית, ולא בספק סכנה!

מצד החשבון ההלכתי לכאורה צדקו דבריו, אך הסברא קשה, מה גם שלא מצאנו חלוקה כזאת ברמב"ן ובראשונים המצטטים אותו. אכן, נראה שאדמו"ר הזקן כבר הרגיש בשאלה זו, שכן הוא כתב כך:

"ומכל מקום הכא בהצלת עובר צריך עיון אם מחללין מספק, דהא אמרינן בגמרא פרק בתרא דיומא דדוקא מוחי בהם מוכח דמחללין מספיקא אבל משום שאמרה תורה חלל עליו כו' לא ידעינן בספיקא עיין שם.

ומיהו בר"ן פרק יום הכיפורים מבואר בהדיא דמחללין אפילו בעובר מהאי טעמא. ואפשר דלבתר דגלי לן קרא דמחללין מספק גבי פיקוח נפש אם כן הוא הדין בשביל שישמור שבתות הרבה, שהוא חשוב גם כן כפיקוח נפש. ומיהו בר"ן דוחק לומר כן, שהרי מותר להרגו. וצ"ע". (שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן ש"ו, קונטרס אחרון)

אמנם אדמו"ר הזקן נשאר ב'צריך עיון', אך דבריו מסתברים, ולפיהם לאחר שחידשה התורה את עיקרון "וחי בהם", הרי שאין מחלקים בין וודאי לספק בפיקוח נפש, ואם אמנם דרשת רבי שמעון בן מנסיא מגדירה גם הצלת עובר כפיקוח נפש, הרי שהוא הדין והוא הטעם גם לספק סכנה.

 

ג. חילול שבת להצלה לא-גופנית

מחלוקת הפוסקים לגבי סכנה רוחנית

בשו"ת הרשב"א (חלק ז' סימן רס"ז) מופיעה שאלה אודות מעשה עצוב וכואב: אדם שמע שנכרים חטפו את בתו בשבת, וברור לו שאם לא יחלץ לעזרתה וינסה לשחרר אותה, היא תמיר את דתה ותצא לשמד. למרות הטרגדיה, הרשב"א סבור שאין היתר לחלל את השבת, שכן הבת נמצאת בסכנה רוחנית, אך לא בסכנת חיים. הרשב"א בוחן את הנושא לאור סוגיית "חטוא כדי שיזכה חברך" (ראו למשל שבת ד.), ומגיע למסקנה שאין  אומרים לאב לחטוא בחילול שבת כדי להציל את בתו.

מרן הבית יוסף מצטט את תשובת הרשב"א, ודוחה אותה. רוב טיעוניו קשורים לסוגיית "חטוא כדי שיזכה חברך" ולכך שבמצבים מסוימים עדיף שאדם יעבור איסור קל כדי להציל את חברו, ועל אחת כמה וכמה את ביתו, מאיסורים חמורים הרבה יותר. אך בתוך דבריו מוסיף הבית יוסף וכותב:

"ואפילו לחלל שבת בדברים האסורים מן התורה נראה דשפיר דמי דלגבי שלא תשתמד ותעבור כל ימיה חילול שבת אמרינן איסורא זוטא הוי". (אורח חיים ש"ו, יד)

המגן אברהם הבין שהבית יוסף רומז לסוגייתנו:

"דמוטב לחלל שבת אחת כדי שתשמור שבתות הרבה" (מגן אברהם שם ס"ק כ"ט).

אחרונים אחרים ביקשו לבסס את ההיתר על סברות שונות,[2] כגון שקיים חשש שאותה נערה שנחטפה תמסור את נפשה כדי לא להמיר את דתה, ואם כך נמצא שהיא נתונה בסכנת חיים מיידית. אך פשט דברי המגן אברהם הוא שעיקרון "כדי שישמור שבתות הרבה" מגדיר גם ביטול של שמירת שבת לכל ימיו – כפיקוח נפש. כך כתב החיי אדם:[3]

"אבל אם רוצים לאנסו להוציאו מכלל ישראל ולהמיר אותו, מצוה על כל אדם לחלל עליו שבת אפילו במלאכה דאורייתא להשתדל בהצלתו, ואפילו הוא ספק שמא לא יועיל בהשתדלותו, כמו ספק פיקוח נפש, דכמו שמחללין שבת על חולה דאמרינן מוטב שיחלל שבת א' כדי שישמור שבתות הרבה, הוא הדין הכא". (חיי אדם ב', כלל ס"ח סעיף י"ב)

אם כן, הפוסקים אכן נקטו להלכה כי הצלה מסכנה רוחנית הרי היא כפיקוח נפש לכל דבר, מכוח סברת רבי שמעון בן מנסיא.

בשו"ת חתם סופר קשר סוגיא זו לשאלה מצערת: הורים לילד בעל מוגבלות שכלית ביקשו לשלוח אותו למוסד שמקדם ילדים כמותו, אלא שהמוסד היה לא-יהודי, וברור היה שיאכל בו מאכלות אסורות ויחלל שבת (ברוך ה' שאלה זו אינה מעשית בימינו, משום שיש מוסדות רבים מסוג זה המתנהלים כהלכה). החתם סופר מאריך שם בסוגיית "חלל עליו שבת אחת", אך מסקנתו היא שהדבר אסור, ומוטב שאותו ילד יהיה "שוטה כל ימיו, ואל יהיה רשע שעה אחת לפני המקום". בשו"ת בית יצחק הביא תשובה זו של החתם סופר, אך הוא עצמו חלק על דבריו וקבע שמותר לשלוח ילד, ואפילו מבוגר, למוסד מסוג זה, וזאת מהטעם הבא:

"ואף שאין בו סכנת הגוף רק סכנת הדעת, שהרי אמרו חלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. ואם הוא שוטה אינו שומר שבת".    (שו"ת בית יצחק אבן העזר חלק א' סימן ל"ט אות ו')

 

שבט הלוי: שיגעון נחשב כפיקוח נפש

כך הכריע להלכה גם בשו"ת שבט הלוי, בשתי תשובות. בתשובה הראשונה (חלק ג' סימן ל"ז) עוסק הרב ואזנר בעצם סברת "חלל עליו שבת אחת", ומבהיר כי "שני היסודות אמת" ואכן למדים הלכות הן מסברת "וחי בהם" הן מסברת "חלל עליו שבת אחת". הוא מתמקד בשתי הדוגמאות שכבר ראינו: דעת הרמב"ן ביחס לעובר, ודעת המגן אברהם ביחס להצלה משמד.

לאור עיקרון זה של "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה", הוא קובע בתשובה אחרת (חלק ד' סימן ל"ד) כי טיפול רפואי שנועד להציל אדם משיגעון – מותר אף הוא בשבת,[4] גם אם הוא כרוך בחילול שבת בדברים שאסורים מן התורה:

"ואשר שאל בענין אדם גדול שעלול לאבד צלילות דעתו ולחיות כשוטה שיפטר מן המצות, וניתן להצילו אם יחללו עליו שבת האם חייבים להצילו. ויסוד הספק דאמרו מוטב לחלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה ... הנה בשאלה זאת עלינו לדון משני פנים: מצד שיעשה שוטה, ומצד שיפטור כל ימיו מן המצוות.

הנה פשוט לדידי דלהציל אדם שלא יתהפך מפקח שולט על עצמו לשוטה גמור שאינו שולט על עצמו הוא פקוח נפש גמור...

וטעם שני דמותר לחלל עליו כדי שלא יהיה פטור מכל מצוות התורה ע"פ הטעם ביומא (פ"ה ע"ב) דמוטב לחלל עליו שבת א' כדי שישמור שבתות הרבה, וכבר כתבתי בביאור בשבט הלוי ח"ג סי' ל"ז דלהלכה ב' הטעמים אמת, הן טעם דוחי בהם ולא שימות בהם, והן הטעם דכדי שישמור שבתות הרבה... ואפי' החולקים בחלול שבת על העוברים כיון שעדיין אינם בגדר חיוב אלא שברצונו להביאם לידי חיוב משא"כ במי שהי' כבר בגדר חיוב להצילו מבטול מצותיו כל ימיו...

ולהלכה פשוט כמש"כ דזה בגדר פק"נ, והיתר חילול שבת לצורך שמירת המצוות כל ימיו". (שו"ת שבט הלוי, חלק ד' סימן ל"ד)

אם כן, "ב' הטעמים אמת", ויש לחלל שבת גם בפיקוח נפש נפשי (ולא רק פיזי) הן משום דרשת "וחי בהם", הן משום דרשת "חלל עליו שבת אחת".

 

ד. חילול שבת למען חיי שעה

הצד השווה לשתי הדוגמאות הקודמות – של הצלת עובר וסכנה רוחנית – הוא שדברי רבי שמעון בן מנסיא מחדשים הרחבה של המושג פיקוח נפש מעבר לדרשת "וחי בהם" כך שההיתר – והחובה – לחלל שבת שייך לא רק במקרים הכלולים בדרשת "וחי בהם" אלא גם במקרים נוספים.

לעומת זאת, האור החיים הקדוש על התורה ביקש לחדש דווקא הגבלה וסייג בהלכות פיקוח נפש לאור אותה דרשה עצמה:

"והטעם לעשות את השבת פירוש כלום מה טעם אני מתיר לך לחלל שבת עליו הוא לעשות את השבת לדורותם, חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה...

אימתי אמרתי לך לשמור איש ישראל אפילו בערך כבוד שבת? דוקא לעשות פירוש באדם שישנו בגדר עמוד לעשות. אבל מי שודאי לא יקום ולא יגיע לשבת לשומרו הגם שרפואות אלו יועילו לשעות או לימים לא יחלל עליו שבת". (אור החיים שמות ל"א, טז)

כלומר, אף שדרשת "וחי בהם" אמורה להתיר חילול שבת לטובת הצלת נפשות גם לזמן מועט וקצוב, מחדש האור החיים שבעקבות דרשת "חלל עליו שבת אחת" הדבר נאסר, וההיתר מוגבל רק למי שאמור להמשיך לחיות ו"ישמור שבתות הרבה".

אחרונים רבים תמהו על חידוש זה של אור החיים,[5] משום שהוא סותר לכאורה גמרא מפורשת (יומא פה.), הקובעת שמחללים שבת אף על "חיי שעה". הלכה זו הובאה בפשטות ברמב"ם (שבת ב', יח) ובשולחן ערוך (אורח חיים שכ"ט, ד), והביאור הלכה שם אף הדגיש:

"ואף על גב דלא שייך הכא הטעם חלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, משום דלאו דוקא שבת הוא הדין שאר מצות כמו שכתב המאירי ביומא וז"ל ואעפ"י שנתברר שאי אפשר לו לחיות אפילו שעה אחת שבאותה שעה ישוב בלבו ויתודה עכ"ל.

אמנם באמת נראה דכל זה הוא לטעמא בעלמא אבל לדינא לא תלוי כלל במצות דאין הטעם דדחינן מצוה אחת בשביל הרבה מצות אלא דחינן כל המצות בשביל חיים של ישראל וכדיליף לה שמואל מ"וחי בהם"...

ולפי זה ברור דאפילו קטן מרוצץ נמי מחללין אעפ"י דלא ישמור שבתות, גם לא יתודה, ולא יבוא לכלל גדול – אף על פי כן מחללין, וכמו כן הוא הדין חרש ושוטה אף על גב דאינן בני מצות מכל מקום מחללין עליהם". (ביאור הלכה שכ"ט, ד)

הוי אומר – ניתן בהחלט להרחיב את גדרי פיקוח נפש לאור דרשתו של רבי שמעון בן מנסיא, אך אי אפשר להתבסס על דרשה זו כדי לסתור גמרא מפורשת. בביאור הדבר נראה שעלינו לשוב ליסוד "וחי בהם" (שראינו לעיל, בעיקר בדברי רש"י בשיעור הראשון) ולקבוע שהחיים מצד עצמם יקרים יותר מכל, ואף מי שלא ישמור שבת, לא ישמור מצוות אחרות ואף לא יוכל להתוודות – יש להצילו בשבת אפילו לחיי שעה.