עריכה: אביעד ברסטל. לקובץ וורד>>

***

א. פתיחה

בשיעור הקודם עסקנו בדברי הרמב"ם בפרק ב' מהלכות שבת, שם הציב את ההלכה בדבר פיקוח נפש הדוחה שבת כהלכה יסודית המלמדת על מגמת משפטי התורה בעולם. הרמב"ם הוסיף וכתב דברי פולמוס כנגד אלה המפקפקים בהלכה זו:

"ואלו המינים שאומרים שזה חילול שבת ואסור עליהן הכתוב אומר "וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם". (הלכות שבת ב', ג)

כנגד מי כתב הרמב"ם דברים אלו? מה היתה סברתם? מדוע התנגדו לפיקוח נפש הדוחה שבת? ומה מבקש הרמב"ם להוכיח מן הפסוק ביחזקאל? בשיעורנו זה נבקש להשיב על שאלות אלה.

 

ב. "הכל צפוי והרשות נתונה"

הרמב"ם שם קובע שאין משפטי התורה "נקמה" בעולם. מה פשרה ומה עניינה של "נקמה" זו? ר' איסר זלמן מלצר הסביר זאת כך:

"דברי הרמב"ם צריך ביאור, ונראה דכוונתו דמצינו במה דאמר הגמרא (בבא קמא דף פ"ה) "ורפא ירפא מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות, דלא נימא רחמנא מחי ואיהו מסי". אם כן אפשר דהחולי בא לשם עונש, ואם כן היה אפשר לומר דאסור לחלל עליו את השבת לרפאותו ויהיה השבת סיוע ועזר להעונש שענש ה' להאדם בעבור חטאיו. ולזה אמר הא למדת שאי אפשר שיהיו משפטי התורה עזר וסיוע להעונשין אפי' אם האדם מחוייב בהם". (אבן האזל שבת ב', ג)

דבריו הולמים היטב את העיקרון שעסקנו בו בשיעור שעבר בדבר חביבות נפשם של ישראל יותר מן המצוות: לא ייתכן שקיומה של מצוה – ובמקרה הזה שמירת שבת – נועד להעניש את האדם ולגדוע את פתיל חייו. אם הוא ראוי להיענש הדבר יתבצע בדרכים אחרות, אך לא מכוחן של המצוות, אשר לא באו אלא להוסיף רחמים, חסד ושלום בעולם, כדברי הרמב"ם.

דרך שונה בהסבר הדברים הציע ר' יששכר תמר בפירושו לירושלמי:

"וזהו הטעם שפיקוח נפש דוחה הכל, וכתיב ביה 'ונשמרתם מאד'. וכנראה שדעת האפיקורסים היתה שהחולה יש לו לקבל עליו למות אחרי שהם חולים בשבת הרי כן הוא רצון ה' וחוק התורה, ברם זייפו התורה ורצון ה' בזה וכמ"ש הרמב"ם". (עלי תמר יומא, ח', ה)

לדבריו, הגישה שאיתה מתפלמס הרמב"ם היא גישה דטרמיניסטית, המבקשת לקבוע שאם חולי פרץ בשבת – זהו רצון ה', ואסור לאדם לנקוף אצבע כדי לשנות מרצונו יתברך. הרמב"ם מבהיר שגישה זו 'מזויפת' דהיינו שקרית, משום שעל אף שהכל צפוי ובהשגחה פרטית, הרי שהרשות נתונה ולאדם יש בחירה חופשית לפעול בעולם: ממילא, במקרה של פיקוח נפש, האדם בוחר בחיים – היקרים אף יותר מן המצוות – והרי זהו עומק רצונה של תורה.

 

ג. כיתות הבית השני והקראים

הערתו של הרב תמר הולמת היטב את המציאות ההיסטורית בימי הבית השני. רבים מאלה שעסקו בענייני מלחמה בשבת הצביעו על ה'חידוש' שחידש מתתיהו החשמונאי כשקבע שמותר לעסוק במלחמה בשבת.[1]

מסתבר שכיתות הבית השני באותה העת הניחו כדבר פשוט שערך השבת גובר על כל ערך אחר, ועל כן אין כל היתר להתמיד במלחמה בשבת: היו ששללו מכל וכל את הלחימה בשבת, והיו שהציעו חלוקה בין מלחמת הגנה ובין מלחמת התקפה. דרשתו של שמאי הזקן (שעוד נעסוק בה בהרחבה בעזרת ה' בשיעור העוסק במלחמה) "עד רדתה – ואפילו בשבת" (שבת יט.), משקפת את החידוש המהפכני שחידשו החשמונאים כשהתירו להילחם בשבת.

הרב יואל בן נון ערך דיון מקיף בעניין זה בספרו זכור ושמור (פרק י"ב) וב'סברתן' של כיתות הבית השני שהתנגדו למלחמה בשבת. באופן דומה לפירושו של הרב תמר, עולה מן הדברים שם כי הכיתות אכן ביקשו לאחוז בגישה הממעיטה במעשה האדם ומשליכה הכל "בידי שמים", ובמסגרת זו אוסרת על כל מלאכה בשבת, ואפילו במקום פיקוח נפש. כך או כך, ברור היה לרמב"ם שיותר מאלף שנים לפניו כבר היו 'מינים' שלא קיבלו את ההלכה הפשוטה לפיה פיקוח נפש דוחה שבת.

ברבות השנים היו אלה הקראים שהתנגדו להלכה זו שפיקוח נפש ידחה את השבת. מסתבר שהדברים היו מוכרים גם לרמב"ם,[2] אך עדות מפורשת יותר אנו מוצאים מאות שנים לאחר מכן בדבריו של רבי אברהם בן מרדכי הלוי, ראש רבני מצרים במחצית השנייה של המאה השבע עשרה בשו"ת 'גינת ורדים'.^[3] בתשובה שם הוא דן בשאלה המורכבת והרגישה של פיקוח נפש לצורך מי שאינו יהודי. בתוך דבריו הוא מתייחס לשאלה האם מותר למיילדת יהודית ליילד את נשות הקראים, הכופרים בהלכה זו עצמה שפיקוח נפש דוחה שבת, ועל כך הוא כותב:

"מה גם שיש חילול וזלזול גדול בדבר, דהצדוקים (כאן, הכוונה לקראים; א"ש) אין להם דין פיקוח נפש וקסברי שיעשה אדם המצות אף על פי שימות בהם, ואינם מחללין את התורה בשביל פיקוח נפש. ולכן כשיארע להם שתהיה אשה מהן מקשה לילד ביום השבת אינם קוראין למילדות שלהם כדי שלא תחללנה את השבת, והם קוראות את הישראלית שתיילד את הצדוקית בעבור שהישראלית מחללת את השבת בעבור פיקוח נפש היולדת. ודבר זה למדנוהו מתוך דברי הרמב"ם בפרק ב' מהלכות שבת ... וכונתו מבוארת שעל הצדוקים הוא אומר שסוברים שאין פיקוח נפש דוחה את השבת.

גם אני בחרתי ופקדתי מהם ועד היום לא זזו מטעותם והלעיגו עלינו שאנו מחללים את השבת. וכפי זה קשה הדבר רע ומר שהם יפרשו מלחלל את השבת כפי דעתם ויזלזלו בנו שאנחנו נחלל את השבת בעבור הצלת נשותיהם. גם טעם איבה אין כאן דאדרבה תלנותינו ואיבתינו תהיה עליהם שהם מכשילים אותנו לחלל את השבת וכ"כ קלים ונבזים אנחנו בעניהם והנלע"ד כתבתי הצעיר אברהם הלוי".

הקהילות שאותן מתאר הגינת ורדים ביקשו להפוך את המיילדת העברית ל"גוי של שבת", ולבקש דווקא ממנה לחלל את השבת לצורכי פיקוח נפש, בדבר שלשיטתם הוא איסור גמור. הגינת ורדים רואה בכך חילול וזלזול גדול, ועל כן פוסק שהדבר אסור.

 

ד. מדרש יחזקאל

אם כן, מימי הבית השני, דרך ימי הביניים ועד לעת החדשה אנו מוצאים כיתות של מינים-צדוקים-קראים הכופרים בהלכה שפיקוח נפש דוחה את השבת. כנגדן מצטט הרמב"ם פסוק מנבואת יחזקאל:

"וְגַם אֲנִי נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים לֹא טוֹבִים וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם". (יחזקאל כ', כה)

החוקים הטובים הם אלה שמרבים רחמים, חסד ושלום בעולם, והחוקים הלא-טובים הם אלה שמניחים ששמירת השבת דוחה חיי אדם. דומני שאזכור הפסוק מיחזקאל איננו מקרי. עיון קצר באותה נבואה, שראשיתה ב"בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל אֶרֶץ אֲשֶׁר תַּרְתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת" (יחזקאל כ', ו), וסיומה בהבטחת "וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם" (יחזקאל כ', לג), מלמד שנבואה זו היא למעשה מדרש על המקור לדין פיקוח נפש מן הפסוק "וחי בהם". וכך נאמר שם:

"וָאוֹצִיאֵם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֲבִאֵם אֶל הַמִּדְבָּר. וָאֶתֵּן לָהֶם אֶת חֻקּוֹתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי הוֹדַעְתִּי אוֹתָם אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם. וְגַם אֶת שַׁבְּתוֹתַי נָתַתִּי לָהֶם לִהְיוֹת לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם.

וַיַּמְרוּ בִי בֵית יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר בְּחֻקּוֹתַי לֹא הָלָכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי מָאָסוּ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם וְאֶת שַׁבְּתֹתַי חִלְּלוּ מְאֹד וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם בַּמִּדְבָּר לְכַלּוֹתָם. וָאֶעֱשֶׂה לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִים לְעֵינֵיהֶם...

וָאֹמַר אֶל בְּנֵיהֶם בַּמִּדְבָּר בְּחוּקֵּי אֲבוֹתֵיכֶם אַל תֵּלֵכוּ וְאֶת מִשְׁפְּטֵיהֶם אַל תִּשְׁמֹרוּ וּבְגִלּוּלֵיהֶם אַל תִּטַּמָּאוּ. אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם בְּחֻקּוֹתַי לֵכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי שִׁמְרוּ וַעֲשׂוּ אוֹתָם. וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי קַדֵּשׁוּ וְהָיוּ לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם. וַיַּמְרוּ בִי הַבָּנִים בְּחֻקּוֹתַי לֹא הָלָכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי לֹא שָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אוֹתָם אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֶת שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּם בַּמִּדְבָּר. וַהֲשִׁבֹתִי אֶת יָדִי וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם לְעֵינֵיהֶם...

וְגַם אֲנִי נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים לֹא טוֹבִים וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם". (יחזקאל כ', י-יד, יח-כב, כה)

שוב ושוב חוזר הנביא על הפסוק מספר ויקרא "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" (ויקרא י"ח, ה), ומבין כל המצוות כולן מדגיש באופן מיוחד דווקא את שמירת השבת. אפשר, שהרמב"ם ביקש לומר כי "וָחַי בָּהֶם", דהיינו פיקוח נפש, קשור במהותו לשמירת השבת, שכן כל מטרת קיום המצוות כולן, והשבת בכללן, היא למען החיים בעולם הזה ובעולם הבא.

בפירוש דעת מקרא שם העירו:

"וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים – ביטוי קשה, וכבר פרשוהו בדרכים שונות".

אכן, המפרשים ביקשו להסביר מה עניינם של חוקים לא טובים, והיכן מצינו שהקב"ה נתן לישראל חוקים שאותם ניתן להגדיר (חלילה) כחוקים לא טובים – עסקו בכך במפורש רש"י, רד"ק ושאר הפרשנים שם. שמא ניתן לומר כי הרמב"ם בהלכה שלפנינו מבקש לבאר את העניין על דרך הדרש, ולהסביר כך: האופן שבו שומר אדם את השבת עשוי חלילה להפוך ל"חֻקִּים לֹא טוֹבִים", אם הוא הולך בדרכם של המינים, ואיננו עומד על היסוד הגדול של חיי אדם המהווים ערך עליון. ההופך את משפטי התורה לנקמה, במקום לרחמים, חסד ושלום, הוא זה ההופך את חוקי התורה בכלל ואת מצות השבת בפרט, ל"חֻקִּים לֹא טוֹבִים".

 

ה. חסיד שוטה

בספרי החסידות והמוסר נכתב פעמים רבות, שלעיתים נדרש אדם להילחם עם המינות או האפיקורסות השורה בתוך ליבו פנימה. ואכן, העוסקים בפיקוח נפש יודעים, שלא פעם ברגע האמת ישנם יהודים יראים ושלמים שמתקשים עד מאוד לחלל את השבת לצורך פיקוח נפש או לאכול ביום הכיפורים במקום סכנת נפשות. בספר הליכות שלמה מסופר:

"אירע פעם ששמע הגרש"ז אוירבאך זצ"ל על תלמיד חכם שחלה ומתעקש להתענות. מיד נסע לבקרו ושוחחו, ובתוך הדברים אמר שפשוט הדבר שאין לו להתענות, וחזר הלה ועמד על דעתו שבכוחו להתענות. וכשראה הגרשז"א את גודל התעקשותו, אמר לו, ריח אפיקורסות ח"ו יש כאן". (הליכות שלמה, הלכות יום הכיפורים)

המינים שאיתם מתפלמס הרמב"ם עלולים לתת אותותיהם בליבו של מי שמבקש להחמיר ולא לפקח את נפשו, כפי שרמז הרש"ז אויערבך לאותו תלמיד חכם.

תופעה זו, של "מידת חסידות" שלא לחלל את השבת לצורך פיקוח נפש רמוזה כבר בחז"ל. הגמרא במסכת שבת עוסקת בהריגת בעלי חיים ארסיים ומסוכנים בשבת. במקרה שבו בעלי חיים אלה "רצים אחריו", כלומר קיימת סכנת חיים ברורה ומיידית, מוסכם על הכל שמותר להורגם. אך יש מצבי ביניים שונים שבהם ההיתר מבורר פחות. מבלי להיכנס לפרטי הדיון בזה (שאף הוא קשור לעניין פיקוח נפש ציבורי, וגם בו עוד נעסוק), מעירה הגמרא שם:

"תני תנא קמיה דרבא בר רב הונא: ההורג נחשים ועקרבים בשבת אין רוח חסידים נוחה הימנו. אמר לו: ואותן חסידים – אין רוח חכמים נוחה מהם". (שבת קכא:)

מצד אחד עומדת "רוח חסידים", השואפת להימנע מלהרחיב את גדרי פיקוח נפש יתר על המידה, ומצד שני עומדת "רוח חכמים" המבהירה שבכל ספק סכנת נפשות, חביבה היא נפשן של ישראל.

כאמור, הדיון בגמרא שם עוסק במצב שקשה להגדירו כפיקוח נפש מובהק. אך במקום שבו הסכנה ברורה, מודים הכל שאין להחמיר ולהתחסד, כפי שהבהיר הרמב"ן למשל:

"ולא שמענו מדת חסידות לחולה של סכנה שלא יחללו עליו את השבת אלא המזרז משובח והמונע עצמו מתחייב בנפשו". (מלחמות ה' סנהדרין, דף י"ח באלפס)[4]

דברים מפורשים אף יותר כתב הרדב"ז בתשובותיו, אודות עדות על אחד מגדולי הראשונים שקדמו לו שאכן החמיר על עצמו ולא אכל ביום הכיפורים, והרדב"ז מבהיר כי אין ללמוד מכך הלכה למעשה:

"שאלת ממני על מה שכתבו בשם ריב"א[5] ז"ל כי חלה חוליו אשר מת בו וחל יום הכיפורים באותן הימים ואמרו לו הרופאים אם לא תאכל ודאי תמות, ואם תאכל שמא תחיה והוא ז"ל אמר ברי ושמא ברי עדיף ולא רצה לאכול ומת תנצב"ה. ורצית לדעת דעתי אם יפה עשה אם לא.

תשובה: לגבי הדין אין ראוי ללמוד ממנו כלל דהא קיימא לן ספק ספיקא של פקוח נפש דוחה את השבת ואת יום הכיפורים ואפילו לחיי שעה חוששין כל שכן לספק שמא ימות שמא יחיה ואפילו לספק שבת אחרת ... לפיכך אין ראוי ללמוד ממנו כי אפשר דריב"א ז"ל הרגיש בעצמו דאפילו שיאכל ימות דלב יודע מרת נפשו והיינו דקאמר ברי ושמא ברי עדיף כלומר הברי שלי עדיף משמא שלכם ולפיכך לא רצה לאכול. וכבר נשאלתי על כיוצא בזה פעם אחרת והעליתי דאין זו מדת חסידות. והנראה לעניות דעתי כתבתי". (שו"ת הרדב"ז חלק ג' סימן תמ"ד)

הרב עובדיה יוסף מביא כמה אחרונים שפקפקו בהלכה פשוטה זו. לאור דברי הרמב"ן הידועים בפירושו לתורה לפיהם במצב מתוקן לאדם הבוטח בה' אין עסק ברופאים (ויקרא כ"ו, יא), אותם אחרונים ביקשו לחדש שיכול אדם להחמיר על עצמו ולא לחלל את השבת או לאכול ביום הכיפורים אפילו במקום פיקוח נפש. אך כמובן, לאור הדברים הנחרצים של הרמב"ן, ובעיקר מכוח משנתו העקרונית של הרמב"ם בדבר "רוח אפיקורסות" שיש בדעה זו כלשונו של הרש"ז אויערבך, דוחה הרב עובדיה את הדברים מכל וכל ומסכם:

"חולה שהרופא אומר שאם יתענה ביום הכפורים יש חשש ספק סכנה לחייו, חייב לציית לדבריו, ולאכול ביום הכפורים, שספק פיקוח נפש דוחה מצות עינוי של יום הכפורים. ואם החולה מחמיר על עצמו ומתענה, לא רק שאינו נוהג מדת חסידות, אלא אדרבה ענוש ייענש בידי שמים על כך. ומצוה להסביר הדברים לחולה בטוב טעם ודעת על ידי רבנים בעלי השפעה ושב ורפא לו". (שו"ת יחווה דעת, חלק א' סימן ס"א)

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אביהוד שורץ.

עורך: אביעד ברסטל, ה'תשפ"ב.