רכבת הקיטור הראשונה (1804)
תרגום: תני בדנרש. עריכה: אורי שטרן.
***
ההמצאה והפיתוח של מנוע הקיטור בסוף המאה השמונה עשרה שינו את העולם. הרכבת הראשונה שהשתמשה במנוע החדש הומצאה על ידי מהנדס בריטי, ריצ'רד טרוויטיק, בשנת 1804. הנסיעות בין ערים ובין מדינות הפכו למהירות, לנוחות ולבטוחות יותר.
בשיעור זה נדון בשאלות הלכתיות שעלו עם צמיחת הפופולריות של נסיעה ברכבת.
תפילת הדרך
הגמרא פוסקת שיש להתפלל כאשר יוצאים למסע, ומביאה את נוסח התפילה.[1] כרקע לפסיקה מתוארת פגישה בין אליהו הנביא לרב יהודה. בפגישה זו אליהו הנביא ייעץ לרב יהודה שיקבל רשות מהקב"ה לפני יציאה לדרך.
הגמרא קובעת שיש להתפלל מיד עם היציאה לדרך, ושואלת:
עד כמה? אמר רבי יעקב אמר רב חסדא: בעד פרסה.
הפרשנים חולקים מהי משמעות השאלה. בעל הלכות גדולות[2] מבין ששאלת הגמרא מתייחסת לאורך הדרך המינימלי שעליו מתחייבים בתפילה. נסיעה קצרה של פחות מפרסה (3.7 ק"מ) אינה נחשבת לדרך משמעותית, ולכן אין צורך בתפילה. הסבר זה מבוסס כנראה על ההנחה שתפילת הדרך נאמרת בגלל הסכנות הצפויות בדרך. לפיכך, רק נסיעות ארוכות בעלות סיכון גבוה מחייבות בתפילה.
רש"י הציע שהגמרא שואלת עד איזה שלב של הנסיעה ניתן לומר את התפילה. במבט ראשון, ההסבר נראה תמוה – מדוע יש צורך להגביל את זמן התפילה?
המאירי מסביר שפירושו של רש"י מבוסס על ההקשר של התפילה בגמרא. על פי עצת אליהו הנביא מדובר בבקשת רשות מהקב"ה לצאת לדרך. אחרי הליכה של פרסה, כבר אין משמעות לבקשת רשות.[3]
למרות שהשולחן ערוך פוסק כשיטת בה"ג, הרמ"א מעיר שיש להשתדל להתפלל במהלך הפרסה הראשונה.[4]
פרסה: מרחק או זמן?
הפוסקים דנים אם שיעור הפרסה נוגע למרחק (כלומר, 3.7 ק"מ), או שהגמרא מתייחסת לזמן שלוקח בדרך כלל ללכת פרסה (כ־80 דקות). הדעות השונות משליכות גם על עניינים הלכתיים אחרים, כגון ברכת הגומל אחרי נסיעה מסוכנת.
בתשובה ארוכה ומפורטת הרב עובדיה יוסף מציג את שתי העמדות.[5] בין השאר, הוא מצטט את דברי הרב בנימין פונטרימולי,[6] שהתייחס ספציפית להמצאת הרכבת כאשר קבע שהפרסה המוזכרת בגמרא מתייחסת למרחק, גם אם משך הנסיעה קצר. כך גם קבע החפץ חיים, והוסיף שלפי הרמ"א יש להקפיד לומר את התפילה מיד עם היציאה לדרך, שכן זמן נסיעת פרסה אינו ארוך.[7]
הרב עובדיה חולק על הבנתם, וקובע לאור זאת שיש להתפלל רק בנסיעה ממושכת של 80 דקות לפחות.[8]
נסיעה ברכבת התחתית בשעות העומס
הרב משה פיינשטיין נשאל האם מותר לנסוע ברכבת בשעות העומס, בהן יש סבירות גבוהה שגברים ונשים יידחקו זה בזה. כלומר, האם הדבר אסור בשל הדרישה ההלכתית לשמירת מרחק בין גבר לאישה?
התורה קובעת "לא תקרבו לגלות ערווה".[9] לפי הרמב"ם, התורה אוסרת על מגע גופני בין גבר ואישה שמערכת היחסים ביניהם מוגדרת כ"ערווה".[10] הרמב"ם סבור שהתורה אוסרת על מגע גופני שיש לו קונוטציות מיניות. הרמב"ן לעומתו סבור שהפסוק אוסר רק קיום יחסי אישות, ומגע גופני אחר הוא איסור דרבנן.[11]
הש"ך[12] מוכיח שהרמ"א פוסק כשיטת הרמב"ם.[13] עם זאת, הוא מבדיל בין סוגי מגע שונים, בטענה שהרמב"ם מתייחס רק למגע שנעשה בדרך חיבה או תאווה. הש"ך מוכיח זאת:
שהרי מצינו בש"ס בכמה דוכתי שהאמוראים היו מחבקים ומנשקים לבנותיהם ואחיותיהם... וכן משמע להדיא ממ"ש הרמב"ם ר"פ כ"א מהל' א"ב וז"ל כל הבא על העריות דרך אברים או שחבק ונשק דרך תאוה.
הפוסקים חולקים בנוגע למגע שאינו בדרך תאווה. יש הסבורים שזהו מגע אסור. רבים אחרים – ובהם הרב משה פיינשטיין – טוענים כי אין בכך איסור. על פי מסקנה זו, הרב פיינשטיין מתיר לגברים ולנשים לנסוע ברכבת התחתית בשעות העומס גם אם לא ניתן להימנע ממגע פיזי:
בדבר הליכה בסאבוויי ובבאסעס בזמן שהולכים בני אדם לעבודתם שנמצאים שם אנשים ונשים דחופים זה בזה, שקשה מליזהר מנגיעה ודחיפה בנשים אם מותר אז ללכת בשעות אלו שם.
הנה מצד הנגיעה ודחיפה בנשים אז ליכא שום איסור משום דאין זה דרך תאוה וחבה, וכל איסור נגיעה בעריות הוא אף להרמב"ם שסובר שהוא בלאו דלא תקרבו דאורייתא דוקא דרך תאוה... ומשמע שבלא דרך תאוה ליכא אף איסור מדרבנן... ומפורש כן בש"ך יו"ד סימן קנ"ז סק"י שהרי כתב הש"ך ראיה ממה שמצינו שהאמוראים היו מחבקים ומנשקים לבנותיהם ואחיותיהם.
עכ"פ לדינא בנשים אחרות {מלבד אשתו} אף בא"א ונדות ונכריות ליכא איסור שלא בדרך תאוה לכו"ע, ולכן לא שייך לחוש מללכת בסאבוויי ובאסעס בשעת הליכה לעבודה שדחוקים ודחופים אנשים ונשים אף שלא יוכל ליזהר מנגיעה ודחיפה בנשים, דהנגיעה בלא מתכוין מחמת שא"א לו ליזהר אין זה דרך תאוה וחבה... וכן ליכא איסור מהאי טעמא גם לישב אצל אשה כשליכא מקום אחר דג"כ אין זה דרך תאוה וחבה.[14]
נסיעה בשבת ויום טוב
נסיעה ברכבת בשבת או ביום טוב כרוכה באיסורים רבים. איסור נפוץ בנסיעות מודרניות הוא איסור היציאה מתחום שבת, האוסר על יציאה מגבול העיר מעבר לאלפיים אמות (כקילומטר). גם נשיאת הכרטיס בעייתית, ומהווה הוצאה מרשות לרשות.
עם זאת, בנסיעה בחשמלית ("Tram") בתוך העיר אין יוצאים מתחום שבת. את איסור ההוצאה ניתן לפתור באמצעות חיבור הכרטיס לבגדים, או במצבים מסוימים על ידי בקשה מגוי שיעביר את הכרטיס. במצבים אלו, אם נהג הרכבת הוא גוי והדלתות נסגרות ונפתחות אוטומטית – לכאורה אין חילול שבת בנסיעה.
פוסקים רבים דנו בעניין זה, ורובם פסק שאין לנסוע ברכבת או בחשמלית בשבת. כך לדוגמה, החת"ם סופר אסר לנסוע ברכבת בשבת. הוא התבסס על הבנת הרמב"ן שמצוות שמירת השבת כוללת דרישה למנוחה והימנעות מהתנהגויות יום־יומיות.[15] החת"ם סופר טוען כי הנסיעה המטלטלת ברכבת מונעת מנוחה מגופו של הנוסע, ולכן אסורה.[16]
שיקולים הלכתיים נוספים הובילו פוסקים כמו בעל ה"בית יצחק"[17] והרב אליעזר ולדנברג[18] לאסור נסיעה זו. בין שיקולים אלו ניתן למנות את ההימנעות מ"עובדין דחול" (איסור להתייחס לשבת כיום חול רגיל), וחשש שהוספת משקל על הרכבת מגבירה את צריכת הדלק.
עם זאת, הרב הראשי הספרדי לשעבר, הרב עוזיאל, חלק על הנחת החת"ם סופר. הוא טען שבימינו נסיעה ברכבת אינה כה מטלטלת לנוסעים. לשיטתו, כאשר הנסיעה היא בשל צורך גדול או לשם מצווה – ניתן לנסוע בחשמלית. זאת בתנאי שהנהג הוא גוי, הנסיעה היא בשכונה לא־יהודית, ובעיית הכרטיסים נפתרה.[19]
הדלקת נרות חנוכה ברכבת
מצוות הדלקת נרות חנוכה שייכת לקבוצת מצוות הקשורות במהותן לבית, ותלויות בו (כך גם מצוות מזוזה).
הרב צבי פסח פרנק[20] מבסס את התלות על דברי הגמרא במסכת שבת. הגמרא קובעת שמי שרואה נרות חנוכה דולקים – יברך "שעשה ניסים לאבותינו".[21] רש"י מעיר כי ברכה זו נצרכת למי שנוסע בספינה, ובשל כך לא יכול לקיים את המצווה בעצמו. באופן דומה, טוענים בעלי התוספות שברכה ייחודית זו נוסחה עבור חסרי בית, שאינם יכולים להדליק נרות בעצמם.[22] נראה על פי הסברים אלו שמצוות הדלקת נרות מחייבת הימצאות בבית.
הפוסקים דנו באפשרות של הדלקת נרות בחנוכה בזמן נסיעה ברכבת. האם הרכבת נחשבת לעניין זה כבית?
הרב שלמה זלמן אוירבך טוען שלעניין נרות חנוכה, המצווה חלה אף בבית ארעי, הקטן מהדרישות הרגילות להגדרה הלכתית של "בית".[23]
הרב צבי פסח פרנק ניסה לענות על הגדרת הבית לעניין נרות חנוכה לאור דיני מזוזה. השולחן ערוך פוסק שספינה אינה חייבת במזוזה.[24] בעל ערוך השולחן[25] מסביר כי כוונת השולחן ערוך היא לספינות המשמשות "דירות עראי". כיום, לטענתו, ספינות נחשבות כדירות קבע וחייבות במזוזה.[26] באופן דומה, הרב צבי פסח פרנק טוען שניתן להדליק נרות חנוכה על ספינה כיום, הנחשבת לדירת קבע.
רבי שלום מרדכי שבדרון[27] נשאל על הדלקת נרות ברכבת נוסעת.[28] הוא פסק שאם משלמים על נסיעה לילית וישנים ברכבת, יש להחשיב זאת כמו שכירת בית ולכן ניתן להדליק בה נרות.
ערוך השולחן פוסק שהנוסע ברכבת בחנוכה יכול לסמוך על הדלקת הנרות בביתו. עם זאת, הוא מציע להדליק בברכה לפחות נר אחד בקרון הרכבת (מה שלדבריו כנראה לא יזיק ולא יפריע לאיש), כדי שהנוסע יוכל לראות את אור הנרות.[29]
[1] ברכות כט ע"ב.
[2] מובא ברש"י על אתר.
[3] מאירי על אתר. ראו הערת שוליים 124 במהדורת מכון התלמוד הירושלמי השלם (ירושלים, 1965).
[4] אורח חיים קי, ז.
[5] יביע אומר א, אורח חיים יג.
[6] טורקיה, המאה התשע עשרה.
[7] משנה ברורה, אורח חיים קי, ל.
[8] ראו ילקוט יוסף ג (ברכות), ריט, טז.
[9] ויקרא יח, יט.
[10] משנה תורה, איסורי ביאה כא, א.
[11] השגות הרמב"ן על ספר המצוות לרמב"ם, מצוות לא תעשה שנג.
[12] הרב שבתי הכהן, המאה השבע עשרה.
[13] יורה דעה קנז, י.
[14] אגרות משה, אבן העזר ב, יד.
[15] רמב"ן על ויקרא כג, גד.
[16] חת"ם סופר ו, צז.
[17] הרב יצחק יהודה שמלקיש (1828–1906). בית יצחק יורה דעה ב, לא (בתוכן העניינים).
[18] ציץ אליעזר א, כא.
[19] משפטי עוזיאל, אורח חיים א, ט.
[20] מקראי קדש על פורים, סימן יח (עמ' 39).
[21] שבת כג ע"א.
[22] תוספות, סוכה מו ע"א, ד"ה "הרואה".
[23] ראו הרב יוסף צבי רימון, חנוכה: הלכה ממקורה, עמ' 161–162.
[24] שולחן ערוך יורה דעה רפו, א.
[25] רבי יחיאל מיכל אפשטיין.
[26] ערוך השולחן אורח חיים תרעז.
[27] 1835–1911.
[28] תשובות מהרש"ם ד, קמו.
[29] ערוך השולחן אורח חיים תרעז, ה.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)