בפרשתנו מתואר תהליך מציאת האשה ליצחק על ידי עבד אברהם, אשר מסתיים בנישואיו לרבקה. זו הזדמנות לעמוד על קשרי האישות והנישואין של האיש והאשה, ובכך נעסוק.

כהקדמה לכך, הרמב"ם בתחילת הלכות אישות מתאר את ההבדל בין האישות שקודם מתן תורה, לבין זו שלאחר מתן תורה. ונראים הדברים שהרמב"ם מבקש להציג שני דגמים של אישות, השונים מהותית זה מזה:

שני ההבדלים שהרמב"ם עומד עליהם מכוונים ליסוד אחד: חיי האישות שקדמו למתן תורה, הממשיכים לנהוג גם היום אצל בני נוח, מתמקדים ברצונם החופשי של האנשים, דהיינו, במישור של הרצונות של 'בינו לבינה' – "רצה הוא והיא" בהתקשרות קבועה, בנישואין, "מכניסה לתוך לביתו", ולחלופין, אם "רצה הוא והיא" באירוע חד פעמי – "בועלה על אם הדרך".

כיוון שניתנה תורה, נתחדשה הלכה, ואין הדבר תלוי רק ב"רצה הוא והיא", ואף יש שרצונם אינו מתאפשר כלל: אם רצונם באירוע חד פעמי, הדבר נאסר לגמרי; וגם כשרצונם בנישואין, עליהם להקדים לנישואין, ליקוחין בפני עדים. עיקר הדגש בשינויים אילו, הוא שממתן תורה אין הדבר רק עניינם הפרטי של בני הזוג, אלא מדובר במשימה ובמצווה לאומית, של בניינה של משפחה בישראל, כחלק מפיתוחו של העם. לפיכך נדרשת נוכחות של עדים, ומאותה הסיבה יש ברכה המדגישה שהאירוע הזה מבטא את קדושת ישראל, היא ברכת האירוסין שנחתמת ב"מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין", או בנוסחת הרמב"ם, "מקדש ישראל".

ברכה זו מדגישה שמדובר במצווה, שבני הזוג נוטלים על עצמם בהתקשרות שביניהם, למלא את השליחות ואת הייעוד של בניין בית ישראל, כרצון ה' שציוונו על כך. ממילא אין מקום יותר לפעולה חד פעמית, שה' לא רצה בה, שכל המוקד שלה בהנאה האישית של בני הזוג. משניתנה תורה, הוגדרו חיי אישות כחלק מבניינה של האומה בלבד.

שני עניינים יסודיים אילו עולים גם בדברי הנביא מלאכי. זאת, בזעקתו על הפגיעה הקשה שהייתה בחיי הנישואין, כשבעלו בת אל נכר:

הנביא מדגיש שני יסודות: האחד, "חֲבֶרְתְּךָ", והשני, "אֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ": ובפשטות, נראה ש"חֲבֶרְתְּךָ" היא החברות שבינו לבינה והיא היסוד של החיבור שביניהם. ועל גביה, מוסיף הנביא את "אֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ", דהיינו הברית המשותפת: בנישואין כורתים הבעל והאישה ברית להקים יחדיו את בית ישראל, וברית זו גוררת אחריות ומחויבות משותפת לבניינו של הבית.

אם כן, בתמצית, ראינו ש'בינו לבינה', הוא עניין של רצון גרידא, לעומת הברית שהיא עניין של מחויבות הדדית. וזו אכן משמעות ברכת "שהכל ברא לכבודו" בברכות הנישואין: רש"י בכתובות אומר שהברכה אינה מסדר ברכות הנישואין, והיא נאמרת לכבוד העם הנאספים. להבנתנו, ברכה זו נועדה להבהיר לקהל הנאספים ששמחת נישואין, שוב אינה רק שמחתם של רעים האהובים. זו בעיקר שמחתו של עם ישראל, ושל הקב"ה, המשמח חתן וכלה, על כי כורתים הם ברית להמשך בניינו של העם – שהכול ברא לכבודו.

נשוב לפרשה ונעיין בתהליך בחירת אישה ליצחק, ובנישואי יצחק ורבקה. בפרשה, כשעבד אברהם נשלח לחרן להביא אשה ליצחק, מוטלות עליו שתי מגבלות שהופכות את המשימה למורכבת במיוחד: המגבלה הראשונה היא "לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ", והשניה, "רַק אֶת בְּנִי לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה". הפתרון היחיד במטרה לאזן בין שתי המגבלות, הוא להביא אשה  מחרן. מדוע אברהם עושה זאת?

בהבנת המגבלה השניה, נראה שאף שהגמרא מתירה לצאת לחו"ל בשביל לישא אשה, זה נכון רק לאדם פרטי: יצחק לא היה אדם פרטי, אלא מי שהיה אמור לבנות את "בית אברהם", וככזה לא היה יכול לצאת מן הארץ, משום שבניינו של עם ה' חייב להעשות בארץ ה', בארץ הברית (כמבואר בפרק י"ז). ממילא, מאחר שיצחק הוא שהופך את אברהם מאברהם האיש לבית אברהם, בכך שהוא ממשיכו לדור הבא, הזיקה לארץ ישראל היא קריטית (והיא בכלל יסוד גדול בפרשת חיי שרה).

לגבי המגבלה האחרת, יש לתמוה מעט – מה ראה אברהם עוול באנשי כנען?

התשובה לתמיהה זו, נעוצה בשרשם של אנשי כנען בנו של חם, שנתקלל על ידי נח ב"אָרוּר כְּנָעַן, עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו" (בראשית ט', כה), וכפי שמתאר המדרש את השיחה בין העבד לאברהם: "אָמַר לוֹ אַתָּה אָרוּר וּבְנִי בָּרוּךְ וְאֵין אָרוּר מִתְדַּבֵּק בְּבָרוּךְ" (בראשית רבה חיי שרה נ"ט): בני חם הם ארורים, הם פרוצים בעריות, כפי שהתורה מדגישה בפרשת עריות שבויקרא, כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן" (ויקרא י"ח, ג).

לכן אברהם לא מוכן שזרעו ידבק בהם, והוא שולח את העבד לחרן. בפשט הפסוקים, העבד לא היה חייב לקחת אישה דווקא ממשפחתו של אברהם (מה שאמנם היווה יתרון מה, אבל לא תנאי מחייב): העיקר שהוא יביא אשה מבנות שם הברוך.

העבד לא הסתפק בכך, והוסיף מבחן ודרישה מיוחדים לאישה שתבנה את בית ישראל, זו שתוכל להשתלב בחזון הגדול של "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית י"ח, יט).

מבחן זה הוא מבחן החסד. וזאת, כי משימת הקריאה בשם ה' אינה יכולה להסתגר בבת מלך פנימה, היא צריכה להאיר את טובה ואת חסדה לכל סביבתה. ואכן כשהביאה יצחק "הָאֹהֱלָה" (בראשית י"ח, ו), שוב  שרתה הברכה בעיסה כדי לספק את צורכי הרבים הבאים לסעוד, הענן חזר להקשר על האוהל, והנר המאיר לכל הסביבה חזר לדלוק מערב שבת לערב שבת.

יש תופעה מדאיגה מעט בימינו, אנשים הבאים לבחור בת זוג כשותפה לחיים, מתמקדים לעיתים ברצונות האישיים, ביסוד ה"חֲבֶרְתְּךָ", שאותו הדגיש הנביא מלאכי, ואינם מייחסים חשיבות מספקת ומרכזית ל"אֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ". אין רע בבקשת "חֲבֶרְתְּךָ", וזה כמובן רצוי מאד ומתבקש – אבל ברור שאין להסתפק בכך. האשה שאותה יש לבקש צריכה להיות שותפה לחזון ולברית של הקמת הבית. שותפות של ברית, אינה יכולה להשאיר מחוץ לשותפות את ערכי היסוד של הקיום, את עבודת ה' ואת בניינם של תורה ומצוות כמוקד הבית הנבנה, וחייבת להיות התאמה בחזון הרוחני המשותף של שני בני הזוג.

לא די באשה נחמדה וחבר'מנית, ולא די באיש נחמד וחבר'מן – יש צורך באנשי ברית המחויבים ומודעים לאחריות של בניין בית ישראל, הממשיך את בית אברהם, ההולך בדרך ה' ועושה משפט וצדקה בארץ. המשימה היא כפולה: "חֲבֶרְתְּךָ", ו"אֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ".