כיבוש ארץ ישראל

השיעור הועבר בא' באייר תשפ"ד

שיכתוב השיעור:

האם יש מצות כיבוש לעצמה או שהכיבוש לשם התיישבות – מהי ריבונות?

הכיבוש אינו רק לשם התיישבות, הכיבוש מקדש את ארץ ישראל:

רמב"ם תרומות א, ב

ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא בארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל וזהו הנקרא כיבוש רבים, אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם אינו נקרא א"י כדי שינהגו בו כל המצות, ומפני זה חלק יהושע ובית דינו כל א"י לשבטים אף על פי שלא נכבשה כדי שלא יהיה כיבוש יחיד כשיעלה כל שבט ושבט ויכבוש חלקו. 

לרמב"ם אין מצות כיבוש ארץ ישראל, וזה גם אם נאמר שיש לרמב"ם מצות ישוב ארץ ישראל. (וכ"כ הרב גורן)

רמב"ם הלכות מלכים פרק ה

הלכה א':

אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה, ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, ואחר כך נלחם במלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו.

בפשטות לדעת הרמב"ן יש מצות כיבוש. אבל השאלה היא מה היחס שבין התיישבות לבין כיבוש, האם הכיבוש הוא מצוה לעצמה או לשם התיישבות.

כשיטת הרמב"ם לגבי הכיבוש, בדומה לזה שיטת רש"י בכמה מקומות שרק מלחמת יהושע היתה מלחמת מצוה: ע' רש"י תחילת סנהדרין ד"ה במלחמת רשות:

כל מלחמה קרי לה רשות לבד ממלחמת יהושע שהיתה לכבוש את ארץ ישראל

ולכאורה המשמעות היא שמאז אין מלחמת מצוה לכיבוש. וביתר בירור ברש"י עירובין יז, א, שכתב:

סתם מלחמת רשות ממלחמת יהושע ואילך שהיא היתה מלחמת מצוה.

(עמד ע"ז הרב גורן בתורת  השבת והמועד עמוד 347)

לרש"י צריך לומר שהמלחמות שלנו הן מלחמות של הצלה ופיקוח נפש מדין לא תעמוד על דם רעך.

ואכן כך כתב רש"י מפורש שהכיבוש הוא רק היכי תמצי לישוב. רשי מסעי לג, נג על הפסוק "והורשתם  את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אתה":

והורשתם את הארץ - והורשתם אותה מיושביה ואז וישבתם בה, תוכלו להתקיים בה, ואם לאו לא תוכלו להתקיים בה:

אבל דעת הרמב"ן היא שיש מצות כיבוש וישוב ארץ ישראל כמו שמפורש גם ברמב"ן על התורה וגם  בספר המצות. ודעת הרמב"ם, גם אם נאמר שלשיטתו יש מצוות ישוב ארץ ישראל אבל ודאי שאין מצות  כיבוש, וכמ"ש הרב גורן ז"ל. ולהלן נברר שיטת הרמב"ן.

מחלוקת רש"י ורמב"ן:

רמב"ן במדבר פרק לג פסוק נג

והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אתה - על דעתי זו מצות עשה היא, יצוה אותם שישבו בארץ ויירשו אותה כי הוא נתנה להם, ולא ימאסו בנחלת ה'. ואלו יעלה על דעתם ללכת ולכבוש ארץ שנער או ארץ אשור וזולתן ולהתישב שם, יעברו על מצות ה'. ומה שהפליגו רבותינו (כתובות קי ב) במצות הישיבה בארץ ישראל ושאסור לצאת ממנה, וידונו כמורדת האשה שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ ישראל, וכן האיש, בכאן נצטווינו במצוה הזו, כי הכתוב הזה היא מצות עשה. ויחזיר המצוה הזו במקומות רבים, באו ורשו את הארץ (דברים א ח). אבל רש"י פירש, והורשתם את הארץ, והורשתם אותה מיושביה, אז וישבתם בה, תוכלו להתקיים בה, ואם לאו לא תוכלו להתקיים בה, ומה שפירשנו הוא העיקר:

רמב"ן בהוספות לספר המצות מ"ע ד', מצות ששכח הרמב"ם:

מצוה רביעית שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב  ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה. והוא אמרו להם (מסעי לג ורמב"ן שם) והורשתם את  הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ. ...וזו היא שהחכמים קורין אותה (סוטה פ"ח מ"ו) מלחמת מצוה. וכך אמרו בגמר סוטה (מד ב) אמר רב יהודה מלחמת יהושע לכבש דברי הכל חובה מלחמת דוד להרווחה דברי הכל רשות. ולשון ספרי (שופטי' יז יד) וירשתה וישבת בה בזכות שתירש תשב. ואל תשתבש ותאמר כי המצוה הזאת היא המצוה  במלחמת שבע' עממים שנצטוו לאבדם שנ' (ס"פ שופטי') החרם תחרימם. אין הדבר כן. שאנו נצטוינו  להרוג האומות ההם בהלחמם עמנו ואם רצו להשלים נשלים עמהם ונעזבם בתנאים ידועים אבל הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות. וכן אם ברחו האומות ההם מפנינו והלכו להם, כמאמרם (דב"ר שופטי') הגרגשי פנה והלך לו, ונתן להם הקב"ה ארץ טובה כארצם זו אפריקי, נצטוינו אנחנו לבוא בארץ ולכבוש המדינות ולהושיב בה שבטינו. ...ואומר אני כי המצוה שהחכמים מפליגין בה והיא דירת ארץ ישראל עד שאמרו (ת"כ בהר פ"ה ה"ד  וכעי"ז כתובו' קי ב, וש"נ, מלכים ספ"ה) שכל היוצא ממנה ודר בחוצה לארץ יהא בעיניך כעובד עבודה  זרה שנאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת י"י לאמר לך עבוד אלהים אחרים וזולת זה הפלגות גדולות  שאמרו בה הכל הוא ממצות עשה הזה שנצטוינו לרשת הארץ ולשבת בה. אם כן היא מצות עשה לדורות מתחייב כל יחיד ממנו ואפילו בזמן גלות כידוע בתלמוד במקומות הרבה....

הרמב"ן מוכיח מהגמרות בכתובות שיש מצות ישיבת הארץ.  והרמב"ם הביא את הגמרות הללו. ואדרבא, מפליג בשבח ארץ ישראל בהלכות מלכים באמצע פרק ה:

הלכה י

גדולי החכמים היו מנשקין על תחומי ארץ ישראל ומנשקין אבניה ומתגלגלין על עפרה, וכן הוא אומר כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו.

הלכה יא

אמרו חכמים כל השוכן בארץ ישראל עונותיו מחולין, שנאמר ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון, אפילו הלך בה ארבע אמות זוכה לחיי העולם הבא, וכן הקבור בה נתכפר לו, וכאילו המקום שהוא בו מזבח כפרה, שנאמר וכפר אדמתו עמו, ובפורענות הוא אומר על אדמה טמאה תמות, ואינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו אחר מותו, ואעפ"כ גדולי החכמים היו מוליכים מתיהם לשם, צא ולמד מיעקב אבינו ויוסף הצדיק.

לכן מסתבר שגם לרמב"ם יש מצות ישיבת ארץ ישראל, ולא רק סתם מעלה, אף שלא מנה את זה בכלל המצוות שו"ת ציץ אליעזר חלק ז סימן מח - קונ' אורחות המשפטים פרק יב

אזכיר בנוגע לזה רק מה שראיתי בשו"ת  תולדות יעקב (מבעל שארי יעקב), חחו"מ סי' ח' שעמד על המחקר על שהרמב"ם השמיט ממניין מצוותיו מצוות  יישוב א"י, שרבות דיברו על כך הפוסקים ומבאר, ודומה דמטו לה גם משמיה דמרן הגרא"י קוק ז"ל, מפני שכבר  כלל לנו הרמב"ם בשרשים שלו, בשורש ד - ה, שאין למנות ציוויים הכוללים התורה כולה או מצוות הרבה,  כאילו יאמר עשה כל מה שציויתיך, ומשום כך לא מנה גם מצוות יישוב ארץ ישראל במצוות עשה, מפני שהיא  מצווה שכוללת הרבה מצוות ביחד, כמו שאמרו מ"מ צותה תורה לישב בארץ כדי לקיים מצוותיה, הרי מצווה זו  של ישיבת א"י היא מצווה כזו אשר ע"י נעשות מצוות הרבה ונקראת מטעם זה מצווה כוללת ומצווה כזו לא  חשב הרמב"ם במניין המצוות שלו.

הסבר זה לא יתכן משום שמצות שדורשת דברים מעשיים לא יכולה להקרא מצוה כללית:

ספר המצוות לרמב"ם שורש ד השרש הרביעי:

שאין ראוי למנות הציוויים הכוללים התורה כולה. הנה יבואו בתורה צוויין ואזהרות אינן בדבר רמוז אבל יכללו המצות כולם כאילו יאמר עשה כל מה שצויתיך לעשות והזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו או לא  תעבור דבר ממה שצויתיך בו. ואין פנים למנות הצווי הזה מצוה בפני עצמה. שהוא לא יצוה לעשות מעשה  מיוחד שיהיה מצות עשה ולא יזהיר מעשות מעשה מיוחד שיהיה מצות לא תעשה, וזה כאמרו (משפטי' כג)  ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו. וכאמרו (קדושים יט) את חקותי תשמורו, ואת משפטי תעשו (אח"מ יח)  ושמרתם את משמרתי (ס"פ אח"מ) ורבים כאלה.

מכל מקום לדעת הרמב"ן יש מצות כיבוש ארץ ישראל.

כתב הרב ישראלי שפירוש המילה כיבוש ברמב"ן אין כוונתו לכיבוש על ידי מלחמה דוקא, אלא לכיבוש במובן של שליטה במקום על ידי התנחלות. וכן מצינו "הרבה כרכים כבשו עולי בבל" והרי הם לא כבשו אלא קנו בחזקה כידוע. וכן יש להוכיח מלשון הרמב"ן עצמו שכתב "וכן אם ברחו באומות ההם מפנינו והלכו להם כמאמרם הגרגשי פנה והלך לו ונתן להם הקב"ה ארץ טובה כארצם זו אפריקי, נצטוינו אנחנו לבוא בארץ ולכבוש..." הרי שרמב"ן מדבר על כיבוש לאחר שברחו. וודאי כוונתו כיבוש היינו השתלטות ולאו דוקא מלחמה.

וחזר על זה הרב ישראלי בעוד שני מקומות: בחוות בנימין ח"א בתשובתו לרב עובדיה יוסף, ואסר להחזיר שטחים גם בחשש פיקוח נפש, כתב (שער ב' סימן יג אות ז): "במיצוי הדברים דלעיל אנו מגיעים למסקנה... וזה אפילו אם נסבור (וכן הוא האמת לענ"ד, וכמ"ש במק"א) שאין לנו כיום מצות כיבוש לכתחילה ע"י מלחמה שכרוכה באבדן נפשות. מכל מקום באותם חבלי ארץ שנפלו לידינו... תרות כיבוש עליהם ועל כן גם לפי אותם יסודות שבדברי הגרע"י עצמם, חייבים לצאת על הגנתם במלחמה, ואין טענת פקוח נפש תופסת בזה".

הרי שאת איסור חזרת שטחים בסס על החיוב לצאת להגנת המקומות שנכבשו במלחמה שנכפתה עלינו. אבל אין חיוב לכבוש. וזה בניגוד לדעת הרצ"י קוק זצ"ל שכתב שאסור להחזיר כיון שיש מצוה לכבוש את ארץ ישראל הרי שפקוח נפש לא דוחה. ע' חוברת "פרקים במשנת הציונות הדתית", י.י. אלישיב, כולל בני אלישע שדמות מחולה, עמוד 22.

ועוד חזר על זה הרב ישראלי בנספח ב' שם בחוות בנימין עמוד קה

אך מצות כיבוש, שראש המדברים בזה הוא הרמב"ן, והוא שדיבר בהרחבה שמצוה זו קיימת בכל הדורות ומחייבת כל יחיד, אינה מצות כיבוש מלחמה אלא מצות התנחלות והאחזות בארץ, כפי שביארתי בספר ארץ חמדה,. שכן הרי אין לדבר על חובת היחיד לכבוש בדרך מלחמה.

ובהמשך כתב "גם אם נראה את מצות כיבוש הארץ כמצוה הקיימת גגם בזמננו וגם ע"י מלחממה, בורר שזו היא מצוה המוטלת על העם כולו... ומאחר שרובו של העם עדיין בחו"ל, ברור שאין לחייב את החלק הנמצא בארץ לקבל עליו את כל העול ואת כל הסיכון שכרוך בזה פשוט איפא שאין כאן מצוה של כיבוש מלחמה.

(ובשנת תשל"ז אמר הרב ישראלי שעור זה במרכז הרב, ולאחר מכן לא היה יכול לתת שעורים בישיבה באותו קיץ)

יש להדגיש שגם לדעת הרב ישראלי לאחר שמקומות אלו נמצאים בידנו, אסור למוסרם כדברי הרמב"ן, אך לא משום שכיבוש שייך היום (דברי הרב ישראלי הנ"ל שימשו גם כאסמכתא להשקפות של ויתורים, דבר שגרם לתרעומת גדולה אצל תלמידי ישיבת מרכז הרב. ראה ספר לזכרו של הרב ישראלי זצ"ל "גאון בתורה ובמידות" – בעריכת הרב ישראל שריר, תשנ"ט, ע' 198, הובא באתר מרכז הרב, הרב ישראלי קוים לדמותו).

כדעת הרב ישראלי גם כתב הרב רבינוביץ זצ"ל. מכל מקום פשטות הבנת הרמב"ן שלא כרב ישראלי, אלא שהרמב"ן מדבר על מצות כיבוש ארץ ישראל.

ויש להוכיח מהרמב"ן שיש מצוה בעצם הכיבוש גם בלא יישוב: רמב"ן במדבר פרק כא פסוק כא

וישלח ישראל מלאכים אל סיחון וגו', אעברה בארצך - אף על פי שלא נצטוו לשלוח להם לשלום פתחו להם בשלום, לשון רש"י. ועוד אבאר בע"ה במקומו (דברים כ י) כי בכל האומות נצטוו לפתוח להם לשלום, חוץ מעמון ומואב. אבל באמת מה שאמר לו "אעברה בארצך" זה היה משה עושה מעצמו דרך פיוס, כי ארץ סיחון ועוג ירושתם של ישראל היתה כי לאמורי היא, והיה מן הדין שאם יענו שלום ופתחו להם שיהיה כל העם הנמצא בה להם למס ועבדום. אבל משה היה יודע כי ישראל עתה לא יכבשו כל עשרה עממים, והיה חפץ שיהיה כל כבושם מעבר לירדן והלאה, שיהיה מושבם יחד, ושהיא הארץ הטובה אשר היא זבת חלב ודבש, הלא תראה שאם לא בקשוהו ממנו בני גד ובני ראובן לא היה מניח שם אדם אלא שתהיה לחרבה.

הרי שבתחילה רצו להשאיר חרבה ולא להתיישב. ואף על פי כן קורא הרמב"ן למלחמה זו לכבוש מלחמת מצוה עיין רמב"ן במדבר פרק לא פסוק כג:

והזהיר אותם עתה בהגעלת כלי מדין מאיסורי הגוים, ולא אמר להם זה מתחלה בכלי סיחון ועוג שלקחו גם שללם, כמו שאמר (דברים ב לה) רק הבהמה בזזנו לנו ושלל הערים אשר לכדנו. והטעם, כי סיחון ועוג מלכי האמורי הם וארצם מנחלת ישראל היא, והותר להם כל שללם אפילו האיסורים דכתיב (שם ו יא) ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת, ואמרו רבותינו (חולין יז א) קדלי דחזירי אשתרי להו, אבל מדין לא היה משלהם ולא לקחו את ארצם, רק לנקום נקמתם הרגו אותם ולקחו שללם ולכך נהג האיסור בכליהם.

הרי שמלחמת סיחון ועוג היתה מלחמת מצוה ואף שלא היתה כוונתם להתיישב שם, על כורחך שזו מלחמת מצוה משום שיש מצוה גם בהחלת הריבונות לבד.

אבל בפרשת חוקת מבואר שמשה רבנו לא רצה להחזיק בעבר הירדן, רמב"ן במדבר פרק כא פסוק כא

וישלח ישראל מלאכים אל סיחון וגו', אעברה בארצך - אף על פי שלא נצטוו לשלוח להם לשלום פתחו להם בשלום, לשון רש"י. ועוד אבאר בע"ה במקומו (דברים כ י) כי בכל האומות נצטוו לפתוח להם לשלום, חוץ מעמון ומואב. אבל באמת מה שאמר לו "אעברה בארצך" זה היה משה עושה מעצמו דרך פיוס, כי ארץ סיחון ועוג ירושתם של ישראל היתה כי לאמורי היא, והיה מן הדין שאם יענו שלום ופתחו להם שיהיה כל העם הנמצא בה להם למס ועבדום. אבל משה היה יודע כי ישראל עתה לא יכבשו כל עשרה עממים, והיה חפץ שיהיה כל כבושם מעבר לירדן והלאה, שיהיה מושבם יחד, ושהיא הארץ הטובה אשר היא זבת חלב ודבש, הלא תראה שאם לא בקשוהו ממנו בני גד ובני ראובן לא היה מניח שם אדם אלא שתהיה לחרבה.

אבל אם כן מדוע משה רבינו לא רצה להתיישב בעבר הירדן? התשובה נמצאת בספר יהושע פרק כב:

יהושע פרק כב פסוק טז - ל

(טז) כֹּה אָמְרוּ כֹּל עֲדַת ה' מָה הַמַּעַל הַזֶּה אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לָשׁוּב הַיּוֹם מֵאַחֲרֵי ה' בִּבְנוֹתְכֶם לָכֶם מִזְבֵּחַ לִמְרָדְכֶם הַיּוֹם בַּה':

(יז) הַמְעַט לָנוּ אֶת עֲוֹן פְּעוֹר אֲשֶׁר לֹא הִטַּהַרְנוּ מִמֶּנּוּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיְהִי הַנֶּגֶף בַּעֲדַת ה':

(יח) וְאַתֶּם תָּשֻׁבוּ הַיּוֹם מֵאַחֲרֵי ה' וְהָיָה אַתֶּם תִּמְרְדוּ הַיּוֹם בַּה' וּמָחָר אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִקְצֹף:

(יט) וְאַךְ אִם טְמֵאָה אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם עִבְרוּ לָכֶם אֶל אֶרֶץ אֲחֻזַּת ה' אֲשֶׁר שָׁכַן שָׁם מִשְׁכַּן ה' וְהֵאָחֲזוּ בְּתוֹכֵנוּ וּבַה' אַל תִּמְרֹדוּ וְאֹתָנוּ אַל תִּמְרֹדוּ בִּבְנֹתְכֶם לָכֶם מִזְבֵּחַ מִבַּלְעֲדֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹהֵינוּ:

(כ) הֲלוֹא עָכָן בֶּן זֶרַח מָעַל מַעַל בַּחֵרֶם וְעַל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל הָיָה קָצֶף וְהוּא אִישׁ אֶחָד לֹא גָוַע בַּעֲוֹנוֹ: פ

(כא) וַיַּעֲנוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה וַיְדַבְּרוּ אֶת רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל:

(כב) אֵל אֱלֹהִים ה' אֵל אֱלֹהִים ה' הוּא יֹדֵעַ וְיִשְׂרָאֵל הוּא יֵדָע אִם בְּמֶרֶד וְאִם בְּמַעַל בַּה' אַל תּוֹשִׁיעֵנוּ הַיּוֹם הַזֶּה:

(כג) לִבְנוֹת לָנוּ מִזְבֵּחַ לָשׁוּב מֵאַחֲרֵי ה' וְאִם לְהַעֲלוֹת עָלָיו עוֹלָה וּמִנְחָה וְאִם לַעֲשׂוֹת עָלָיו זִבְחֵי שְׁלָמִים ה' הוּא יְבַקֵּשׁ:

(כד) וְאִם לֹא מִדְּאָגָה מִדָּבָר עָשִׂינוּ אֶת זֹאת לֵאמֹר מָחָר יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם לְבָנֵינוּ לֵאמֹר מַה לָּכֶם וְלַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:

(כה) וּגְבוּל נָתַן ה' בֵּינֵנוּ וּבֵינֵיכֶם בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד אֶת הַיַּרְדֵּן אֵין לָכֶם חֵלֶק בַּה' וְהִשְׁבִּיתוּ בְנֵיכֶם אֶת בָּנֵינוּ לְבִלְתִּי יְרֹא אֶת ה':

(כו) וַנֹּאמֶר נַעֲשֶׂה נָּא לָנוּ לִבְנוֹת אֶת הַמִּזְבֵּחַ לֹא לְעוֹלָה וְלֹא לְזָבַח:

(כז) כִּי עֵד הוּא בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם וּבֵין דֹּרוֹתֵינוּ אַחֲרֵינוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת ה' לְפָנָיו בְּעֹלוֹתֵינוּ וּבִזְבָחֵינוּ וּבִשְׁלָמֵינוּ וְלֹא יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם מָחָר לְבָנֵינוּ אֵין לָכֶם חֵלֶק בַּה':

(כח) וַנֹּאמֶר וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֵלֵינוּ וְאֶל דֹּרֹתֵינוּ מָחָר וְאָמַרְנוּ רְאוּ אֶת תַּבְנִית מִזְבַּח ה' אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבוֹתֵינוּ לֹא לְעוֹלָה וְלֹא לְזֶבַח כִּי עֵד הוּא בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם:

(כט) חָלִילָה לָּנוּ מִמֶּנּוּ לִמְרֹד בַּה' וְלָשׁוּב הַיּוֹם מֵאַחֲרֵי ה' לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לְעֹלָה לְמִנְחָה וּלְזָבַח מִלְּבַד מִזְבַּח ה' אֱלֹהֵינוּ אֲשֶׁר לִפְנֵי מִשְׁכָּנוֹ:

לפי זה יש מצות כיבוש גם לא לשם התיישבות. אבל ע' מהר"ל בתחילת פרשת ואתחנן:

רש"י דברים פרק ג פסוק כג (פרשת ואתחנן)

בעת ההיא - לאחר שכבשתי ארץ סיחון ועוג דמיתי שמא הותר הנדר:

גור אריה דברים פרק ג פסוק כג (פרשת ואתחנן)

שמא הותר הנדר וכו'. וקשה, אחר שהיה סבור שהותר הנדר, אם כן לא היה צריך להתפלל, שהרי כבר הנדר הותר. ועוד קשה, למה הנדר הותר בלא תפילה, שלא התפלל, ויהיה הנדר מותר:

ונראה, שמשה היה סובר שהקדוש ברוך הוא נשבע שלא יביא משה את ישראל אל הארץ אשר נשבע לאבותם (ר' במדבר כ, יב), ובכלל שבועה זאת היא כל הארץ, אף ארץ סיחון ועוג, שהרי נתן הקדוש ברוך הוא לאברהם, כמו שפירש רש"י אצל "ההוא יקרא ארץ רפאים" (פסוק יג). ומה שבא משה אל ארץ סיחון ועוג, אף על גב שגם היא בכלל הארץ אשר נתן הקדוש ברוך הוא לאברהם, היינו טעמא, שעדיין לא שאלו בני ראובן ובני גד הארץ לחלקם, ואם לא [היו] מבקשים את ארץ סיחון ועוג - לא היו יורשים בני ישראל הארץ, כמו שכתב הרמב"ן בפרשת חקת (במדבר כא, כא), וכן הארכנו בפרשת מטות (במדבר פל"ב אות יב), עיין שם, אלא היתה הארץ נשארת חריבה מאין יושב, והיו מניחין אותה כך, והולכין להם. לכך לא יקרא בזה "לא תביאו את הקהל אל הארץ אשר נשבעתי לאבותם" (ר' במדבר כ, יב), כיון שלא היה כבוש הראשון לנחול הארץ ולישב בה. וכאשר שאלו בני גד ובני ראובן את ארץ סיחון ועוג לחלקם (במדבר לב, א - ה), היה משה סובר אחר שהשבועה היא "לא תביאו את הקהל אל הארץ אשר נשבעתי", ואני הבאתים אל הארץ אשר נשבע לתת להם, שכיון שירשו את ארץ סיחון ועוג קורא אני בו "אשר נשבעתי לאבותם", והיה אומר שכיון שבטל מקצת הנדר - בטל כולו, כך היה דעת משה רבינו עליו השלום:

ומכל מקום היה אומר צריך אני להתפלל, שאף על גב שהנדר בטל מטעם נדר שבטל מקצתו בטל כולו, סוף סוף העונש לא בטל מה שהקדוש ברוך הוא רוצה להעניש אותו שלא יבוא לארץ, כי מה שבטל זה - והביאם אל ארץ סיחון ועוג - היה ממילא, כמו שפירשנו למעלה, שבעת שבא לשם לא היה הארץ של ישראל, ולא יאמר עליה "לא תביאו הקהל אל הארץ אשר נשבעתי לאבותם", ואם כן הקדוש ברוך הוא יקיים דבריו ויענוש בלא שבועה, דשבועה דל מהכא - העונש במקומו עומד, לכך הוצרך להתפלל לבטל העונש, אחר שנתבטל השבועה:

אמנם לפי האמת לא נתבטלה השבועה, שמה שאמר הקדוש ברוך הוא "לא תביאו את הקהל אל הארץ אשר נשבעתי לאבותם" היה על עיקר הארץ, והוא מעבר הירדן והלאה:

לכאורה תמוה מה שכתב הרמב"ן שאם משה לא היה מבקש הארץ היתה חריבה. ויש לומר בדעתו, שעיקר הכיבוש הוא לשם התיישבות, וכיון שמשה רבינו לא התכווין להתיישב אם כן היה פגם במצות הכיבוש, והיה תלוי אם יבקשו או לא יבקשו.