הדברים נאמרו בשיעור לט"ו בשבט ה'תשע"ט במסגרת "יום הולדת שנה לחידוש מהגוש" (ראו כאן). תמלל וערך אביעד ברסטל. התמלול והעריכה לא עברו את ביקורת הרב

***

פתיחה

"ארבעה ראשי שנים הם" אומרת המשנה במסכת ראש השנה (א', א). אנחנו יודעים על "אחד בתשרי" אבל מופיע שם גם "ט"ו בשבט", הוא "ראש השנה לאילנות".

כמובן, ראש השנה לאילן נזכר בגלל סיבות הלכתיות שקשורות למעבר משנה לשנה לענייני מעשרות, לענייני ערלה, שלא נרחיב בהם כרגע. אבל מתורתם של חכמי צפת מן המאה השש עשרה, ובפרט המקובלים בהם, למדנו שהרבה עומק יש בראש השנה לאילן.

ט"ו בשבט נעשה גם ליום שמחה כשדובר על שיבה לארץ ישראל.[1] בארץ ישראל הרי נאמר "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל" (ויקרא י"ט, כג), וחז"ל דרשו שהפסוק לא בא ללמד רק את דין הערלה, אלא גם לצוות על נטיעת עצי מאכל בארץ ישראל. כל זאת, על מנת לקיים את מה שינבא לימים הנביא יחזקאל, "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא" (יחזקאל ל"ו, ח). העצים הנותנים את פירותיהם – "אין לך קץ מגולה מזה" (סנהדרין צח.). זהו סימן לידו הטובה של הקב"ה עלינו, כדי לגאול אותנו ולהשיב אותנו אל ארץ קודשנו, ולשמוח בעץ הזה שאנו נוטעים.

 

הלימוד מן הברוש

מה אם כן אנחנו יכולים ללמוד מן העץ? נתחיל משיר פשוט, נקרא לו במרכאות 'חילוני', שיר שכתב אהוד מנור ושר אריאל זילבר. נראה מה הוא למד מן העץ, ומה אנחנו יכולים ללמוד ממנו:

"ואני ראיתי ברוש, שניצב בתוך שדה מול פני השמש. בחמסין, בקרה / אל מול פני הסערה.

על צידו נטה הברוש. לא נשבר. את צמרתו הרכין עד עשב. והנה, מול הים / קם ברוש ירוק ורם". ("ברוש")

והפזמון:

"הנה ברוש לבדו מול אש ומים / הנה ברוש לבדו עד השמים. ברוש לבדו איתן / לו רק ניתן, ואלמד / את דרכו של עץ אחד". (שם)

מה רוצה המשורר ללמוד מן העץ? הוא רוצה ללמוד ממנו דבר אחד, והוא עצמו מעיד על עצמו שהוא לא מצליח:

"ואני כמו תינוק שנשבר ולא יכול מול פני השמש. בחמסין, בקרה / אל מול פני הסערה". (שם)

מה הוא רוצה ללמוד מן העץ? איך לעמוד "בקרה", "מול פני הסערה" – ולא להישבר. לדעת להמשיך: כמה שהקרה והסערה כופפות את ראשו עד עשב, הוא יכול להן. הוא קם, הוא לא מתייאש. הוא איננו נשבר.

 

העץ והאדם בספר איוב

אם נלך מאריאל זילבר אל ספר שהקב"ה זיכה אותנו בו, ספר הספרים, נראה שאיוב אומר דברים דומים מאוד:

"כִּי יֵשׁ לָעֵץ תִּקְוָה אִם יִכָּרֵת וְעוֹד יַחֲלִיף וְיֹנַקְתּוֹ לֹא תֶחְדָּל". (איוב י"ד, ז)

גם כשכורתים אותו העץ איננו מתייאש. הוא ממשיך לצמוח.

אפילו "אִם יַזְקִין בָּאָרֶץ שָׁרְשׁוֹ וּבֶעָפָר יָמוּת גִּזְעוֹ" (איוב י"ד, ח) ונדמה שהוא כלה מן העולם, העץ מצליח לחזור לצמוח מחדש, ו"מֵרֵיחַ מַיִם יַפְרִחַ וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָטַע" (איוב י"ד, ט).

וכמו שמתאר המשורר: "ואני כמו תינוק שנשבר ולא יכול מול פני השמש" ("ברוש"), אומר לנו איוב:

"וְגֶבֶר יָמוּת וַיֶּחֱלָשׁ וַיִּגְוַע אָדָם וְאַיּוֹ. אָזְלוּ מַיִם מִנִּי יָם וְנָהָר יֶחֱרַב וְיָבֵשׁ. וְאִישׁ שָׁכַב וְלֹא יָקוּם עַד בִּלְתִּי שָׁמַיִם לֹא יָקִיצוּ וְלֹא יֵעֹרוּ מִשְּׁנָתָם". (איוב י"ד, י-יב)

כמה העץ חזק! הוא לא מתייאש! אחרי שכורתים אותו, אחרי שהוא מזקין – הוא מסוגל להתחדש, לצמוח, ואני כבן אדם, נשבר ועתיד למות. כמה תקוה ניתן ללמוד מן העץ! את המושג תחיית המתים: איך אפשר עדיין לקום גם אחרי שנשברים, איך אפשר עדיין לצמוח.

"ברוש לבדו איתן / לו רק ניתן, ואלמד / דרכו של עץ אחד". ("ברוש")

כמה חשוב ללמוד את הדבר הזה מן העץ! ולכך בדיוק יש לנו הזדמנות עכשיו בט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות.