מעמדו של עשירי באב

מעמדו של עשרי באב / גלעד פריימן

קושטא דמילתא גליון ב' (אב התשפ"ב)

במאמר ננסה לסקור את היחס ליום י' באב, מהמקורות בגמרא, דרך הפוסקים ועד לגדולי האחרונים.

הגמרא בתענית (כט.) דנה במקור לכך שיום החורבן הוא תשעה באב:

חרב הבית בראשונה - דכתיב ובחדש החמישי בשבעה לחדש היא שנת תשע עשרה [שנה] למלך נבכדנאצר מלך בבל בא נבוזראדן רב טבחים עבד מלך בבל ירושלם וישרף את בית ה' וגו', וכתיב ובחדש החמישי בעשור לחדש היא שנת תשע עשרה [שנה] למלך נבוכדנאצר מלך בבל בא נבוזראדן רב טבחים עמד לפני מלך בבל בירושלם וגו'. ותניא: אי אפשר לומר בשבעה - שהרי כבר נאמר בעשור, ואי אפשר לומר בעשור - שהרי כבר נאמר בשבעה. הא כיצד? בשבעה נכנסו נכרים להיכל, ואכלו וקלקלו בו שביעי שמיני, ותשיעי סמוך לחשיכה הציתו בו את האור, והיה דולק והולך כל היום כולו, שנאמר אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב. והיינו דאמר רבי יוחנן: אלמלי הייתי באותו הדור - לא קבעתיו אלא בעשירי, מפני שרובו של היכל בו נשרף. ורבנן: אתחלתא דפורענותא עדיפא. ובשניה, מנלן? דתניא: מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב.

 

בפסוקים מופיעים גם יום תשיעי וגם יום עשירי כיום החורבן, ומובאת ברייתא שמסבירה שבתשעה באב התחילה שריפת ביהמ"ק, וביום עשירי נמשכה ונגמרה. הגמרא מכריעה שצמים בתשיעי ולא בעשירי מפני שזוהי תחילת הפורענות, שהיא משמעותית יותר. לכאורה, פשט הגמרא הוא שאין מעמד מיוחד ליום עשירי.

מנגד, בירושלמי (תענית פרק ד הלכה ו) עולה מבט אחר:

רבי יהושע בן לוי ציים תשיעי ועשירי רבי אבון ציים תשיעי ועשירי רבי לוי ציים תשיעי ולילי עשירי.

נראה, שחלק מהאמוראים היו צמים גם בתשיעי וגם בעשירי, או בתשיעי ולילי עשירי, מכאן נראה שיש לליל עשירי (ואולי גם ליומו) מעמד מיוחד, שמצדיק צום, ויש לדון האם נכון להשוותו לתשעה באב עצמו, או לצום אחר, כמו י"ז בתמוז.

בשו"ע (סימן תקנח סעיף א) נפסק שליום עשירי מעמד מיוחד, אך אין בו צום:

בתשעה באב לעת ערב הציתו אש בהיכל ונשרף עד שקיעת החמה  ביום עשירי, ומפני כך מנהג כשר  שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בליל עשירי ויום עשירי. הגה: ויש מחמירין עד חצות היום ולא יותר ; אם חל תשעה באב בשבת ונדחה ליום א', מותר לאכול בשר ויין  יום ב', אבל בלילה אסור מפני אבילות של יום . 

כלומר, לעניין איסור אכילת בשר ושתיית יין, יש ליום עשירי מעמד מיוחד - כשל תשעת הימים לאשכנזים, וממילא סביר שיהיה אסור גם בכיבוס, וכך כתב הבאה"ט (באות ב), הוא מוסיף שזה לא כמו ת"ב, ולכן מותר לרחוץ ידים, כמו בתשעת הימים:

חצות. וה"ה שלא לרחוץ ולספר ולכבס עד חצות אחרונים בשם רש"ל. ומ"מ מותר ליטול ידיו דדוקא ברחיצה גמורה במרחץ אסור.

מנגד, בשע"ת (ס"ק ב) מובא שלברך שהחיינו אסור (ומנומק בכך שלא יכול להיות קל יותר משלושת השבועות), וגם מותר בתספורת (עפ"י הגה"מ):

והנוהגין שלא לברך שהחיינו מי"ז בתמוז גם בליל ויום עשירי אסור… ובהגמיי' מיקל בכל גוונא בתספורת ע"ש

לכאורה זהו דבר בלתי מובן, שהרי בשר ויין אסורים רק בתשעת הימים, ותספורת אסורה בכל שלושת השבועות. אם כן, יש כאן מעמד מוכלא. יתכן שיש לחלק בין דיני מניעת שמחה (שהחיינו, בשר ויין) לתספורת, שעיקרה הוא להראות את האבלות כלפי חוץ, שלא תהיה קיימת ביום עשירי.

והרב חיד"א בברכי יוסף (או"ח תקנ"ח, ג'), בשם רבי מאיר מזרחי, מסביר את מעמד יום עשירי בצורה מיוחדת:

למי שהיה בדרך ביום ט' באב, וטעה שלא ידע שהוא ט' באב ואכל ושתה, ובא לעיר ביום ט' באב, אם בא קודם חצות, יתענה עד הלילה. וטוב שיתענה בעשירי, וינהוג איסור ברחיצה ותשמיש. ואם בא בערב, יתענה יום עשירי וינהוג ה' עינויים. אך בתלמוד תורה וכיוצא חייב. הרב מהר"ם מזרחי בספר פרי הארץ ח"ב סי' ט'.

לשיטתם ז"ל, מי שטעה ולא נהג ת"ב, ינהג בו לחלוטין למחרת, למעט איסור ת"ת.

והנה יש להבין מה ההבדל בין תלמוד תורה לעינויים. ונראה לומר שה' עינויים הם דין צער, ואילו ת"ת מקורו בדיני אנינות, ולפי זה יניח תפילין בשחרית ביום עשירי. מעמדה עקרונית זו נראה שיש ליום עשירי מעמד כשל ת"ב, ורק ת"ב שמתקיים מונע את הצורך בו, מה שמאוד מתאים לעמדה שבעצם היה צריך לצום תשיעי ועשירי, אלא שזוהי גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה. יש להעיר שיש שכתבו שהוא מצד זה שינהג איסור בלאוין, אך בת"ת יש עשה שלימוד תורה ולכן לא ינהג בו איסור.

וראיתי בספר פה אליהו לרבי אליהו חמוי שהביא שנהגו שלא להניח תפילין, ומשמע שדינו הוא כת"ב ממש אף לעניין דיני אנינות, שזה יותר חמור משיטת הברכ"י.

וכנגדו ניצב הרב כמהר"ר מרדכי כרמי במאמר מרדכי (תקנ"ח אות א') שכתב שיש להקל בתבשיל בשר, יותר מהקולות של תשעת הימים (לנוהגים בהם) מה שמראה על מעמד דומה יותר לשלושת השבועות, ולא מעמד של ת"ב שני או תשעת הימים, עמדה זו דומה יותר לשיטת השע"ת שראינו לעיל.

בנוסף, יש דיון האם מעמדו של ליל י' נובע מכך שצמו ביום שלפניו, או מהיותו ליל עשירי, הרמ"א (סימן תקנח סעיף א)  פסק שיש להימנע מאכילת בשר בלילה, אף בנדחה:

אם חל תשעה באב בשבת ונדחה ליום א', מותר לאכול בשר ויין יום ב', אבל בלילה אסור מפני אבילות של יום (מהרי"ל).

לשיטתו נראה שהמעמד נובע מהיותו הלילה שאחרי הצום, ולא מאיזה דין מיוחד ביום עשירי.

מנגד, מהר"י אזולאי בברכ"י (תקנ"ח ב') הביא מדברי מהרח"ו שבנדחה אין להימנע מאכילת בשר בו, ומשמע שהוא מצד היותו ליל עשירי:

הגה. יום שני אבל בלילה אסור וכו'. מהר"ש ויטאל כתב בספר הכוונות (דף פט ע"ג) דהרב אביו מהרח"ו זצ"ל היה אוכל בליל שני אם ט' באב דחוי. וכן ראיתי להרב פר"ח בליקוטים שכתב דאין טעם לאסור בלילה שאחר התענית.

בנו של הרב חיד"א בקונטרס תפארת משה דף ק"י., הסביר את שיטת מהרח"ו בכך שמוצאי תשעה באב הוא זמן נחמה כמבואר בשער הכוונות, ולכן יש עניין של שמחה בו. לפי זה נראה שגם למוצאי הצום יש מעמד, אך הוא חלש יותר מהמעמד של ליל עשירי, ולכן צריך את הדין של זמן נחמה כדי להתיר בשר בו.

וראיתי להרב יצחק פאלאג'י בספר יפה ללב (סימן תקנח אות ד) שכתב שבנדחה מותר לאכול בשר, ואף לברך שהחיינו, ומתוך דבריו ניכר שיש דין אבלות במוצאי הצום, אך הוא לא חזק מספיק כדי לאסור אכילת בשר, והדין של זמן פורענות לא קיים כלל, והוא תוצאה של התאריך.

לסיכום, נראה שישנם שני טעמים למעמדו של ליל עשירי – או מצד היותו מוצאי הצום, או הלילה שבו נשרף המקדש, ומעמד עשירי נתון במחלוקת הפוסקים, האם הוא מעין ת"ב, כמו המשך של תשעת הימים, או כאחד מימות שלושת השבועות