אכילת בשר בתשעת הימים אצל יהודי מרוקו
אכילת בשר בתשעת הימים אצל יהודי מרוקו / אליהו הכהן סקלי
קושטא דמילתא גליון ב' (אב התשפ"ב)
הקדמה
מנהגי בין המצרים משתנים בין קהילה לקהילה, ובמקומות מסוימים חל שוני פנים-קהילתי. במאמר זה אי"ה אעסוק באחד מהנושאים בהם לא היה מנהג אחיד בכל מרוקו והוא אכילת בשר ושתיית יין בתשעת הימים.
המנהג הרווח בתשעת הימים בקהילות מרוקו הוא שלא לאכול בשר ולשתות יין מר"ח אב עד העשירי באב. הקהילות במרוקו נחלקו בדיוקים במנהג ובתקופה בה היה נהוג. כאמור בהרבה מנהגים היה שוני רב בין קהילה לקהילה, החלוקה הידועה ביותר היא בין קהילות המגורשים וקהילות התושבים,[1] אך ידועות עוד חלוקות לקהילות ותתי קהילות שראו עצמם כקהילות נפרדות,[2] ואי"ה ניגע בשוני הנ"ל גם במאמר זה.
התקופה בה לא אוכלים בשר ושותים יין[3]
לצורך הקדמה נסקור את מקור הדין שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בתשעת הימים מר"ח אב עד יום התענית ואת תפוצת המנהג במרוקו.
במשנה בתענית (ד, ז) מובא שלא לאכול בשר בערב תשעה באב. הגמרא (תענית ל.) מביאה את שיטת רב יהודה לפיה האיסור חל רק מחצות היום ודווקא בסעודה המפסקת, וכך פוסק מרן (שו"ע סי' תקנ"ב ס"א, וכן בס"ט) שמותר לאכול בשר בשופי מלבד בסעודה המפסקת בערב ט"ב. אולם מדברי הפוסקים משמע כי מנהג רוב ישראל להחמיר שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין לפחות מתחילת השבוע שחל בו ט"ב. [4]
בדברי רב האי גאון (מובא באבודרהם הל' ת"ב מ"ו) מובא המנהג להקפיד שלא לשחוט מראש חודש אב עד יום התענית ע"מ שלא יבוא לאכול בשר בתשעת הימים, וכן כתב הרמב"ם (הל' תעניות ה,ו) שיש מקומות שנהגו לבטל השחיטה מר"ח עד התענית. כך פסקו ראשונים רבים נוספים, [5] וכן משמע מדברי הרשב"א (שו"ת רשב"א סי' שו), שאע"פ שמדינא מותר לאכול בשר עד הסעודה המפסקת, מי שמנהגו שלא לאכול בכל תשעת הימים אסור לו לשנות מנהגו.
על אף שמרן פסק שמותר לאכול, הזכיר את המנהג להחמיר שלא לאכול בשר מר"ח (סי' תקנ"א ס"ט) ואף הזהיר: "כל מי שאוכל בשר במקום שנוהגים בו איסור, פורץ גדר הוא וינשכנו נחש" (שם סעיף יא). בכלל דבריו הביא בנוסף שישנו מנהג להימנע לאכול בשר ולשתות יין כבר מי"ז בתמוז.
מעיון בספרי פוסקי מרוקו אנו למדים שהמנהג במרוקו היה להחמיר שלא לאכול בשר מר"ח אב עד התענית (למעט בני עליה שנהגו להחמיר בזה כבר מי"ז בתמוז[6]). כך לדוג' מובא בדברי ר' שלמה הכהן צבאן בספרו ״לך שלמה״ (השמטות או"ח סי' ט): "נהגו בעירינו דובדו שלא לאכול בשר מר"ח אב עד יום התענית...". כך גם בתשובת ר' יצחק עמאר המובאת בשו"ת דברי שלום ואמת (סי' כא):[7] "וראינו מה שכתב הבאה"ט סי' תקנ"ח ס"ק א' ותקנ"ט ס" י"ג וס"ק ט"ז, אבל מה נעשה שמנהגנו הוא שאפילו מילה שחלה מראש חודש עד התענית אין אוכלין בשר בבית המילה...". כלומר החמירו שלא לאכול בשר מר"ח אב עד יום התענית אפילו בסעודת מצוה כמו ברית מילה.[8]
אכילת בשר ביום י' באב
הטור ובעקבותיו מרן (סי' תקנ"ח) פסקו שלא לאכול בשר ולשתות יין גם ביום י' אב.[9] כך גם פסקו כמה מחכמי מרוקו וביניהם ר' יצחק בן וואליד (ויאמר יצחק, ליקוטי או"ח, הלכות ת"ב, ב'): "בעניין אכילת בשר ושתיית יין מנהגנו שלא לאכלו מר"ח אב ויום ר"ח בכלל… וליל עשירי ויום עשירי עד חצות" מדבריו משמע שלא נהגו לאכול בשר מר"ח ועד ליום עשירי בחצות (ובכך נעסוק בסעיף הבא). כמוהו פוסק ר' ברוך אברהם טולידאנו בספרו "הלכה ברינה" (תקנ"ח): "לעת ערב הציתו אש להבה, עד סוף יום העשירי כבה, על כן מנהגם של ישראל ישר, שאין שותים יין או אוכלים בשר. אך עד חצות היום דווקא מחמירים, ואם נדחה הלילה לבד אוסרים."
אכילת בשר ושתיית יין בר"ח אב
המנהג להחמיר בבשר ויין בר"ח
ר' יוסף בן סאמון מפאס,[10] בספרו עדות ביהוסף (ח"ב סי' מא) דן באריכות במנהג שלא לאכול בשר ולשתות יין ביום ר"ח אב עצמו. לשיטתו, מניסוחו של מרן שכתב "מראש חודש עד התענית" ניתן להבין שהמנהג כלל גם את יום ר"ח עצמו (בדומה ללימוד מהגמרא בתענית יז ע"ב: "מריש ירחא" – מיום ראש חודש עצמו).
כך ניתן להבין גם מלשון הירושלמי (פרק מקום שנהגו) שגורס שלא אוכלים בשר ולא שותים מיין "מדעייל אב" כלומר מהרגע שהחודש נכנס בתפילת ערבית של ר"ח אב.
אולם ישנה בעייתיות במנהג האבילות בר"ח. שכן הגמרא בתענית (יז:) אוסרת להספיד ולהתענות בר"ח, וכך פסק מרן להלכה בהלכות ראש חודש (או"ח תי"ח ות"כ). עכ"פ נראה שהאיסור נוגע רק להספד, שכן מרן בסי' תק"פ מביא מנהג להתענות ביום א' אב שמת בו אהרן הכהן אע"פ שמדובר בר"ח. כאן מדייק ר"י בן סאמון שישנו איסור להספיד בר"ח אך הוא אינו כיו"ט גמור שיש בו חיוב שמחה בבשר ויין. על אף שיש מצווה להרבות בסעודת ראש חודש (סי' תי"ט), אין חיוב על כך (כדמוכח מדברי מרן בסי' קפ"ח ס"ז, וכן מדברי רב שר שלום גאון המובאים בטור תקנ"ב). בהמשך מתייחס ר"י בן סאמון למנהג שלא להמנע מבשר ויין ביום ראש חודש ומביא לו סמך אפשרי אך דוחה אותו. כלומר המנהג להבנתו של ר"י בן סאמון הוא שלא לאכול בשר ולשתות יין גם בר"ח אב עצמו.
כמוהו גם פוסק ר' יצחק בן וואליד בספרו ״ויאמר יצחק״ (או"ח, ליקוטים, הלכות ת"ב, ב): "בענין אכילת בשר מנהגנו שלא לאכלו מר"ח אב ויום ר"ח בכלל." ומתבסס על דברי ר' חיים אלגאזי בספרו "בני חיי" בסי' תקנ"א (ס"א, על הב"י שם) המביא את מנהג האריז"ל וחכמי אשכנז: "שלא לאכול בשר משנכנס אב וכו' נ"ב עיין שכנה"ג בזה הסי' בהגהת ב"י אות כו' שכתב אם ר"ח בכלל האיסור או לאו עד, אבל בדרשות מהרי"ל ז"ל בהגהה מצאתי ור"ח גופיה אסור עכ"ד; ובמחזור למוהר"ח הכהן מיוסד ע"פ הארי"א זלה"ה כתב דאף בר"ח אין לאכול בשר".[11]
המנהג להקל בבשר ויין בר"ח
בדבריו המובאים בדברי הבני חיי, הרב החבי"ב (שכנה"ג סי' תקנ"א אות כו) מביא את מחלוקת הפוסקים ומעלה שאין הכרעה ברורה בעניין כך שיש מנהגים שונים. למשל הוא עצמו מעיד שבקושטא פשוט המנהג שכן אוכלים בשר ושותים יין בר"ח אב וכך הוא נוהג בעצמו.[12]
למקור זה מתייחס ר' משה טולידאנו בספרו השמיים החדשים (מהדורה חדשה ס"ס צ): "ואנחנו נהגנו לאכול, ולא ידענו סמך לדבר", וכך גם נכדו ר' יהודה טולידאנו (וזאת ליהודה, סי' קיז): "אבל בערי המערב פשוט לאכול בשר ביום ראש חודש אב, ונהרא נהרא ופשטיה". כמוהם פוסק מורנו ר' שלום משאש (שמ"ש ומגן ח"ג סי' נד): "ביום ר"ח היינו אוכלים בשר בסעודה קודם השקיעה. וקוראים לה סעודת סילוק הסכין של השחיטה" ור' רפאל ברוך טולידאנו (קיצוש"ע השלם, תצ"ח אות לא) "אנחנו הספרדים המנהג שלנו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין מיום שאחר ראש חודש אב, עד יום עשירי באב." וכן מובא אצל עוד מפוסקי מרוקו, ומשמע שזה היה המנהג הנפוץ יותר בקרב יהודי מרוקו.[13]
אכילת בשר ושתיית יין בשבת שבתוך תשעת הימים
ביו"ד סי' ת פוסק הטור ובעקבותיו מרן כדעת ר' יוחנן במסכת מועד קטן (כג:-כד:), שאין לנהוג בשבת מנהגי אבלות שבפרהסיה. באו"ח סי' תקנ"ב מביא הטור את מנהג הגאונים שלא לאכול בשר ולשתות יין בסעודה המפסקת שחלה בשבת (במקרה בו הצום חל במוצאי השבת), ופוסק שאין לנהוג כך מכיוון שלדעתו זהו מעשה שניכר שעושים אותו משום אבלות. מרן שם (ס"י) פוסק בהתאם שמותר לאכול בשר ולשתות יין בסעודה המפסקת שקורית בשבת זו.
המנהג להקל בבשר בשבת
מדברים אלו של הטור ומרן אנחנו לומדים טעם למנהג להקל בבשר בשבת איכה, וכן נהגו אצל קהילות המגורשים, ובין היתר מעיד על המנהג הנ״ל ר׳ יוסף טולידאנו בתשובה המובאת בשו״ת השמיים החדשים (מהדורה חדשה סי׳ צב): ״מה שנהגו קצת אנשים בשבת הקרוב לט' באב אין אוכלים בו בשר כי אם כשעברו עליו ג' ימים או יותר, ויש אנשים שאוכלים בשר ושותים יין ישן, ומעלים על שולחנם כסעודת שלמה בשעתו, וכן הוא סברת מרן באורח חיים ע״ש, ואני מן הנוהגים כן שבח לאל...״,[14] וכן מדברי ר' יצחק בן וואליד (ויאמר יצחק, או"ח ליקוטים הלכות ט"ב אות ב'): "ואין שוחטים כי אם ביום חמישי קודם שבת חזון אחר חצות היום" משמע ששוחטים בשר לכבוד השבת, ומדברי ר' רפאל ברוך טולידאנו בקיצוש"ע טולידאנו (תצ"ח אות לט): "בשר שנשתייר משבת או ר"ח…" משמע כי אכלו בשר בשבת זו.
המנהג להחמיר שלא לאכול בשר
בדברי ר' דוד הכהן סקלי בשו"ת "קרית חנה דוד" (הלכות אבלות סי' לב) מובאת עדות למנהג יהודי העיר דבדו בשבת איכה, אגב מנהגם של יהודי דבדו בימי השבעה ל"ע שלא לאכול בשר אפילו בשבת: "מה שנהגו בעיר מולדתנו דובדו יע"א שבימי האבלות שלא לאכול בשר הוא מנהג קדום מאנשי סיבילי'א… וידוע הוא שאנשי עיר דובדו יע"א הם הוקבעו ממגורשי סיבילי'א. עוד נהגו שלא לאכול בשר בשבעת ימי האבלות אף בשבת ונ"ל שמשום זה הוקבע מנהגם שלא לאכול בשר מר"ח אב עד אחר התענית ואפילו בשבת כמו באבלות להכי נהגו הכל שלא לאכול בשבת בינתים חוץ מבני מורציינו י"ץ שנהגו לאכול בשבת איכה וקבעוהו חובה אף לעני שמבני משפחתם".[15] מדבריו אנחנו לומדים כי זהו מנהג יהודי דבדו אף בימי השבעה ומקובל שזהו מנהג עתיק אצלם עוד מימיהם בספרד[16].
עדות נוספת למנהג אנו רואים בתחילת דברי ר' שלמה הכהן צבאן בשו"ת "לך שלמה" (השמטות או"ח סי' ט): "נהגו בעירינו דובדו שלא לאכול בשר מר"ח אב עד יום התענית כמ"ש מרן בסי' תקנ"א ס"ט ושבת שבתוך זמן זה מחולקים במנהג יש בתי אבות שנוהגי' לאכול הבשר ביום השבת ויש בתי אבות שנוהגי' שלא לאכלו הפך מן הדין שכתב בש"ע בסי' תקנ"ג ס"י[17] דמותר…" בתשובה לכמה מבני העיר שרצו לשנות מנהגם, תר ר' שלמה אחר טעמי המנהג ומביא שני טעמים:
א. "חששו שאם יהיו אוכלים בשר בשבת א"כ מוכרחים הם לקנותו ביום שישי בשבת ובעודם מתעסקים בו להכינו לשבת יבואו לאכלו ביום השישי שהוא חול גמור לכן אסרו וקבלו עליהם שלא לאכלו".
מדבריו אפשר להבין שבני דבדו שהחמירו בזה, החמירו על עצמם כל כך שלא להתעסק בבשר בימי החול כדי שלא יבואו ח"ו לאכלו ואפילו ביום שישי בהכנות לכבוד שבת, וכתוצאה לא היו אוכלים בשר בשבת זו.
לפי טעם זה אפשר לטעון שההימנעות מבשר אינה משום אבלות, אלא משום סייג שקיבלו עליהם בימי החול, ופשוט לא היו מכינים בשר לשבת. סמך נוסף ניתן להביא מדברי ר' דוד יוסף בספרו "בית דוד" (סי' שכד) שם הוא מתבסס על דברי רבינו יונה: "מי שקיבל שלא לאכול בשר מי"ז בתמוז עד ט"ב אפי' בשבתות שבנתים נראה דשפיר דמי ואין עליו איסור בשביל שמונע ענג שבת דיכול לקיים ענג שבת בשאר דברים דלא מצינו בשום ספר שחייב לאכול בשר בשבת." וסובר שאין שום חובה לאכול בשר בשבת.[18]
עוד סמך לטעם זה של ר' שלמה מצאתי במנהג משפחתי לפיו אנחנו מחמירים דווקא שלא להכין בשר לשבת זו, וסבתי הי"ו הסבירה לי שנהגו שאם מישהו אחר מכין בשר ומביא להם בשבת מותר לאכול ממנו, וכך אנחנו נוהגים. [19] כך מובא גם בספר "מנהגי קהילת קודש דבדו" לר' אליהו רפאל מרציאנו: "יש ממשפחות הכהנים שנמנעו הם מלבשל בשר, אבל אכלו בשר ששכנים שלחו להם לכבוד שבת", וזה כאמור מחזק את המנהג שלא נמנעו מבשר בשבת משום אבלות, אלא נמנעו מלהכין בשר לשבת ולכן לא אכלו גם בשבת.
ב. טעם נוסף למנהג זה שמביא ר' שלמה הוא אותו הטעם המובא בדברי ר' דוד הכהן סקלי: "אידך והוא דטעמם נכון משום דבעיר דובדו נהגו שלא לאכול בשר גם בשבת באבילות חדשה ב"מ, ואע"ג דמדינא מותר האבל ב"מ בבשר ויין זולתי האונן כמבואר ביו"ד סי' שמא אפ"ה נהגו שלא לאכול בשר בין בחול בין בשבת ולכן נהגו גם באבילות ישנה שלא לאכול בשר גם בשבת בינתיים דחיישי שמא יבואו לזלזל גם בשאר דברים כגון תספורת וכיבוס יבואו להקל בהם באבילות ישנה ולזלזל".
גם לפי טעם זה אפשר לומר כי ההמנעות מבשר בשבת איכה אינה משום אבלות כלל, אלא משום סייג שעשו לעצמם שלא לבוא לזלזל במנהגי תשעת הימים הנהוגים בימי החול, שהרי בשבת של ימי השבעה ל"ע מחמירים בזה, ואם יקלו בזה בתשעת הימים יכולים לטעות ולחשוב שמנהגי אבלות ישנה פחות חשובים מאבלות חדשה ל"ע. נראה שטעם זה פשוט אצל רשה"ך צבאן ואצל ר' דוד הכהן סקלי, וברור להם שמותר להימנע מבשר בשבת של ימי השבעה ל"ע, וסביר להניח שגם זה מאותו טעם של רבינו יונה המובא בבית דוד, לפיו אין חובה לאכול בשר בשבת "ושב ואל תעשה עדיף".
על אף שלא מדובר בדינא דאבילות אלא בסייג פוסק ר' שלמה הכהן צבאן שיש להימנע להתיר את המנהג: "אין להקל רק בכשיש סיבה, לקיים ואל תטוש תורת אמך וכדי הוא בית א-להינו להצטער עליו בדבר שנהגו בו אבותינו ואבות אבותינו להחמיר ולא נהיה אנחנו טובים מאבותינו בתענוגים וחמודים לאהבת המועיל והערב ואל א-להי הצבאות. יקרב קץ הפלאות בבנין בית הנחמות. ויורינו מתורתו נפלאות אמן."
המנהג לאכול רק ל'כליע (בשר משומר)
אחת העדויות הקדומות למנהג זה היא בדברי ר׳ ידידיה מונסונייגו הקדמון,[20] בספרו שו״ת ״דבר אמת״ (סי׳ ג׳): "נשאלתי בענין הנהוג במחנה א-להים זה שיש מנהג חלוק בשתי קהילות. אחת הנקראת מוריסו"קוס הכוונה שהם ממדינת ומחוז מרא"קס ואחת שהיא נקראת לעזאמא דהיינו שנתגרשו בזמן הגירוש מן ספרד… ובשבת בינתיים האלעזאמא נוהגין כולם לאכול בשר והאחרים אינם אוכלים כי אם בשר מלוח שעבר עליו יותר מזמן אכילת שלמים ומטגנין אותו בשמן ואוכלים אותו בשבת כ"א כפי מנהגנו" מדבריו אנו עדים לחלוקה בין מנהג המגורשים (ה"לעזאמא") שהיו אוכלים בשבת זו בשר בשופי לעומת מנהג התושבים שהיו אוכלים בשבת זו רק בשר משומר במלח וטיגון עמוק המכונה ״ל׳כליע״. מדבריו אנו גם לומדים טעם למנהג זה, והוא שבשר משומר הוא בשר שעבר עליו יותר מזמן אכילת שלמים, ולכן הוא אינו נחשב בשר שיש בו שמחה.
מקורו של טעם זה הוא בגמ' במסכת סנהדרין (ע.): "תנן התם ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין ולא יאכל בשר ולא ישתה יין, ותנא אבל אוכל הוא בשר מליח ושותה יין מגתו בשר מליח עד כמה אמר רבי חנינא בר כהנא כל זמן שהוא כשלמים ויין מגיתו עד כמה כל זמן שהוא תוסס… התם משום שמחה הוא כל זמן שהוא כשלמים נמי אית ביה שמחה" ורש"י (שם) מפרש: "כל זמן שהוא כשלמים – שלא עבר עליו זמן אכילת שלמים שני ימים ולילה אחד עדיין בלחלחותו הוא ולא אקרי מליח ומשמח את הלב דכתיב וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת אלמא בר שמחה הוא אבל בתר הכי הוי מליח ונחלף טעמו במלחו" ומדברי הגמ׳ אנו למדים שמן הדין מותר לאכול בערב תשעה באב (וכמו שהוזכר בתחילת המאמר, מערב תשעה באב נלמדו מנהגי תשעת הימים לעניין אכילת בשר ושתיית יין) בשר מליח, זאת אומרת בשר שעבר עליו זמן שלמים וטעמו כבר מושפע מצורת השימור שלו ואכן ה״כליע״ עונה להגדרה של בשר מליח. אולם בסי׳ תקנ״ח (ס״ב) פוסק מרן לגבי ערב ט׳ באב: ״אפילו בשר מלוח שעברו עליו יותר משני ימים ולילה אחת ובשר עופות ודגים ויין מגתו דהיינו שאין לו יותר משלשה ימים נהגו לאסור״ למרות דין הגמ׳ (כדברי התוס׳ בתענית ל.), ומכל מקום בנידון דידן לא נהגו כך בערב תשעה באב אלא בשבת, איפה שמרן התיר לאכול בשר בשופי (שם ס״י). נראה אם כן שמנהג זה של אכילת ל׳כליע בשבת הוא מעין מצב ביניים בו כן אוכלים בשר ביום השבת, אך לא בשר שיש בו שמחה.
טעם זה שמביא ר׳ ידידיה מונסונייגו מובאת גם בדברי ר׳ שמואל מרציאנו בשו״ת ״ויען שמואל״ (או"ח סי' כ), שנשאל על ידי חכמים מדבדו (שנהגו להחמיר בבשר בשבת זו) שנכחו באירוע ברית שהיה ביום השבת האם יוכלו לאכול מהעופות שהיו שם, וענה להם: ״דידוע דאין שמחה אלא בבשר ויין, היינו בשר חי אבל בשר מת לית ביה שמחה כידוע בגמרא כ״ש שהוא כשלמים לשני ימים ולילה אחת. והכא תרנגולים אלו לב' ימים ושתי לילות ולית בהו שמחה. מה גם דזה בשר עוף דלית ביה משום שמחה כלל…" ומתיר את העופות מכיוון שעבר עליהם זמן שלמים ומוסיף שעוף אינו בגדר בשר שיש בו משום שמחה.[21]
אפשר להביא סמך למנהג זה מטעמו של רשה"ך צבאן, שכאמור הטעם הראשון שהזכיר הוא שלא אוכלים בשר בשבת זו כי נמנעו להתעסק בבשר בימי חול ואפילו בהכנות לשבת כדי לא לבוא לאכלו ח״ו, ובשר משומר כמו ל׳כליע, אפשר להכין לפני ראש חודש ולתת לו לשבת בכל תשעת הימים עד לשבת איכה מבלי צורך לגעת בו, וביום השבת עצמו אפשר להוציא את הבשר מהמקום בו הוא נשמר ולאכלו בלי המון טרחה והכנות.
ר' פתחיה מרדכי בירדוגו נשאל כיצד יש לנהוג בשבת הסמוכה לר"ח אב (נופת צופים, חלק א' סי' טז). בתשובתו מערער על המנהג, ומעיד כי זקני התושבים (אותם שלא הגיעו למרוקו מגלות ספרד) בעירו נהגו כך דווקא בשבת הסמוכה לתשעה באב: "רחוק הוא המנהג לעמוד עליו וכמעשה בני בתירה עם הלל הזקן בע"פ שחל להיות בשבת, ומ"מ שאלנו על המנהג גם בעירנו זאת גם בפאס ויצא מפי רוב זקני התושבים שלא נהגו חומרא זו כ"א בשבת חזון הסמוכה לט"ב, ולא בשתי שבתות." ובהמשך פוסק שעליהם לשנות מנהגם ויכולים לעשות זאת גם בלא התרה. ר' יוסף טולידאנו בתשובתו (מתוך "השמיים החדשים" שצוטטה קודם לכן[22]) מעיד על מנהג זהה בעיר מכנאס: "מה שנהגו קצת אנשים בשבת הקרוב לט' באב אין אוכלים בו בשר כי אם כשעברו עליו ג' ימים או יותר" אך בניגוד לר' פתחיה בירדוגו פוסק: "ואותם שקבלו על עצמם שלא לאכול כי אם על דרך הנזכר אינם רשאים לשנות מנהגם".[23]
יין בשבת איכה
מעיון בדברי הפוסקים ניתן לשים לב כי אלו המחמירים בבשר בשבת זו לא דיברו ביין, אלא רק בבשר. בניגוד לבשר, בדברי מרן (או״ח סי׳ רעא ס״ד) מפורש כי בשביל לאכול בשבת אדם צריך לקדש על היין: ״אסור לטעום כלום קודם שיקדש, אפילו מים״ כאן לכאורה משתמעת סתירה מדברי רבינו יונה הנז"ל: ״שאינו חובה על האדם שיאכל בשר וישתה יין בשבת״ ואפשר ליישבה עם ההבנה שרבינו יונה דיבר על מצוות עונג שבת, שאין חיוב לשתות יין ולאכול בשר בשביל מצווה זו, ולכן רשאי בסעודה לא לעשות כן אם ירצה. אבל כדברי מרן כדי לאכול צריך קידוש, וזה לא קשור למצוות עונג שבת.
הצעה נוספת עולה גם היא מהטעם הראשון של רשה"ך צבאן, והיא שכל ההימנעות מבשר היא על מנת לא להתעסק בו בימי החול קודם השבת. ביין אין צורך להתעסק קודם השבת על מנת לשתות אותו ביום השבת עצמו, ולכן לפי טעם זה לא ימנעו ממנו גם בשבת.
לסיכום
במאמר זה סקרתי את תפוצת המנהגים בנוגע לאכילת בשר ושתיית יין בתשעת הימים בקהילות מרוקו, ומספר מסקנות עלו מסקירה זו. נוכחנו לראות שעל התקופה הכללית היה קונצנזוס במרוקו, אך הייתה מחלוקת בין רבני מרוקו בתוקף והיקף המנהג בראש חודש אב ובשבת שבתוך תשעת הימים. בהתייחסות למנהגים השתדלתי להתייחס לטענות המערערים והמתנגדים להם אך לא התעסקתי בהם התעסקות יתרה פרט למקומות בהם העידו על המנהג הקיים ועל תפוצתו, או שהעידו על מנהג הפוך, מאחר ומטרתי הייתה לסקור ולחקור אחר הטעמים למנהגי אבותינו הקדושים ולא לקבוע האם הם נכונים או ח"ו לערער עליהם.
מכתיבת המאמר עלו כמה מסקנות אודות מנהגי אכילת הבשר בתשעת הימים במרוקו:
א. במרוקו נהגו להמנע מבשר מראש חודש אב עד יום י' באב.
א. יש שנהגו להמנע מבשר ויין גם בראש חודש (טיטואן והאיזור הספרדי), ויש שנהגו להתחיל רק מערב יום ב' באב והוא המנהג הנפוץ יותר.
ב. יחידים ואנשי מעשה נהגו להחמיר על עצמם ולהימנע מבשר מי״ז בתמוז ועד ט"ב.
ג. כולם נהגו להחמיר במנהגי תשעת הימים גם ביום העשירי, והמנהג הרווח היה עד חצות היום.
ב. בשבת איכה נחלקו בכמה מנהגים: [24]
א. קהילות המגורשים אוכלים בשבת זו בשר טרי, שנשחט ביום חמישי לכבוד שבת, כדעת הטור ומרן והוא המנהג הנפוץ יותר.
ב. יהודי דבדו וכמה מכפרי הדרום נהגו לא לאכול בשר בשבת איכה, על מנת שלא להתעסק בו בימי החול ולאכול ממנו ח״ו, וסוברים כדעת רבינו יונה שאין חובה לאכול בשר בשבת זו.
ג. התושבים נהגו לאכול בשבת איכה רק ל'כליע (בשר משומר במלח ושמן), שעבר עליו זמן שלמים ואין בו שמחה כדברי הגמ׳ במסכת סנהדרין. דברים אלו מתיישבים עם דברי רבינו יונה שאין חובה לקיים את מצוות עונג שבת בבשר, וכמו כן גם עם הטעם לפיו ההחמרה היא דווקא שלא להכין בשר בתקופה זו, שהכליע לא מצריך התעסקות והכנה מוקדמת.
· ישנן עדויות שהתושבים הקפידו בכך דווקא בשבת הסמוכה לתענית, ולא בשבת הסמוכה לר"ח (אם יוצא מצב שיש שתי שבתות בתוך תשעת הימים).
ג. אף המחמירים בשבת זו הקלו ביין מכיוון שקידוש על היין הוא חלק ממצוות השבת, ואי אפשר לאכול בשבת בלי קידוש על היין, כדעת מרן, ונראה שכך הוא המנהג בכל מרוקו. בנוסף, אפשר לומר שמפני שאין צורך להכינו בימי החול ואף אחד לא יטעה לשתות ממנו בהכנות לשבת (שהרי אפשר לפתחו בשבת), לא נמנעים ממנו בשבת.
בסופו של דבר אנחנו רואים שאבותינו הקפידו במנהגי תשעת הימים להרגיש את האבל על חורבן הבית ככל שיכלו ובתוך זה גם בעניין ההנאה מבשר ויין בו עסקנו במאמר זה, ומי ייתן וזכותם תגן עלינו ונזכה לראות בבניין ביהמ"ק במהרה בימינו אמן.
[1] המגורשים הנם צאצאיהם של מגורשי קסטיליה המכונים "קאסטיליאנוס", והם הגיעו למרוקו מקאסטיליה לאחר גירוש ספרד. התושבים הנם צאצאיהם של יהודי מרוקו שהיו במרוקו עוד לפני גירוש ספרד. על הקונפליקט בין שתי קהילות אלו ראה ספר "עץ חיים" לר' חיים גאגין העוסק בפולמוס "היתר הנפיחה", שההדיר וערך הרב פרופ' מ. עמאר.
[2] אחת הקהילות שנעסוק במנהגה במאמר זה היא קהילת יהודי העיר דבדו, השונה באופייה משאר קהילות מרוקו בהיותה קהילה ספרדית שאינה נכללת תחת קהל ה"מגורשים", וזאת מכיוון שמייסדיה (מרביתם ממשפחת הכהנים סקלי) הגיעו למרוקו 101 שנה קודם גירוש ספרד, כתוצאה מפרעות שאירעו בשנת קנ"א בערים סיביליה ומורסיה. בני קהילה זו כונו "סיביליאנוס" על שם מושבם הקודם. (ראה תשובתו של ר"י בן עטר, המובאת בספר זכות אבות לר"א קורייאט, סי' עה; קונטרס יחס דבדו לר' שלמה הכהן אצבאן; דבדו עיר הכהנים לר' אליהו ר. מרציאנו)
[3] אציין כי בחלק זה כמו בעוד חלקים במאמר נעזרתי במידה רבה במקורות ובמהלך המובאים בחיבורו של ר' שאול עזריאל שליט"א- "פסקי רבותינו מן המערב" חלק ה', ובשיעוריו ותשובותיו (לשאלות שנשאל הרב באופן אישי וזו המובאת בספרו החשוב "עמודי שש") ולרב נתונה תודה והערכה רבה על העבודה היסודית שעושה בבירור דרכי הפסיקה של רבותינו, ובחידושה והפצתה של תורה חשובה זו.
[4] וראה בזה הערתו של מ. נזרי בספר "אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תפילאלת וסג'למאסא", "ימי בין המצרים" אותיות ד-ה בהערות שבתחתית הדף.
[5] כלבו סי' סב, רמב"ן תורת האדם- אבילות ישנה [מובא בשו"ת "לך שלמה" השמטות או"ח ט]; טור סי' תקנ"א; מרדכי תעניות סי' תרלט; ראבי"ה פ"ה אות ט; רבינו ירוחם תולדות א"ו נתיב יח חלק ב'.
[6] כך נהגו מעטים בני עליה במרוקו [נוהג בחכמה, מהדורת אורות יהדות המגרב תש"ף, עמ' יז אות ו.]
[7] לר' שלום עמאר, מרבני העיר מכנאס במאה ה-19.
[8]כך גם אצל ר' שלום משאש - שמ"ש ומגן סי' נד (סוף הסימן); וכן אצל ר' ברוך אברהם טולידאנו - הלכה ברינה סי' תקנא; וכן אצל ר' יוסף בן סאמון - עדות ביהוסף ח"ב סי' מא, [וכך הוא גם מנהג ג'רבא- ברית כהונה עמ' קס אות ז'], וכך מעיד ר' שלמה הכהן אזאגורי על מנהג קהילתו [ויקץ שלמה עמ' קמ"ו].
[9] עיין מאמרו של ג' פריימן בגליון זה.
[10] להבדיל משד"ר טבריה הרב המקובל ר' יוסף בן סאמון [ראה שו"ת עדות ביהוסף מהדורת תשע"ג, בעריכת הרב מיכאל מ. סאמון, תולדות רבינו]
[11] ממקורות אלו נראה שזהו מנהג ערי הצפון שבמרוקו הספרדית, שהרי ר' יוסף בן סאמון ור' יצחק בן וואליד כיהנו בתפקידים רבניים באיזור טיטואן וגיברלטר.
[12] וראה דברי ר' חיים פאלאג'י, מועד לכל חי סי' י' אות ז'; ומ"ש החיד"א במורה באצבע, מנהגי חודש אב, סי' רל"ג; וכך הוא מנהג ג'רבא כמובא בדברי ר' יוסף בוכריץ- זכרון יוסף, סי' יז ובדברי ר' כלפון משה הכהן- ברית כהונה, חאו"ח, מערכת ר'.
[13] ר' ברוך אברהם טולידאנו- רינה ותפילה סי' תקנ"א; ר' פתחיה בירדוגו- נפת צופים סי' טז; ר' דוד הכהן סקלי- קרית חנה דוד ח"א או"ח סי' נב אות כו; ואודות תפוצת המנהג ראה דברי ר' שאול עזריאל- פסקי רבותינו מן המערב, חלק ה', תשעה באב וארבע תעניות, דינים הנוהגים מראש חודש אב, סי' ט'; ר' שלמה טולידאנו- דברי שלום ואמת, חלק ד', הלכות תשעה באב סעיף ב; ר' אליהו רפאל מרציאנו- מנהגי ק"ק דבדו, מנהגי בין המצרים עמ' 8; מ. נזרי- אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תפילאלת וסג'למאסא, ימי בין המצרים, אות ד-ה
[14]אמנם ר' יוסף טולידאנו פוסק להקל באכילת בשר בשבת זו אך בדבריו אנחנו רואים עדות גם למנהג ההפוך.
[15]בני משפחת מרציאנו מיוחסים ליוצאי העיר מורסייה שבספרד, בניגוד למשפחות הכהנים וחלק מאנשי דבדו המיוחסים לאנשי סיביליה, ויכול להיות שהשוני במנהג זה קשור במוצאם. אודות מנהג זה של בני משפחת מרציאנו י"ץ המכונה "קטיע לחם" (="הפסקת הבשר") מרחיב ר' אליהו רפאל מרציאנו- "מנהגי קהילת קודש דבדו", עמ' 80.
[16]וראה דברי לקט הקמח ביו"ד הל' נדרים ושבועות שפסק שאין להתיר לסיביליאנים מנהג זה אלא אם כן מדובר באדם חולה, על בסיס דברי המשפט צדק בסי' מ"ז. אמנם המשפט צדק כתב שזהו מנהג אנשי סיציליה, ולא ברור אצל מי מהם הטעות, שהמציאות אצל אנשי דבדו מוכיחה שזהו כן מנהג של אנשי סיביליה. תירוץ אפשרי לזה מצאתי בדברי ר' שלמה הכהן ב"יחס דבדו" שם הוא מביא הסבר לפיו משפחת הכהן סקלי הגיעה לספרד לאחר שהות ממושכת בסיציליה ומשם שמה (בערבית נקראת "סיקיליה").
[17] [הכוונה ככל הנראה לסי' תקנ"ב, ואפשר שהטעות קרתה בדפוס]
[18]כששאלתיו בנושא ענה לי ר' שאול עזריאל שליט"א שאנו סוברים בזה כדעת רבינו יונה ולא כדעת הטור הנז"ל, וראה בזה שיעורו "הרב שאול עזריאל – 21 - מנהגי אבלות בשבתות בין המצרים ובכלל" אודות מנהגי אבלות הנהוגים בשבתות שונות בקרב יהודי מרוקו.
[19]סבתי בת למשפחת בן סוסאן, שאינם כהנים, מעידה כי כך נהגו גם בבית אביה.
[20] מהמאה ה-19, להבדיל מר' ידידיה מונסונייגו שהיה רבה הראשי של מרוקו עד לפטירתו בשנת 1994.
[21] וראה תשובתו של ר' יוסף טולידאנו שצוטטה קודם לכן, שכתב שאוכלים בשר שעברו עליו ג' ימים או יותר
[22] ראה הערה 14
[23] נראה מדבריהם כי זהו מנהג התושבים דווקא,
[24]חלוקה דומה לזו בעניין הבשר בשבת איכה מובאת בספר דברי שלום ואמת לר' שלמה טולידאנו, ובאופן כללי היא נכונה, אך עשויה להיות לא מדויקת בעקבות השפעות הדדיות ושוני בין תתי-קהילות, והשתדלתי לדייק כמה שאפשר.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)