תענית אסתר

 

עצם התקנה ומתי נתקנה

חכמינו תיקנו את מגילת תענית, שבה כללו ימים טובים, שקבעום משום ניסים שאירעו בהם. אותם ימים אסורים בתענית, וחלקם אף אסור בהספד.

נחלקו תנאים, עד כמה משפיעים אותם ימים טובים על הימים הסובבים אותם. דעתו של ר' יוסי היא, שיום שנאסר בתענית – אף היום שלפניו אסור בתענית ובהספד. ר' מאיר סבור, שאין יום איסור התענית משפיע על הימים שסביבו (משנה, תענית טו:, וע"ע בגמ' יח.,:)[1].

הגמרא בראש השנה יט: מביאה מחלוקת תנאים בעניין מגילת תענית:

"הימים האלו, הכתובים במגילת תענית, בין בזמן שבית המקדש קיים ובין בזמן שאין בית המקדש קיין, אסורין – דברי ר' מאיר. ר' יוסי אומר: בזמן שבית המקדש קיים, אסורין, מפני ששמחה היא להם; אין בית המקדש קיים, מותרין, מפני שאבל הוא להם. והלכתא – בטלו; והלכתא – לא בטלו. קשיא הלכתא אהלכתא! לא קשיא. כאן בחנוכה ופורים וכאן בשאר יומי".

למסקנת הגמרא בטלה מגילת תענית, פרט לחנוכה ופורים.

נחלקו ראשונים במשמעות הדבר:

* תוס' (תענית יח:, ד"ה "רב") והראב"ד (בהשגותיו על הרי"ף, מגילה ד. באלפס, וראה עוד בטור או"ח, סימן תרפו) סבורים, כי הדברים אמורים כלפי י"ד וט"ו באדר, שאסורים בהספד ובתענית, אך הימים שלפניהם ושלאחריהם מותרים בהספד ובתענית, משום שהם ככל שאר הימים של מגילת תענית שבטלו, ואינם חלק מן הפורים.

* רוב הראשונים סבורים, שגם לגבי הימים שלפני ואחרי פורים לא בטלה מגילת תענית, ולפיכך גם הם אסורים בהספד ובתענית.

לפי שיטה זו קשה, כיצד נוהגים אנו להתענות בי"ג באדר, שהרי הוא יום שלפני פורים, וכאמור אסור הוא בתענית!

מספר תשובות מובאות על כך בראשונים:

א. הגמרא בתענית (יז:) מחלקת בין ימי מגילת תענית ובין שבתות וימים טובים:

"הימים האלה, הכתובים במגילת תענית – לפניהם ולאחריהם אסורים. שבתות וימים טובים: הן אסורים; לפניהם ולאחריהם מותרים. ומה הפרש בין זה לזה? הללו דברי תורה, ודברי תורה אין צריכין חיזוק. הללו דברי סופרים, ודברי סופרים צריכין חיזוק".

לגדר של "דברי תורה שאינם צריכין חיזוק" מוסיף בעל המאור (בהשגותיו על הרי"ף שם) גם את פורים, משום דהווי דברי קבלה. ולדעתו, דברי קבלה, כמו דברי תורה, אין צריכין חיזוק. ואם כן, פורים – לא נאסרו הימים שלפניו ושאחריו, ולכן ניתן להתענות בי"ג באדר[2].

ב. הרמב"ן (ב"מלחמות ה'", שם) סובר, כי מכיוון שי"ג באדר עצמו היה מן הימים הכתובים במגילת תענית (יום ניקנור), והאיסור להתענות בו ביום, מחמת יום-טוב שנהג בו, התבטל, שהרי מגילת תענית בטלה, לפיכך ודאי שלא ייאסר מחמת היותו היום שלפני פורים. ובלשון המאירי (תענית יח:):

"הואיל וי"ג עצמו כתוב במגילת תענית ובטל, אינו חוזר וניעור מטעם יום שלפניו".

המשותף לתירוצים אלה, שאינם דנים במהות תענית אסתר, אלא פותרים את הבעיה מצד הלכות מגילת תענית.

ראשונים אחרים נגעו בתירוצם במהות תענית אסתר:

ג. הר"ן (על הרי"ף, תענית ז. באלפס, ועיין גם במאירי דלעיל) מביא בשם הראב"ד, שכבר ממגילת אסתר עצמה נלמד, כי בכלל הקבלה לחוג את פורים כלולה התענית בי"ג, שנאמר: לקים את ימי הפֻרים האלה...וכאשר קימו על נפשם... דברי הצומות" (אסתר ט, לא). ואם כן, התענית בי"ג קבועה היא מתוקף תקנת פורים, ואין כוח ביד חכמים לבטלה.

המקור לכיוון זה הוא שיטת השאלתות (ויקהל, שאלתא סז, עמ' תלח-תמג בהוצאת מוסד הרב קוק) שכותב:

"...תענית – בין כרכים, בין כפרים, בין עיירות – כולן מתענין בי"ג באדר, דאמר שמואל בר יצחק, י"ג – זמן קהילה לכול היא, שנאמר: 'ושאר היהודים אשר במדינות המלך נקהלו ועמֹד על נפשם... ביום שלושה עשר לחדש אדר' (אסתר ט, טז-יז). מאי קהילה? יום תענית. ומאי יום כניסה (מגילה ב.)? שמתכנסין בו, ויושבים בתענית, ומבקשים רחמים".

לפי שיטה זו, תענית אסתר קדומה למגילת תענית, ואף משתמע שהיא חלק מתקנת הפורים של מרדכי ואסתר, וברור אם כן על פיה, שתענית אסתר נהגה כבר בזמן שמגילת תענית נהגה, ובכל זאת דחתה את יום ניקנור שחל בי"ג באדר.

על שיטה זו מוקשות כמה שאלות:

* י"ג באדר הוא מן הימים הכלולים במגילת תענית ("יום ניקנור"), ואם אכן תענית אסתר כה קדומה, מדוע נקבע יום כזה כיום ניקנור, והרי בידוע היה שי"ג באדר יום תענית אסתר הוא, והיאך יתוקן איסור תענית ביום זה?

* במסכת סופרים (פי"ז ה"ג, עמ' 299 במהדורת היגער) מובא:

"...ורבותינו שבארץ ישראל נהגו להתענות אחר ימי הפורים מפני ניקנור וחבריו, ועוד, שמאחרין בפורענות ולא מקדימין".

ומכאן, שזמן רב לאחר חורבן הבית עדיין לא היו נוהגים להתענות תענית אסתר בי"ג באדר משום יום ניקנור, ואף התעניות שנהגו להתענות לאחר הפורים, הן בגדר "נהגו"!

ביחס לשאלה הראשונה מובא בשם הראב"ד (בר"ן על הרי"ף, תענית ז. באלפס) שבאמת יום ניקנור אינו משפיע על התענית, וזאת משום שהתענית אינה לאבל אלא תענית הודיה ושמחה. במכלול הלכות פורים נתקנה התענית לזיכרון הנס, ולהביא לתחושה חזקה של משמעות הנס ושל השחרור מאימת הלר. י"ג באדר כלול במגילת תענית לאוסרו בהספד אך לא בתענית[3], וזאת, משום שהתענית שנאסרה במגילת תענית היא תענית של אבל, וזו אינה אלא תענית של שמחה ולכן ניתן להתענות[4].

על הקושיא ממסכת סופרים ניתן להציע, שאכן מתחילה נהגו להתענות בי"ג, אך לאחר שנתקנה מגילת תענית, קבעו חכמים, כי יום ניקנור ידחה את תענית אסתר, (על שום היותה – לפי מסכת סופרים – זיכרון לפורענות, ועל כן נדחתה לאחר הפורים, ולאחר ביטול המגילה חזרה למקומה) על פי זה ברורה התשובה גם לשאלה הראשונה: חכמים תיקנו את יום ניקנור, ובכך דחו את תענית אסתר ממקומה, ואסור תענית ביום י"ג באדר.

על פי האמור לעיל בתירוץ הראב"ד, ניתן להעלות דרך נוספת בהסבר קביעת יום י"ג כיום תענית למרות היותו יום שלפני הפורים:

ד. תענית אסתר אכן נתקנה לאחר קביעת מגילת תענית – קודם ביטולה או לאחר ביטולה – אך זו תענית שמחה, הודיה וזיכרון לנס, ותענית כזו לא נאסרה. וכשם שבפורים, אף אם ישנו איסור מלאכה, מותר לבנות בניין של שמחה, כך ביום י"ג אמנם אסור להתענות, אך מותר להתענות תענית של שמחה (מאירי, תענית יח:, ד"ה "ואף").

טעמה ואופייה של התענית

בטעמה של תענית אסתר נחלקו הדעות:

השאלתות מסתמך על כך שי"ג היה יום המלחמה, וביום מלחמה נהגו לצום. תענית אסתר נתקנה כזכר לצום של יום המלחמה[5].

ממסכת סופרים עולה, כי תענית אסתר היא אכן זכר לג' תעניות שצמה אסתר קודם כניסתה למלך, ואף מבוא שם, כי מנהג חכמי ארץ ישראל היה להתענות ג' תעניות כנגד תעניות אסתר[6].

וייתכן שהתענית במקורה היא זכר לימים שצמה בהם אסתר, ונתקנה בי"ג באדר, משום שהיה יום המלחמה, ומשום שנהגו לצום ביום מלחמה.

באופיו של צום זה נחלקו הראשונים:

רבים מהם סבורים כי זו תענית של שמחה וזיכרון הנס (כדברינו לעיל). ראשונים אחרים סבורים כי התענית זכר לפורים, ונועדה ללמדנו, שחזרה בתשובה מבטלת כל גזירות קשות ורעות שנגזרו, ולפיכך נסמכה התענית לפורים לומר לנו כי הצום והחזרה בתשובה הועילו לנצחון ("כל בו", סימן מה; "אורחות חיים", הל' פורים, ס' כה).

ייתכן שמחלוקת זו תלויה בשאלת טעמה של תענית אסתר:

אם אופייה של התענית הוא זכר לנס, סביר, שהתענית נתקנה כזיכרון ליום המלחמה, שבו צמו, ובו אירע הנס. ונראה כי המטרה בזה היא, שיחוגו את פורים כשהם שהיה בשעת הנס ממש, כלומר, ביציאה מאבל ליום טוב, ומאפלה לאור גדול. אם מהותה של התענית היא לימוד התועלת שבחזרה בתשובה, מסתבר כי נתקנה לזכר אותם שלושה ימי צום, שבהם כל עם ישראל שב בתשובה, ושבעקבותיהם החל תהליך הניצחון.

ממסכת סופרים עולה כי אופייה של התענית שונה:

בפרק יז, הלכה ג, מובא, כי – "רבותינו שבארץ ישראל נהגו להתענות אחר ימי הפורים... ועוד שמאחרין בפורענות ולא מקדימין". מכאן, כי תענית אסתר נתפסת במסכת סופרים כיום פורענות, ולכן נוהג בה – כפי שנוהג בתשעה באב (עיין מגילה ה.) – הכלל: "מאחרין בפורענות ולא מקדימין". מהי אותה פורענות?

נראה כי התענית נתקנה בעקבות עצם הצרה של גזירת המן. ואופייה כשל שאר ד' צומות, שנתקנו זכר לצרות שאירעו בהן. כך משתמע מן הרמב"ם, שהסמיך את הלכות תענית אסתר להלכות שאר ד' צומות "...שכל ישרא מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן", ומטרתה של תענית זו: "לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו... שגרם להם ולנו אותן הצרות..." (פ"ה מהל' תעניות, הל' א). וקבעו תענית ביום י"ג באדר:

"זכר לתענית שהתענו בימי המן, שנאמר: 'דברי הצומות וזעקתם'" (שם, שם, הל' ה)

משמע: על עצם גזירת המן. תפס הרמב"ם, שי"ג באדר הוא יום שאירעה בו צרה, שנגמרה מעצם מצב הגלות, שממשיך לגרום גם לנו צרות דומות. על-פי זה, נקודת אחיזתה של התענית בי"ג באדר אינה משום היותו יום המלחמה (כדברי רב אחאי בשאלתות), אלא משום היותו יום גזירת המן להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, ותכליתו – תשובה ותפילה לגאולה קרובה מעוצם הגלות וצער הפיזור והפירוד בין העמים.

הנביא מבטיח, כי "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים" (זכריה, י, יט). אם תענית אסתר – על החורבן נתקנה, סביר שתיבטל גם היא; אך אם התענית – חלק ממצוות הפורים היא, ייתכן שגם לעתיד לבוא תנהג.

תוקף החיוב

מן האמור עולות שתי תפיסות ביחס לזמן תיקונה של תענית אסת:

* תפיסת השאלתות ור"ת, שנתקנה ביטול מגילת תענית.

* נתקנה לאחר ביטול מגילת תענית, אבודרהם אף כותב: "חכמים אחרונים תיקנוהו לאחר חתימת התלמוד".

ונפקא מינה בתוקף החיוב: אם נתקנה טרם ביטול מגילת תענית – הרי זו חובה להתענות; ואם מרדכי ואסתר תיקנוה – ייתכן אף שזה בגדר דברי קבלה.

אם נתקנה לאחר ביטול מגילת תענית – ייתכן שנתקנה רק בתור מנהג. סביר מאוד לומר כך, אם נתקנה רק לאחר חתימת התלמוד.

אם זהו מנהג, ניתן להקל בתענית זו ביחד לשאר תעניות; ברם, אם תענית אסתר מדברי קבלה, אין להקל בה מעבר למקובל בשאר תעניות, ואולי יש אף להחמיר בה, משום שדברי קבלה מקבילים במידה רבה לדברי תורה.

הראב"ד (מובא ב"אורחות חיים") סבור, כי ניתן להקדים בקריאת המגילה עדי להקל על עוברות ומיניקות שלא להתענות יותר מדי. ומכאן, שעוברות ומניקות מתענות בי"ג אדר, למרות שבשאר תעניות אינן מתענות (שו"ע, סימן תקנ, ס"א). דין זה יובן, אם נזכור שלשיטת הראב"ד קדומה היא תענית אסתר, ובגדר דברי קבלה היא, ולפיכך מחמירים בה (מובא גם בב"י, סימן תפרו; וע"ע שו"ע, סי' תרצב, סעיף ד, ובבה"ל שם). אם זהו מנהג, ניתן להקל בכאבי עיניים ("אגודה" בשם מחזור ויטרי), וייתכן שקולא זו אינה קיימת בשאר ג' צומות. כמו כן הקלהו בתענית אסתר מוקדמת, במקרה של ברית מילה, והתירו לכל המשתתפים לאכול, בניגוד לשאר ד' צומות. אמנם ניתן להסביר קולות אלא מצד אופייה של התענית: אם נקבל שאולי התענית הוא שמחה וזכר לנס, מסתבר לומר שאין מחמירים בה אלא מקילים, וזאת אף אם התענית היא מדברי קבלה.

וכמו כן, נפקא מינה לעניין קבלה מבעוד יום: הריטב"א (מגילה ב.) קובע, כי אף על פי שחייב אדם להתענות בו (בתענית אסתר), משום "אל תטש תורך אמך" צריך קבלה מבעוד יום. ומכאן, כי לשיטתו, תענית אסתר איננה חובה כי אם מנהג. ולכן נחשבת היא כתענית יחיד שעל כל אחד ואחד לקבלה על עצמו מבעוד יום.

לסיכום:

תענית אסתר נתקנה:

1. על ידי מרדכי ואסתר.
2. לפני ביטול מגילת תענית.
3. לאחר ביטולה.

משום:

1. יום המלחמה שחל בי"ג באדר.
2. שלושת ימי צום אסתר.

ואופיה:

1. שמחה וזיכרון לנס.
2. לקח בתועלתה של התשובה.
3. צער מצרת המן.