בלכתך בדרך | סוכה ונוייה אסורים כל שבעה

בלכתך בדרך / משה אברמן

סוכה ונוייה אסורים כל שבעה

מקור דין איסור סוכה ונוייה בגמרא סוכה דף ט' ע"א: "אמר רב ששת משום רבי עקיבא: מנין לעצי סוכה שאסורים כל שבעה? ת"ל: "חג הסוכות שבעת ימים לה'" ותניא רבי יהודה בן בתירא אומר: כשם שחל שם שמים על החגיגה, כך חל שם שמים על הסוכה, שנאמר: "חג הסוכות שבעת ימים לה'". מה חג לה', אף סוכה לה'".

בגמרא בביצה ל' ע"ב: "סככה כהלכתה ועיטרה בקרמים ובסדינין המצויירין ותלה בה אגוזים … ועטרות שבלים אסור להסתפק מהן עד מוצאי יום טוב אחרון של חג. ואם התנה עליהם, הכל לפי תנאו (שעניין איסור זה הוא מחמת שהוקצו נויי סוכה למצות סוכה כל ימי החג) … דלא חלה קדושה עלייהו. אבל עצי סוכה דחלה קדושה עליהו אתקצאי לשבעה (שעניין איסור זה הוא מחמת שהסוכה הוקצתה מחמת איסור, שהרי אינו יכול לסותרה ביום טוב הראשון ונמצאת מוקצית ביום טוב הראשון, ומכוחו, לכל ימי החג).

הרמב"ם, בפ"ו מהלכות סוכה הלכה ט"ו-ט"ז, כותב: "עצי סוכה אסורים כל שמונת ימי החג. בין עצי דפנות בין עצי סוכה אין נאותים מהן לדבר אחר כל שמונת הימים. וכן אוכלים ומשקין שתולין בסוכה כדי לנאותה אסור להסתפק מהן כל שמונה, ואם התנה … הרי זה מסתפק".

הרא"ש במסכת סוכה מגדיר: "והאי דאסירי עצי סוכה, היינו, דווקא בסכך …, ודלא כהרמב"ם ז"ל, שכתב, עצי סוכה אסורים כל שמונת ימי החג בין עצי דפנות בין עצי סכך".

האם הכרח הוא לומר שהרמב"ם והרא"ש חולקים בהבנת גדר עצי סוכה? ואם כן במה מחלוקתם?

פתרון: אם נבין, שמקור ההלכה ברמב"ם הוא הגמרא בסוכה, אזי לכאורה צריך לומר, שקיימת מחלוקת בין הרמב"ם והרא"ש. מחלוקתם תהיה- האם הגמרא מתכוונת לשם סוכה או לחפץ של סוכה.

שם סוכה מיוחס בדווקא לסכך, ולכן, דינים מיוחדים, כגון- "תעשה ולא מן העשוי" (שאם היה סכך קיים, ואחר כן נבנו הדפנות, נחשבת עשויה, והסוכה פסולה מדין תעשה ולא מן העשוי), מוקדם הוא הסכך בלבד. חפץ הסוכה מצריך גם דפנות, וללא דפנות הסוכה אינה כשרה למצות ישיבה בסוכה, גם אם שם סוכה עליה. הרמב"ם מבין, שהכוונה בגמרא לחפץ סוכה ולמה שנכלל בכך; ואילו הרא"ש סבור- לשם סוכה, כלומר, לסכך בלבד (וכן משמע מדברי הב"י או"ח סימן תרל"ח). ואם כן, מחלוקתם בגדר דאורייתא בדרשת ר' יהודה בן בתירא.

ניתן גם לומר, שמקור ההלכה ברמב"ם הוא הגמרא בביצה. בגמרא שם משתמע, שסוכה נאסרת מדין מוקצה, שהוא דין דרבנן. המדייק ברמב"ם יגלה, שהקשר העניין שם הוא בדין מוקצה, ואין מוזכר בדבריו בשום מקום לימודו של רבי יהודה בן בתירא.

מדין מוקצה, סביר, שגם הרא"ש יודה, שהאיסור חל גם על דפנות ולא על הסכך בלבד. דיוק מעניין לכך נמצא בלשון הטור (סימן תרל"ח), אשר כותב: "עצי הסכך, כל זמן שהסוכה קיימת, אסורין מן התורה … אבל הרמב"ם ז"ל כתב, שגם עצי הדפנות אסורין ולא נהירא לא"א הרא"ש ". ואילו בהמשך, כאשר דן הטור בשאלה מתי מועיל תנאי למנוע איסור, וזהו הדין הנלמד בביצה, כותב הטור: "אבל בעצי סוכה, לא מהני תנאה, שעל כורחו בודל מהם", ואינו מבדיל בין עצי הדפנות לעצי הסכך אלא כולל הכל בעצי סוכה. לפי זה, עצי הסכך אסורין מן התורה מלימוד ר' יהודה בן בתירא, אבל עצי הדפנות והנוי אסורין מדרבנן מדיני מוקצה. ברור, שהרא"ש הבין שהרמב"ם כלל את עצי הסכך ועצי הדפנות בגדר דאורייתא של ר' יהודה בן בתירא. אבל הרמב"ם עצמו, יתכן ובהבין כרא"ש, שמדאורייתא רק עצי הסכל אסורין, ורק מדין מוקצה נאסרות הדפנות.

נפקא מינא ברורה תהיה, במקום שבונה סוכה בתוך ימי החג. עצי הסכך, שקדושתם דאורייתא, נאסרים; אבל עצי הדפנות הנאסרים מחמת מוקצה (שלא יכול לסתור הסוכה ביום טוב), לא יאסרו, שכן יכול לסתור הסוכה בימי חול המועד, ולא נעשתה מוקצת מחמת איסור! אבל, על פי הבנת הרא"ש ברמב"ם, ברור, שבמקרה זה תאסרנה גם הדפנות בשימוש, מדרשת רבי יהודה בן בתירא.