השיחה ניתנה בסעודה שלישית שבת קודש פרשת וילך ה'תש"ף. סיכם דוד אורן, ערך אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

***

בין תשובה לתפילה

"וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה' עֵת רָצוֹן" (תהלים ס"ט, יד). מפסוק זה שאנו אומרים בתפילת מנחה של שבת קודש, מדייק המדרש שיש שעות של רצון, שדווקא בהן התפילה נענית:

"רבי חנינא בר פפא שאל לרבי שמואל בר נחמן: מהו דכתיב 'ואני תפלתי לך ה' עת רצון'? אמר לו: שערי תפלה פעמים פתוחים פעמים נעולים, אבל שערי תשובה לעולם פתוחים.

אמר לו: מנין? דכתיב 'נוראות בצדק תעננו א-להי ישענו מבטח כל קצוי ארץ וים רחוקים': מה המקוה הזה פעמים פתוח פעמים נעול, אף שערי תפלה פעמים פתוחים פעמים נעולים – אבל הים הזה לעולם פתוח, כך ידו של הקב"ה לעולם פתוחה לקבל שבים". (דברים רבה ואתחנן י"ב)

המדרש מדייק שתפילה נענית רק בעת רצון, ואילו תשובה נענית תמיד. עת רצון של תפילה מצאנו בחז"ל בתפילת הציבור שנענית תמיד – על יסוד הכתוב "הֶן אֵ-ל כַּבִּיר וְלֹא יִמְאָס" (איוב ל"ו, ה) אמרו חז"ל שאין הקב"ה מואס בתפילת הציבור (ראו ברכות ח.). כמו כן מצינו תפילה שנענית ב'עת רצון' – בעשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, כדברי הנביא: "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב" (ישעיהו נ"ה, ו).[1]

לעומת התפילה שאיננה מתקבלת בהכרח (אם לא כשהיא בציבור או בעשרת ימי תשובה), שערי תשובה לעולם פתוחים, ותמיד ידו פשוטה לקבל שבים.

מדוע? מה בין תשובה לתפילה? עיקרה של התפילה בתוכן: האדם נמצא במצוקה, פרנסתו קשה, יש לו קשיי בריאות, וגידול ילדים, ותעסוקה, והוא שופך את נפשו ושיחו לפני א-להיו.

התשובה לעומתה, איננה מתמקדת במילים ובתכנים: על משקל הגמרא במסכת מעילה שלמדנו היום בדף היומי, שאומרת ש"אין מעילה אלא שנוי" (מעילה יח.) נאמר ש'אין תשובה אלא שינוי': התשובה איננה נובעת ממעשיו של האדם ואפילו לא מתפילותיו, אלא בהחלטה אחת ויחידה: 'אני חוזר בתשובה, אני משנה את מעשי'.

בנקודה זו, שבה האדם מחליט לשנות כיוון ולעלות על דרך חדשה, בנקודה הזאת ה הקב"ה ממתין לו לאדם, וידו פשוטה לקבל את השב.

 

הרהורי תשובה

הבוקר קראנו בהפטרה את הפסוקים הבאים:

"שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ. קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה' אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ". (הושע י"ד, ב-ג)

על פסוקים אלו, דורשת הגמרא במסכת יומא את הדברים הבאים:

"בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא, מדת בשר ודם. מדת בשר ודם – מקניט את חבירו בדברים, ספק מתפייס הימנו ספק אין מתפייס הימנו. וא"ת מתפייס הימנו, ספק מתפייס בדברים, ספק אין מתפייס בדברים. אבל הקב"ה – אדם עובר עבירה בסתר, מתפייס ממנו בדברים. שנאמר 'קחו עמכם דברים, ושובו אל ה'. ולא עוד אלא שמחזיק לו טובה, שנאמר 'וקח טוב'. ולא עוד אלא שמעלה עליו הכתוב כאילו הקריב פרים, שנאמר 'ונשלמה פרים שפתינו'. שמא תאמר פָּרֵי חובה, ת"ל 'ארפא משובתם אוהבם נדבה'. (יומא פו:)

מהם אותם "דְּבָרִים"? הרמב"ם בתחילת הלכות תשובה, קובע שעיקרה של התשובה הוא הווידוי: "כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני הא-ל ברוך הוא" (הלכות תשובה א', א). אולם יש לשים לב שזה הוא עיקרה המעשי של התשובה: אכן אין תשובה ללא ווידוי. אולם אותו ווידוי, אותו חלק מעשי של התשובה, חייב לבוא לאחר השינוי הפנימי. אחרי שהאדם כבר החליט לשנות כיוון, כבר "עשה תשובה ושב מחטאו", רק אז עליו להתוודות.

שלבי התשובה הללו מתבטאים גם בפסוקים: קודם על האדם להבין ולחוש, "כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ" (הושע י"ד, ב) ומתוך כך להגיע לתשובה, ולאחר מכן, בשלב הבא, להגיע לשלב של "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה'" (הושע י"ד, ג). אומר לו הקב"ה לאדם: 'אחרי שתעשה את הצעד הראשון, הצעד של התשובה, אינך צריך יותר מדי': אין צורך בפעולות רבות, אלא רק "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים", דברים בלבד, ומתוך כך, "שׁוּבוּ אֶל ה'".

 

הווידוי והתשובה

מה טיבם של אותם "דְּבָרִים"? הרמב"ם בפתח דבריו בהלכות תשובה מדגיש "כשישוב החוטא מחטאו – יתוודה בפיו". דהיינו שלא די באותה עזיבת החטא הפנימית, אלא עליה לבוא לידי ביטוי בדיבור פה, בווידוי.

מדוע? משום שלא די בהרהורי התשובה המתנוצצים בליבו של אדם: כל עוד האדם לא ביטא בשפתיו והוציא את מחשבותיו והרהוריו מן הכוח אל הפועל, הדברים נשארים בגדר הרהורים גרידא, ואין להם משמעות בעולם המעשה. רק על ידי הווידוי מקבלים הדברים נוכחות בעולמנו. זאת כמובן בתנאי שהווידוי אכן מבטא את רחשי הלב העמוקים – משום שאחרת מוסיף הוא חטא על פשע, בבחינת "על חטא שחטאנו לך בוידוי פה", וכדברי הנביא: "בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי" (ישעיהו כ"ט, יג).

בחיים בכלל ובתשובה בפרט אפשר לזהות שלושה עניינים, שלושה מישורים: מחשבה, דיבור ומעשה. לכאורה היה ראוי לדרוש דווקא מעשה כדי לכפר על מעשה העבירה. אבל הקב"ה ברחמיו מסתפק ב"דְבָרִים" ואיננו דורש מעשה – אך רק בתנאי שה"דְּבָרִים" אכן באים מעומק הלב, או אז מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב פרים.

חשיבותה של השתתפות הלב מופיעה במקומות נוספים. כך, הנביא ישעיה מדגיש בדבריו את התענית הרצויה ומתארהּ במילים הבאות:

"הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַה'. הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם. ... אָז תִּקְרָא וַה' יַעֲנֶה תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי". (ישעיהו נ"ח, ה-ז, ט)

הדיבור שהקב"ה מתפייס בו נובע מן הלב, מן הכנות הפנימית. כשפיו וליבו של אדם שווים, כשהאדם מדבר אל ה' את מה שליבו אומר לו, אזי הוא סולל את הדרך הנכונה לתשובה.

דברים דומים כותב גם הראי"ה בשפתו הפיוטית:

"כפי אותה המדה שהאדם מכיר את עונותיו, הבהירות של אור התשובה זורחת על נשמתו, אף על פי שלכאורה עדיין לא זכה לקביעות התשובה בלבבו וברצונו, מכל מקום הרי אורה חופפת ומרחפת עליו, וכבר היא פועלת לבראת אותו בריאה חדשה. ואפילו אותם הדברים המעכבים את התשובה, כפי אותה המדה שהאדם מכיר אותם, ואינו מעלים את עיניו ממציאותם, נעשה העכוב שלהם פחות מכחו וארסיותו מתקטנת. ומתוך כך אור התשובה מתחיל להיות זורח עליו, וקדושת השמחה העליונה כבר מתלבשת בעצמיות נשמתו, ושערים סגורים הולכים ונפתחים לפניו, וסוף כל סוף יבא למדה עליונה כזו, שכל ההדורים יתישרו, 'כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו, והיה העקב למישור והרכסים לבקעה'". (אורות התשובה ט"ו, ז)

זהו שאמרו חז"ל "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם" (על פי שיר השירים רבה ה', ב). כשיש ראשית של כנות יש הארה א-להית על האדם. והלוא כך נאמר כבר בפרשת התשובה: "וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ... וּמָל ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ" (דברים ל', ג, ו), וכתב הרמב"ן שם: "זהו שאמרו 'הבא לטהר מסייעין אותו' – מבטיחך שתשוב אליו בכל לבבך, והוא יעזור אותך".

פתחו לי פתח כפתחו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם.

 

לדון לכף זכות

עמדה זו של שינוי והשתנות אינה מתמצה רק במישור יחסינו עם הקב"ה – בתלמוד תורה, בתפילה, ובקיום מצוותיו – אלא גם ביחסינו לזולת. גם כאן נדרש שינוי יסודי בנקודת המבט, בפרט בנוגע למבט השיפוטי על מעשי חברינו.

אסביר. אינני מדבר על מקרה שבו ניתן לשפוט את מעשהו של האדם לחיוב או לשלילה. במקרה כזה וודאי שעלינו לשפוט אותו לחיוב – זה נכלל בחובה של "הוי דן את כל האדם לכף זכות" (אבות א', ו). אני מדבר על מקרה שבו קרוב לוודאי שהמעשה שלילי – גם במקרה זה עלינו לשפוט אותו לכף זכות (כמבואר בגמרא בשבת קכז:), וזהו השינוי הנדרש במבט על מעשי חברינו.

אבל מעבר לפרשנות למה שאירע, יש כאן עניין נוסף שקשור לראיית מכלול הדברים: כאשר אנו רואים את מעשהו של האדם, איננו יודעים מה מכלול הדברים שהביאו אותו לכך. עם אלו קשיים וצרות הוא מתמודד, ומה הביא אותו לעשות את החטא. בימים אלו, אנו אומרים פעמים רבות בתפילה את י"ג מידות הרחמים. אחת ממידות אלו, היא מידת "רחום". מה משמעותה של מידת "רחום"? פונה האדם אל הקב"ה ואומר לו 'אכן, חטאתי, עויתי, פשעתי לפניך; אולם, ריבונו של עולם, יש לי נסיבות מקלות: פה לא הרגשתי טוב, ולכן ביטלתי תורה; פה הייתי מאוד עייף, ולכן לא קמתי לתפילה; כאשר אתה דן אותי, ריבונו של עולם, הסתכל בבקשה גם על התלאות, ולא רק על החטאים'. זוהי מידת "רחום".

רעיון זה מתבטא היטב בסיפור מוכר, המופיע בגמרא במסכת בבא מציעא:

"רבה בר בר חנן תברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא שקל לגלימייהו [תרגום: סבלים שברו את חביות היין של רבה בר בר חנן, והוא לקח מהם את בגדיהם (כפיצוי)]. אתו אמרו לרב אמר ליה הב להו גלימייהו [באו וסיפרו על כך לרב, שאמר (לרבה בר בר חנן): תן להם את בגדיהם]. אמר ליה: דינא הכי? אמר ליה: אין, 'למען תלך בדרך טובים' [אמר (רבה בר בר חנן): האם זה הדין? אמר לו (רב): כן, 'למען תלך בדרך טובים']. יהיב להו גלימייהו [נתן להם את בגדיהם]. אמרו ליה עניי אנן וטרחינן כולה יומא וכפינן ולית לן מידי [אמרו לו: אנחנו עניים וטורחים כל היום, ואנחנו רעבים ואין לנו מה לאכול]. אמר ליה: זיל הב אגרייהו א"ל דינא הכי אמר ליה אין 'וארחות צדיקים תשמור' [אמר לו: תן להם את שכרם; אמר לו: האם זה הדין? אמר לו: כן, 'וארחות צדיקים תשמר']". (בבא מציעא פג.)

ננסה להבין סיפור זה לאור הסברו של הרב חרל"פ. במבט ראשון נראה שרבה בר בר חנן צודק: אותם סבלים הם שומרי שכר, ושומרי שכר פטורים רק במקרה של אונס. החביות כאן נשברו שלא באונס, ולכן הם צריכים לשלם.

כל זה בהחלט נכון ברובד המשפטי היבש, ורב בהחלט איננו חולק על רבה בגדרי 'חושן משפט': לפי הגדרים המשפטיים היבשים שאלתו של רבה צודקת, "דינא הכי"?

אבל רב עונה לו: שאכן זה הדין, משום "לְמַעַן תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ טוֹבִים" (משלי ב', כ). הכיצד? אותה "דֶרֶךְ טוֹבִים" שמציין רב, מזכירה לנו את העיקרון שאנחנו לומדים עליו עכשיו במסכת בבא בתרא של "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב" (דברים ו', יח), שמשמעותו לנהוג "לפנים משורת הדין". לעיתים אנשים חושבים, ש"לפנים משורת הדין" משמעותו לעקם את הדין – שיש דין, ואנחנו סוטים ממנו בגלל רחמינו. אבל זו טעות! משמעות העיקרון של "לפנים משורת הדין" היא שאנחנו מתחשבים גם במכלול: במצבו של הנידון, ובגורמים שהביאו אותו לחטא. לכן אומר רב לרבה, 'עליך לעשות לפנים משורת הדין, להבין את מצבם הקשה של הסבלים, ולא לקחת להם את גלימותיהם'.

בשלב הבא פונים הסבלים אל רב פעם נוספת, ואומרים לו "עניי אנן", ו'אין לנו מה להביא הביתה לאכול'. כאן רב מנמק את חובת תשלומו של רבה בהמשכו של אותו פסוק: "וְאָרְחוֹת צַדִּיקִים תִּשְׁמֹר" (משלי ב', כ). לכאורה, הביטוי "אָרְחוֹת צַדִּיקִים" מלמד שמדובר בצדק, בדין, ואילו אנו אמרנו שהוא עושה עימו לפנים משורת הדין! לכן מסביר הרב חרל"פ, שברגע שרבה הסכים להסתכל על המכלול, לנהוג איתם במידת ה"רחום", אז אותה מידה הופכת להיות הדין. עכשיו, הדין, ולא הרחמים, הוא זה שקובע שעליו לשלם להם את משכורתם.

ביום הכיפורים, פונים אנחנו לקב"ה, ואומרים לו: איננו רוצים שתעקם עבורנו את הדין. אנחנו רוצים דין אמת. אבל יחד עם זאת אנחנו גם רוצים שמידת "רחום" היא זו שתנהל את הדין. שהדין יכלול הסתכלות רחבה יותר מאשר רק על המעשה הספציפי. כדי שנוכל לבוא בבקשה כזו לקב"ה, עלינו לנהוג במידה זו בעצמנו, ולדון את חברינו לכף זכות גם כאשר שורת הדין אומרת שהוא חוטא, ומתוך כך אנו יכולים לבוא לפניו ולבקש את הרחמים בדין.