דילוג לתוכן העיקרי

מה בין כסה לעשור?!

אך יצא ראש השנה, טרם הספיק היהודי להחליף את בגדיו החגיגים לבגדי חול, וכבר יושב הוא בתענית. טעם תפילות החג טרם פג, קול השופר עודנו מהדהד באזניו, גרונו עדיין ניחר מזעקותיו אמש, וכבר ניצב הוא באשמורת הבוקר ובליבו הולם: "אשמנו בגדנו...".

לכאורה אין הדבר תמוה כלל ועיקר; עשרת ימי התשובה רק החלו בראש השנה. עדיין נותרו מספר ימים לתקן את המעוות, בטרם יעבור יום הכיפורים. עדיין השערים פתוחים, עוד חזון לתפילת נעילה, "כל עוד הנר דולק אפשר לתקן"!

אך האם הנר עדיין דולק? או שמא מוטב שנשאל, מי הוא זה שנרו עדיין דולק?

מן הגמרא עולה, כי הימים שבין כסה לעשור נועדו, למעשה, רק עבור ה'בינונים':

צדיקין גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים. רשעים גמורים נכתבים ונחתמין לאלתר למיתה. בינונים תלוים ועומדים מראש השנה ועד יום הכיפורים. (ראש השנה טז, ע"ב)

אותם 'בינונים' מוגדרים ע"י הרמב"ם כדלהלן:

מי שזכויותיו יתרות על עונותיו - צדיק, ומי שעונותיו יתרות על זכויותיו - רשע. מחצה למחצה - בינוני. (הלכות תשובה ג, א)

על פי חשבון מדוקדק זה כמה מאיתנו אכן הינם "הבינונים" שעליהם אומרת הגמרא: "תלויים ועומדים מראש השנה ועד יום הכיפורים"?

אף הרמב"ם עצמו כותב על עשרת ימי התשובה:

אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים - היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד... (שם ב, ו)

וכי יעלה על הדעת כי דברי הרמב"ם מתייחסים אך ורק לקומץ ה'בינונים' בלבד?! ואם אכן ראש השנה הוא יום חיתום הדין לרוב בני האדם, מדוע לא מדבר הרמב"ם כלל על הצורך בחזרה בתשובה בסמוך לראש השנה, בחודש אלול, כהכנה ליום הדין?

יתר על כן; אף ראש השנה עצמו כלל לא נזכר אצל הרמב"ם כיום תשובה, אלא רק כהתעוררות ופתיחה לעשרת ימי תשובה, כפי שאומר על תקיעת שופר בראש השנה:

אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו: 'עורו ישנים מתרדמתכם'... (הלכות תשובה ג, ד)

מענה לבעיית היחס בין ראש השנה ליום הכיפורים, ברוח דברי הגמרא[1], נמצא בדברי הפייטן:

בראש השנה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון. (פיוט "ונתנה תוקף")

על פי שיטה זו הכל מצפים לחתימתם ולגזר דינם עד ליום הכיפורים, ואין מדובר רק בקומץ של 'בינונים'. אלא שהתמיהה על הרמב"ם בעודה עומדת: מדוע אין זכר לתשובה בחודש אלול, ומה על תשובה בראש השנה?!

בטרם ניגש לנסות לענות על השאלות שהצבנו, הבה נעיין בדברי ה'שולחן-ערוך' בהלכות ראש השנה[2]: "אוכלים ושותים ושמחים... בראש השנה". לכאורה, יש לתהות 'ולשמחה מה זו עושה'?! ואולי יש בדברים הבאים בכדי לבאר זאת:

ואוכלים ושותים ושמחים כי יום טוב הוא וחדוות ה' היא מעוזנו ואנו מובטחים שיצאנו בדימוס בדין. (מחזור רבה)

השמחה נובעת מן הביטחון שיצאנו זכאים בדין. אלא שכעת עלינו להבין, מנין לנו בטחון זה?

דומני, שפתרון כל התמיהות הללו נעוץ בהבנת אופיו האמיתי של ראש השנה, וההבדל שבינו לבין יום הכיפורים, ומעתה נתמקד בנקודה זו.

ראשית, בניגוד ליום הכיפורים שכשמו כן הוא - יום כפרה, ראש השנה הינו יום זכרון, וכפי שנאמר בתפילה: "זה היום תחילת מעשיך, זכרון ליום ראשון". בראש השנה ממליכים אנו את הקב"ה למלך עלינו, וכדרכו של עולם בוחן המלך את עבדיו ביום המלכתו. שנית, ראש השנה הינו יום דין כללי לכל האנושות, וזהו ההבדל השני שבינו לבין יום הכיפורים, הייחודי לעם ישראל.

ראש השנה הינו יום דין ומשפט כללי, בעוד יום הכיפורים הינו יום כפרה וסליחה לעם ישראל, ומטבעו תלוי ברחמים. כיצד יכולים אנו לבא לדין לפני רבונו של עולם? כבר נאמר: "אם עונות תשמר י-ה ה' מי יעמֹד"[3]. שהרי כיצד יכול האדם להתקיים במידת הדין? הקב"ה האינסופי הינו 'אש אוכלה אש' ואינו מותיר כל מקום לקיום דבר מבלעדיו. על כן אדם הפוגש במידת הדין מתפחד כולו. קיומו, לא רק שהינו מוצב על כף המאזנים אלא, למעשה, נשלל מהיסוד. זוהי מהותו של ראש השנה.

אלא שראש השנה הינו דין מהול ברחמים, כי בעצם העובדה שברא ה' את העולם - בכך הותיר מרחב מחיה ליצורי אנוש. בבחירתו בעם ישראל כרת ה' ברית עם אבותינו ומכוחה יש בכוחנו 'לזכות' לפניו בדין. אמנם זכות זו תלויה היא בתשובה, אך רק בזכות הרחמים שבדין. שהרי במידת הדין הטהורה מה מקום יש לתשובה: "שאלו לנבואה חוטא מה עונשו אמרה 'הנפש החוטאת היא תמות' ..."[4]. אי אפשר לצאת זכאי בדין בראש השנה אלא ב"זכות אבות", ואם לאו "רשעים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה"[5] ורק אותו מיעוט שבמיעוט, השקול בדיוק, שלגביו אין אפשרות להכריע, ימתין ליום הכיפורים - מחוסר ברירה.

אשר על כן, ראש השנה תחילתו באימה ויראה, "ה' מלך על גויים א-להים ישב על כסא קדשו"[6]. ואם כך הוא הדבר - "מי יעלה בהר ה'?"[7], וכמעט שאין מענה.

אלא כאן גדול כוחו של השופר, לא כמעורר לתשובה, אלא כמזכיר את הברית: "זכור ברית אברהם ועקידת יצחק"[8]. רק ברית זו יכולה להשיב את מידת הדין ולגלות את הרחמים והחסד, "כן יכבשו רחמיך את כעסך"[9]. חשוב לציין כי גם בראש השנה חיוניים הם רגשי החרטה, אך לא הם המשיבים את הדין בכוחות עצמם. וממילא אם בברית אבות עסקינן, מובן מדוע עלינו להיות סמוכים ובטוחים שיצאנו "בדימוס בדין" - שהרי כיצד יתכן שלא תקויים הברית?!

לכן גם לא מזכיר הרמב"ם את ראש השנה כיום תשובה, ומתיחס אליו רק כאל פתיחת עשרת ימי תשובה. שהרי תשובה אינה יסודו של ראש השנה, ולמעשה כלל אין לה מקום במקום בו הדין שולט.

אך קיים סוג אחר של עבודת ה'. לא תמיד ה' הוא המופיע ממרומים, יורד באש, וגורם לאדם שירעד ממנו, כפי שארע במעמד הר סיני, או שיברח ממנו בנסותו, ללא תכלית, לשמור על קיומו העצמאי בפני הא-לוה האינסופי. פעמים, ושמא נאמר, דרך כלל, האדם מגלה את הא-להים אט אט, בהתבוננו בטבע ובהוי'ה כולה ובתהייתו, כאברהם אבינו בשעתו: "אפשר לבירה בלא מלך?", או כתמיהת משה רבנו בראותו את הסנה. כך מגלה האדם את הא-להים, אך לא "כאש אוכלה" , אלא כמקור העולם כולו שבלעדיו אין קיום לעולם, כבורא ויוצר אשר פעולתו כולה חסד. חפץ הוא האדם להדבק בבורא, שואף הוא אליו, אלא שמכשולים רבים בדרכו.

אך משנכשל, מֵיצר הוא על כך שבמקום להתקרב אך התרחק. בוש הוא בחטאיו, ומבטא זאת בחוזרו בתשובה. והא-לוה בהגלותו במידת הרחמים, עונה את המענה הבלתי אפשרי: "שאלו להקדוש ברוך הוא חוטא מה דינו? - אמר יעשה תשובה"[10]. בהפטרת יום הכיפורים קוראים אנו על אנשי נינוה האחוזים פחד ופלצות בשומעם את גזירת ה', מכירים הם רק את מידת הדין ועל כן מסתפקים ואומרים: "מי יודע ישוב וניחם הא-להים?"[11]. מתוך יאוש כמעט מוחלט מנסים הם גם את הבלתי אפשרי, אך מודעים למציאות "מי יודע?". לעומתם מכיר יונה את ה' המרחם "ידעתי כי אל חנון אתה". בראש השנה אנו כאנשי נינוה, מי יודע - ורק ברית אבות תצילנו. אך מִשֶׁתַּם יום הזיכרון נפתחת תקופה חדשה, תקופת הרחמים. כעת הדבר תלוי רק במעשינו.

תקיעת השופר שאתמול ראינוה כזיכרון לברית אבות, לובשת כעת מימד חדש, יש בה גם רמז: "עורו ישנים". עת רצון היא בעולם, עת רחמים. אלא שהזדמנות זו מטילה חובה על כל אדם לנצלה עד תום, ולהלכה נפסק כי אמנם ביום הכיפורים "עיצומו של יום מכפר"[12], אך ורק לשבים בתשובה. לכן מי שלא עשה תשובה ביום הכיפורים נחתם מיד למיתה, שהרי איזה עוון גדול יותר מאיבוד הזדמנות הפז של ימים אלו.

אך יום הכיפורים אינו יום מחילה בלבד, ה' אינו רק "מוותר" על העונש הכרוך בחטא, כאדם המוחל על חובו לחבירו. יום הכיפורים הינו גם יום כפרה, ובלשונו של רבינו הגדול[13]: "אמש היה זה שנוא לפני המקום, משוקץ, מרוחק ותועבה והיום הוא אהוב ונחמד וקרוב וידיד". הכיצד, מי חולל מהפך אדירים זה? הבה נראה את דברי הרמב"ם בהמשך: "וחטא גמור הוא לומר לבעל תשובה זכור מעשיך הראשונים"[14]. דברי הרמב"ם, מקורם בדברי הגמרא[15]:

אם היה בעל תשובה אל יאמר לו זכור מעשיך... אם היה גר ובא ללמוד תורה אל יאמר לו פה שאכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה.

מתוך השוואת בעל תשובה לגר עולה אופיו של בעל התשובה. בעל התשובה הריהו כגר, עברו איננו שייך לו עוד, הריהו אדם חדש לחלוטין. בכוחה של התשובה ליצור מהפך; האדם הניצב בפנינו איננו, מבחינה רוחנית, האדם שחטא. שהרי הלה היה משוקץ ומתועב, ואלו העומד לפנינו "צועק ומיד נענה עושה מצוות ומקבלין מידו בנחת"[16]. אם נתבונן היטב נראה כי כוחה של התשובה גדול עוד יותר;

הגמרא[17] מציגה סתירה אודות תוצאות התשובה; האם בזכות התשובה "זדונות נעשות כשגגות" או שמא נעשות אפילו כזכויות. הגמרא מישבת סתירה זו: "כאן בתשובה מאהבה וכאן בתשובה מיראה". תשובה מאהבה אינה רק זניחת העבר, אלא היא שינוי מגמתו. בעל התשובה, לא רק שמגמת פניו בהווה "עולה בית-אל", אלא גם עברו איננו "קופת שרצים התלויה מאחוריו". ההווה שינה גם את עבר, עוונותיו בעבר הם שנותנים את הדחיפה קדימה, ועל כן נעשים הזדונות לא רק כשגגות אלא אף לזכויות. אשר על כן, להזכיר לאדם שכזה את עוונות העבר אינה רק רשעות, כי אם שקר, בורות וטפשות. שהרי עוונותיו שוב אינם בגדר זדונות אלא זכויות.

משימה לא קלה ניצבת בפנינו. בראש השנה עלינו לעמוד בדין, כאילו יום הכיפורים אינו מצפה לנו. כאילו מעט הרחמים שבדין הם תקוותינו וממילא "מי יודע" אם יקבלנו ה'. אך מיד משנגמר ראש השנה, נשנס מותנינו לקראת יום כפרתנו, יום עליו נאמר:

לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים. (תענית כו, ע"ב)

 


[1]. בבלי, ראש השנה, ט"ז ע"א.

[2]. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקצ"ז סעיף א'.

[3]. תהלים קל, ג.

[4]. ירושלמי מכות, ב.

[5]. בבלי, ראש השנה טז, ע"ב.

[6]. תהילים מזמור מ"ז.

[7]. תהילים מזמור כ"ד.

[8]. מן הסליחות.

[9]. מן הסליחות.

[10]. ירושלמי מכות, ב.

[11]. יונה פרק ג' פסוק ט'.

[12]. רמב"ם, הלכות תשובה א, ד.

[13]. שם ז, ו.

[14]. שם ז, ח.

[15]. בבלי, בבא מציעא נח, ע"ב.

[16]. רמב"ם, הלכות תשובה ז, ו.

[17]. בבלי, יומא פו, ע"ב .

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)