מצוות ספירת העומר
מצוַת ספירת העומר נזכרת בתורה בשני מקומות: בפרשת אמור ובפרשת ראה.
בפרשת אמור, בחומש ויקרא בפרק כ"ג אומרת התורה:
"וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימת תהיינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום, והקרבתם מנחה חדשה לה'."
ובפרשת ראה, בחומש דברים בפרק ט"ז קובעת התורה:
"שבעה שבועות תספר לך, מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות. ועשית חג שבועות ... "
הסוגייה העיקרית העוסקת במצווה זו נמצאת במסכת מנחות בדפים ס"ה ו- ס"ו. הגמרא שם בדף ס"ו ע"א מביאה את המחלוקת המפורסמת בין אביי לאמימר בדבר השאלה האם צריך לספור גם את הימים וגם את השבועות:
"אמר אביי, מצוה למימני יומי, ומצוה למימני שבועי. רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי. אמימר מני שבועי ולא מני יומי, אמר, זכר למקדש הוא."
בראשונים ישנן שלוש שיטות להבנת המחלוקת הזו: ישנה שיטה הטוענת שכל הדיון הינו ברובד דאורייתא, כלומר, הויכוח בין אביי לאמימר הוא מה ציוותה התורה, כאשר אמימר טוען שאף ברובד דאורייתא יש הבדל בין יומי לשבועי.
שיטה אחרת סוברת שכל הדיון כאן הינו ברובד דרבנן, כלומר המחלוקת בין אמימר לאביי הוא מה בדיוק תיקנו חכמים כזכר למקדש, ומה בדיוק הכוונה בזכר למקדש. אפשר לומר שזכר למקדש הוא זכר לחורבן כדברי "בעל המאור". אם נבין כך, ניתן לדבר על חלקיות מסוימת בציווי חכמים לדורות, ולכן סובר אמימר שצריך למנות רק שבועות. אביי, לעומת זאת יכול לסבור אחת משתי האפשרויות: או שהוא סובר שהכוונה בזכר למקדש היא לעשות זכר למקדש בהיותו בנוי כמו התקנות השונות של רבן יוחנן בן זכאי, ולכן המצווה לדורות היא כמו בבית המקדש, הן שבועות והן ימים. אפשרות שנייה היא לומר שאביי מסכים עם אמימר שזכר למקדש הוא זכר לחורבן, אבל הוא לא רואה סיבה לחלק בין החיוב לספור את השבועות לבין החיוב לספור את הימים, ולכן חכמים תיקנו את המצווה כמו שהייתה במקדש.
שיטה נוספת, ובה יעסוק שיעור זה, הינה שיטתו של רבנו ירוחם. רבנו ירוחם סובר שיש פה שני קיומים שונים של שתי מצוות נפרדות. מצווה אחת הקשורה לקרבן העומר ממנו מתחילה הספירה בפועל, וזוהי המצווה למנות את הימים, ומצווה שניה המקשרת בין חג הפסח לחג השבועות והיא המצווה למנות את השבועות. רבינו ירוחם טוען שמכך נובע שיש שתי ברכות נפרדות לשתי המצוות השונות. כל זה נכון בזמן שבית המקדש קיים, אבל כיום, שאין בית מקדש, ולכן אין את קרבן העומר, נשאר רק הפן של המצווה למנות את השבועות, ורק עליה מברכים.
הרמב"ם, בספר המצוות במצווה קס"א, מביא שיטה זו כהווה אמינא:
"ואילו היו השבועות מצוה בפני עצמה, ... היינו אומרים שתי ברכות: על ספירת העומר, ועל ספירת שבועי העומר."
בכל אופן, מסקנתו של הרמב"ם היא:
ואין הדברים כן, אלא המצוה היא ספירת העומר יומי ושבועי כמו שתקנו."
דעתו של הרמב"ם היא שמדובר על מצווה אחת ולא על שתיים, אך לא ברור מדבריו מה המשמעות של הפן הכפול הקיים במצווה זו: מניית הימים ומניית השבועות.
אמנם, ניתן להציע שיש במצווה זו שני קיומים נפרדים, אבל עדיין לא להגיע למסקנה של רבינו ירוחם, אלא לומר שיש פה שני קיומים נפרדים, אך הם תחת כותרת גג אחת.
הבנה זו קשורה לשאלת היחס בין שתי הפרשיות שהזכרנו בתחילת השיעור, העוסקות במצווה זו.
אם נבחן את שתי הפרשיות, נמצא כמה הבדלים משמעותיים ביניהן:
* בפרשת אמור מוזכרים הן החיוב לספור את השבועות, והן החיוב לספור את הימים, בעוד שבפרשת ראה מוזכר רק החיוב לספור את השבועות.
* הציווי בפרשת אמור נאמר בלשון רבים, ואילו הציווי בפרשת ראה נאמר בלשון יחיד.
ישנו הבדל שלישי החותר, לכאורה, תחת המהלך של רבנו ירוחם. בפרשת אמור, קיימת התייחסות לקרבן העומר כמעין נקודת מוצא, והספירה היא המקשרת בין העומר לבין שתי הלחם, ואילו בפרשת ראה יש רק אזכור של החג ולא של הקורבנות השונים.
לכאורה, אם נלך בכיוון המחלק את המצווה לשני קיומים נפרדים, המסקנה המתבקשת מכך היא לומר שהמצווה למנות ימים קשורה לקרבן, והמצווה למנות שבועות קשורה לקשר בין הפסח ושבועות, וזה ההפך מדעתו של רבנו ירוחם.
כדי להבין את המשמעות של שני הקיומים, נעיין בדברי הספרי על פרשה זו:
" "שבעה שבועות תספר לך" - בבית דין, ומנין לכל אחד ואחד? תלמוד לומר "וספרתם לכם" - כל אחד ואחד."
דברים אלו מקבילים לגמרא במנחות העוסקת בפן השני של המצווה על כל אחד ואחד.
מדברי הספרי משמע שיש שני מוקדים לספירה: מוקד אחד הוא ספירה ציבורית המתקיימת בבית דין, ומוקד שני הוא ספירה פרטית, המקוימת על ידי כל אחד ואחד.
הרבה מהראשונים דנו בעניין ספירת שמיטין ויובלות, בשאלה האם יש בזה ספירה המקבילה לספירת העומר. הדיון סבב סביב השאלה האם ישנה מצווה מעשית לספור את מניין השנים בכל שנה ושנה או לא.
הרמב"ן נטה לחשוב שאין מצווה כזו, ואילו הראב"ד והתוספות טענו שאכן קיימת מצווה כזו, ולכן צריך גם לברך עליה.
ה"חזקוני" מעלה שיטת ביניים. אמנם יש מצווה לספור, אבל לא מברכים עליה. מה פשר הקשר בין ספירת העומר לספירה זו?
לפי ה"חזקוני" אף בספירת העומר ישנו ממד של ספירה של בית דין, אלא שבספירה זו קיים פן נוסף של ספירה פרטית של כל אחד ואחד.
לכאורה, היות וה"חזקוני" סבור שעל ספירת בית דין לא מברכים, כך גם נאמר לגבי ספירת העומר, ולכן הברכה תהיה רק על הפן הפרטי של המצווה.
אם נרכיב את דברי ה"חזקוני" על דברי הספרי, ייתכן ונוכל להוסיף עוד נדבך, וכך מסביר הרב פערלא, שאם הפרשה באמור היא הפרשה של יומי, והפרשה בראה היא הפרשה של שבועי - המסקנה תהיה שעל הציווי של יומי מברכים, ועל הציווי של שבועי - לא מברכים.
מהי בדיוק המשמעות של קיום מצוַת הספירה בבית דין?
הרב סולובייצ'יק מעלה הסבר שאמנם יש שני קיומים, וייתכן שרק על אחד מהם מברכים, וכן ייתכן שזה קשור ליומי ושבועי, אך שני הקיומים הללו קשורים ליסוד שהעלה ר' חיים בנושא שמיטין ויובלות.
הגמרא במסכת ערכין מדברת על מצב שבית הדין ספר את השמיטין כדי לדעת מתי תחול שנת היובל. מסביר ר' חיים, שאם מסתכלים בפסוקים בתחילת פרשת בהר, עולה השאלה מה הופך את היובל לשנת החמישים? מהפסוקים עולה שהתשובה לשאלה זו היא העובדה שקדמו לשנה זו ספירה של ארבעים ותשע שנים. זה יוצר עולם שבראש הפירמידה נמצאת שנת החמישים. על פי זה, נוכל להסביר את דברי ה"חזקוני" שספירתם של בית הדין היא לא מצווה בפני עצמה, אלא היא הכשר מצווה בשביל לדעת מתי לקיים את מצוות שנת היובל, ועל כן לא מברכים עליה.
הרב סולובייצ'יק רצה לומר זאת אף לגבי חג השבועות. בחג השבועות יש משהו קצת מוזר. אנו יודעים שישנו הבדל מהותי בין קדושת השבת שהיא קביעה וקיימא, לעומת קדושתם של החגים שנובעת מהקידוש שעם ישראל עושה. חג השבועות, לכאורה, חל ללא תלות בקידושם של עם ישראל, כי תאריכו הוא חמישים יום לאחר הפסח, ללא תלות בקידוש החודש של חודש סיוון.
כמובן שניתן להסביר שקידוש החודש של חודש ניסן הוא המקדש גם את חג השבועות, אך הרב סולובייצ'יק הציע תשובה נוספת לתמיהה זו.
כאן צריך לאמץ את שיטתו של ר' חיים. מה הקיום של ספירת העומר? יש את מעשה הספירה עצמו, ויש את הקשר לקרבן העומר. אף אם נקבל את התשתית של רבנו ירוחם, אין אנו חייבים לקבל את מסקנתו: חג השבועות מתקדש על ידי המניין שנעשה לקראתו, והמניין הזה הוא המניין של בית הדין. בנוסף לכך, ישנו עוד מעשה מצווה של ספירה, בדומה לארבעת המינים, שצריך לקיים כל אחד ואחד. יוצא, אם כן, שיש שני קיומים נפרדים של מצוַת ספירת העומר, וייתכן שכך נוכל לחלק בין החיוב למנות את הימים הקשור לעצם מעשה המצווה, לבין החיוב למנות את השבועות הקשור לקידושו של חג השבועות הנעשה על ידי בית הדין.
הנטייה של הרב סולובייצ'יק היתה לראות את זה לא רק כחלוקת תפקידים, אלא לראות את הפן של קידוש חג השבועות גם בחיוב על כל אחד ואחד. דבר זה עולה מכמה נקודות שהוא אמר, נזכיר שתי נקודות מתוך דבריו:
ישנו דיון נרחב לגבי היחס בין הספירה בלילה לספירה ביום. התוספות במסכת מגילה דף כ' ע"ב, בדיבור המתחיל כל הלילה כשר לקצירת העומר, מביא את שיטת "בעל הלכות גדולות":
"ובעל הלכות גדולות כתב דהיכא דאינשי לברך בלילה, ימנה למחר בלא ברכה, וכן הלכה."
מדוע צריך למנות ללא ברכה? ההלכה כיום היא שמי ששכח לספור בלילה - סופר ביום ללא ברכה, אבל הדין הוא כך כי יש ספק האם אפשר לספור ביום או לא. אבל ל"בעל הלכות גדולות" לא היה ספק בנידון, אם כן , מדוע הוא סובר שצריך למנות ללא ברכה?
שאלה שנייה הנשאלת היא לגבי חיובן של הנשים במצווה זו. הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין בפרק ז' הלכה כ"ד כותב:
"מצוה זו על כל איש מישראל, ובכל מקום ובכל זמן. ונשים ועבדים פטורין ממנה."
הרמב"ן בקידושין, לעומת זאת, סובר שנשים חייבות במצווה זו. מהי סברתו, והרי לכאורה צודק הרמב"ם משום שזו מצוַת עשה שהזמן גרמא?
עונה הרב סולובייצ'יק תשובה אחת לשתי השאלות. המצווה שכל אדם ואדם מקיים מתחלקת לשניים: האחת - מעשה המצווה והשניה - הספירה כדי לבנות את התשתית לחג השבועות. מעשה המצווה הוא רק בלילה, ועל כן מי שסופר בלילה, מברך. מי ששכח לספור בלילה, סופר ביום, אך בזה הוא מקיים רק את הפן של הקשר לחג השבועות, ועל קיום זה לא מברכים.
על פי זה ניתן להסביר מדוע נשים חייבות במצווה זו. אמנם הן פטורות ממצוַת עשה שהזמן גרמא, אבל זה נכון לגבי הפן של מעשה המצווה, לגבי הפן השני בו עם ישראל מקדש את חג השבועות - זה לא נחשב כמצוַת עשה שהזמן גרמא, ולכן נשים חייבות במצווה זו.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)