דילוג לתוכן העיקרי

בחוקותי | בעקבות האסון בקבר רשב"י במירון

הרב יעקב מדן
לע"נ פנינה בת ר' אהרון (למשפחת פריירייך) ע"ה
30.04.2021
קובץ טקסט


השיחה ניתנה בליל שבת קודש פרשת אמור ה'תשפ"א, וסוכמה על ידי הרב יעקב מדן עצמו. עריכה נוספת נעשתה על ידי אביעד ברסטל, ולא עברה את ביקורת הרב.

***

 

פתיחה

אפתח בהתנצלות על כך שהפסקתי את הריקוד בעת קבלת שבת. אני אוהב ריקודים אלו, ויש להם תרומה חשובה לשמחה ולגיבוש החברתי בישיבה. אך ביום שעדיין לא זיהו את כל הרוגי האסון ומשפחות ממתינות בחרדה ליקיריהן או שכבר מבכות אותם, אנחנו נכבד את השבת כראוי לה, אך נגביל במשהו את השמחה משום 'עמו אנכי בצרה'.

אין זה סוד שיש לי בטן מלאה על חגיגות ל"ג בעומר במירון ועל ה'עלייה לרגל' כביכול ל'בית המקדש' שבנו שם. ספק רב בעיניי אם מותר להוסיף חג בעל משמעות כה רבה על חגי התורה, שמ"ח נביאים ושבע נביאות לא הוסיפו עליהם. פרשתנו (אמור) עוסקת בצורך של הכהנים להרחיק מטומאת המת. הקבר בתורה הוא מקום טמא ולא מקום קדוש. את ראיית פני ה' יש לבקש בירושלים ולא במקום אחר.

אך אין מקום עתה לדיון נרחב בשאלה זו בעת שהדם עדיין לא התייבש, דם של אנשים תמימים וטובים, שחיפשו קדושה וקרבת ה', ונהרו עם המסורת החדשה שנוצרה סביב מירון. אני נזכר במשפט מכונן ששמעתי כשהייתי בערך בגילכם ממוה"ר עמיטל ז"ל לפני ארבעים ושבע שנים, אחרי הרצח הנורא של המחבלים במעלות. אז נספו עשרים ושבעה בני אדם, רובם הגדול תלמידים, נערים. מוה"ר אמר אז בישיבה שהוא בטוח שאם יש לקב"ה תביעה ממישהו, היא מאתנו, מיושבי בית המדרש, לפני כל אדם אחר. את מילות הביקורת נפנה כלפי עצמנו.

 

הזהירות מסכנה

אך יש דבר שלדעתי חובה להגיב עליו מיד ולא להמתין עם התגובה. אינני מחפש עתה אשמים, אך אני חייב להתריע על מכאן ולהבא. חז"ל מלמדים אותנו ש'סכנתא חמירא מאיסורא'. אני משוכנע שרוב גדול של חוגגי מירון היו מעדיפים לרעוב, ובלבד שלא יאכלו מנת בשר כשר שדג נגע בה. אין בתורה איסור על דג ובשר, אך חז"ל לימדונו את הסכנה שבכך, קבעו שסכנתא חמירא. וכל אותם שירדו למירון לא חשו לסכנה של הקורונה שעדיין לא עזבה אותנו בעת שיהיו בקרב קהל צפוי של למעלה מחצי מיליון אנשים צפופים, דחוסים ונושמים איש לפיו של רעהו וללא מסכות, וללא שאנו יודעים מי מהם חוסן ומי לא?! כארבעה מיליון אנשים וילדים טרם חוסנו עד היום. האם זה פחות מסוכן מדג שנגע בבשר?

כחצי יובל שנים הייתי בצוות חילוץ, ונודעתי מעט לסכנה של קהל דחוק ללא שליטה. במירון נוספים מידי שנה ליד הקבר עוד מבנים ועוד מבנים, והמעברים הולכים וצרים. מי שחוששים במצוות רבותיהם מלנסוע ל'שטחים' בשל סכנת הערבים, מרשים לעצמם לבוא עם ילדיהם לסכנה כה מוחשית? העולם הכיר לא מעט אסונות מחמת קהל הנדחק בלא שליטה. מחר בע"ה נדון בתשלומי ששה ימים לחג השבועות, המיועדים להשלמת הקרבת עולות הראיה ואת שלמי החגיגה, ולדעת פוסקים חשובים גם לקיום מצוות ראיית פני ה'. הרי"ד בתוספותיו למסכת חגיגה (יח. ד"ה לא קשיא) מבאר זאת בידיעה שהצפיפות לא תאפשר לכולם להקריב ביום הבודד של החג, והיה צורך לפרוס זאת על שבעה ימים. כלום אי אפשר היה לפרוס גם את העלייה למירון לימים שונים? מדוע חשבו שכאן זה חייב להיות בלילה אחד בלי לחשוש מאסון?!

כאן, אין מקום להמתין מכוח 'שבת היא מלזעוק' או מכוח הצער הנוכחי על המתים. חומרת הסכנה מחייבת לצעוק ולהתריע מיד, ובעיצומה של שבת קודש התכופה לאסון. אינני אדם היושב בביתו מחמת הפחד. אני מטייל בכל מקום אפשרי, כולל טיולי טיפוס וגלישת מצוקים. מותר לעשות כמעט כל דבר, אך בצורה נכונה ובטיחותית. ישנם כללי בטיחות איך לעשות זאת, ואיסור חמור הוא לעבור עליהם!

זו לשון הגמרא הדנה על כך:

"רבי ינאי בדיק את (הגשר) ועבר. רבי ינאי לטעמיה, דאמר: לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס – שמא אין עושין לו נס. ואם עושין לו נס – מנכין לו מזכיותיו. אמר רבי חנין: מאי קראה – 'קטנתי מכל החסדים ומכל האמת'. רבי זירא ביומא דשותא לא נפיק לביני דיקלא". (שבת לב.)

הנימוקים לצורך בזהירות מסכנה נאמרים כאן בגמרא. אתן שני נימוקים נוספים למצווה הגדולה של הזהירות:

א. אנו משופעים בניסים שהקב"ה עושה לנו כל יום ויום. נזכיר במילה רק את מצב הקורונה כאן לעומת שאר העולם, ואת פעולותינו נגד איראן שנסתיימו עד היום ככל הידוע לנו ללא נפגעים. כל אחד מאיתנו זוכה כל יום גם לניסים פרטיים בדרכים בהינצלות ממחבלים ועוד. כלום נטריח אותו יתברך לעשות לנו ניסים נוספים?! כלום יש הצדקה לכך?!

ב. אתם נמצאים סמוך לגיל מעבר של מעין 'קו פרשת המים' בחיים בין התקופה שכולם השקיעו בכם, בגידולכם, בחינוך ובבריאות שלכם, ועוד. בכך עסקו הוריכם, מוריכם, רופאיכם והמדינה. אתם לפני הגיל שבו תידרשו לפרוע את החוב הזה, ובריבית. תידרשו לשאת את המדינה, את החברה ואת התורה על כתפיכם. תידרשו להחזיר את החוב למדינה, להוריכם ולכולנו. כלום תוכלו להרשות לעצמכם להסתכן חלילה במוות או בפציעה קשה ולא תוכלו להחזיר את החוב?! האם האומץ הזה – על חשבון אחרים – מוצדק?

אני חושש ממירון, אך שבעתיים אני חושש מהיציאה לאומן לראש השנה. אינני מאמין שיש סייעתא דשמיא להליכה לתפילה בקבר באוקראינה דווקא ביום קדוש זה, ומי יודע לאן יכול דבר זה להוביל. גם לשם הולכים אנשים תמימים וטובים, וכל מי שבידו למחות ולמנוע, מצווה גדולה יעשה בכך. גם הזדהות עם רשב"י יכולה להיות דרך לימוד מכילתא דרשב"י ודברים נוספים שהוריש לנו. אין צורך דווקא בקבר!

אינני מחפש עתה אשמים. כשאני מחפש אשם אחד אני מוצא את עצמי. לפני עשרים ושתיים שנה איבדנו בישיבה בחור יקר בטיול שאני הייתי אחראי עליו, וחטאתי בו בחוסר זהירות. לכן כה חשוב לי להתריע על הסכנה.

 

חתימה

כאמור, שבת היא מלזעוק ונסיים עד כמה שניתן בטוב, גם במצב זה. אעלה כאן שתי נקודות:

1. המונים כה רבים בשבילים כה צרים עלולים לסיים בדבר גרוע שבעתיים. אזכיר את אסון הדוחק במכה לפני כשש שנים, שנספו בו למעלה מאלפיים 'עולי רגל'. זה היה האסון השלישי שם בשלושים השנים האחרונות. אצלנו זה לא קרה גם ובעיקר בגלל הניסיון שיש למדינת ישראל בחילוצים. פעלו כאן מסוקים ואנשי יחידה 669 ואנשי היחידה המיוחדת של פיקוד העורף. הם פעלו היטב. גם המשטרה פעלה במסירות רבה למרות טעויות שהיו לה. גם חוגגים רבים גילו תושייה הראויה להערכה. ביום העצמאות בשיחתי לא הודיתי די לקב"ה על שהעניק לנו במדינה. כאן ההזדמנות לתקן ולהוסיף על כך.

2. אילו שאלו אותי לפני כחודשיים מה תהיה תגובת העם לאסון כזה בקרב הציבור החרדי, לא הייתי מאמין שתהיה סולידריות כזאת והיחלצות משותפת של כולם לסייע, לתרום דם ולנחם. מתברר שאסון חזק יותר מכל המחלוקות בחברה המורכבת שיש לנו, ושרגע של אמת פורס תמונה שונה מזו העולה מן התגוביות באתרים השונים.

נתפלל שהקב"ה יראה את זכויותינו ויתן לנו כוח לעמוד באסון הכבד, ובעיקר למנוע כמוהו בעתיד.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)