השיחה ניתנה בליל שבת קודש א' דראש השנה ה'תשפ"א. סיכם שמואל פוקס, ערך אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. לקובץ וורד>>

***

ברכת זכרונות

בראש השנה אנו מוסיפים לתפילה שלוש ברכות: מלכויות, זכרונות ושופרות. כולן ברכות יקרות וחשובות, אך נדמה שהשנה עלינו להתמקד יותר מכל בברכות זכרונות, ובפרט במילים הבאות:

"וְעַל הַמְּדִינוֹת בּוֹ יֵאָמֵר אֵיזוֹ לַחֶרֶב, וְאֵיזוֹ לַשָּׁלוֹם, אֵיזוֹ לָרָעָב, וְאֵיזוֹ לָשֹּׂבַע, וּבְרִיּוֹת בּוֹ יִפָּקֵדוּ לְהַזְכִּירָם לְחַיִּים וְלַמָּוֶת". (מוסף לראש השנה)

אין ספק שאחרי טלטלות השנה האחרונה המילים הללו מהדהדות בעוצמה חזקה מהרגיל,^[1] וכך גם שאר חלקי הברכה.

כעת, אם נבקש לעיין בשאר תכני הברכה, ניתקל באמירה מפתיעה כבר בפסוק הראשון שמובא בה:

"וַיִּזְכֹּר אֱ-לֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה וַיַּעֲבֵר אֱ-לֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם". (בראשית ח', א)

על פניו לא ברור מה הקשר בין זכירת נוח לראש השנה. על גבי זה, לא מובן גם מדוע דווקא הוא הובא כדוגמא לזכירת הקב"ה. כדי לענות על כך ננסה לעמוד על ייחודיותה של זכירת נוח, ומתוך כך גם על הקשר בינו לראש השנה.

 

בריאת העולם והאדם

להבנת הזיקה בין זכירת נוח לראש השנה יש להבין קודם כל את עניינו של ראש השנה. לשם כך נחזור שלב אחד אחורה, לבריאת העולם. בהקשר זה, נבחין כי התיאור של בריאת העולם בפרק א' בספר בראשית בא אחרי שנים רבות של עולם 'בוסרי' וקדום, שבמהלכן השתוללו איתני טבע וחיות ענק. תיאור אותם ימים קדמונים מופיע בספר איוב:

"חֲכַם לֵבָב וְאַמִּיץ כֹּחַ מִי הִקְשָׁה אֵלָיו וַיִּשְׁלָם. הַמַּעְתִּיק הָרִים וְלֹא יָדָעוּ אֲשֶׁר הֲפָכָם בְּאַפּוֹ. הַמַּרְגִּיז אֶרֶץ מִמְּקוֹמָהּ וְעַמּוּדֶיהָ יִתְפַּלָּצוּן". (איוב ט', ד-ו)

"הַמְשֵׁל וָפַחַד עִמּוֹ עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו. הֲיֵשׁ מִסְפָּר לִגְדוּדָיו וְעַל מִי לֹא יָקוּם אוֹרֵהוּ. וּמַה יִּצְדַּק אֱנוֹשׁ עִם אֵ-ל וּמַה יִּזְכֶּה יְלוּד אִשָּׁה". (איוב כ"ה, ב-ד)

מדובר בעולם כאוטי ומפחיד שהאדם השוכן בו זעיר ונטול חשיבות. הקב"ה נדמה כמנוכר למציאות ומרוחק ממנה, ורק כוחו האדיר מזעזע אותה לפרקים.

זה בדיוק מה שהשתנה בראש השנה הראשון – בבריאת העולם המתוארת בתחילת ספר בראשית. בתוך התוהו ובוהו הופיעה רוח א-להים, והקב"ה כונן עולם חדש, שבמסגרתו האדם הוא יציר כפיו ועשוי בצלמו. בעולם זה כבר יש תכלית לבריאה, ומתוך כך גם האדם זוכה לייעוד. כעת לא רק גבורתו הגדולה של הקב"ה מתגלה בעולם, אלא גם אהבתו וחמלתו לנו, ברואיו, כפי שכתב הרמב"ם:

"והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד, 'צמאה נפשי לא-להים לא-ל חי'". (הלכות יסודי התורה ב', ב)

אם הרמב"ם מדבר על החכמה הגדולה המתבטאת בבריאה באופן כללי, בהגהות מימוניות שם מודגשים גם הרחמים והאהבה שבבריאה:

"בברייתא דרבי פנחס גרסינן: איזו אהבה? יש צדיקים להקב"ה ונותנים כבוד ויקר למלכותו מפני שהוא לבדו קדם את הכל ומלא את העליונים והתחתונים ובטובו הגדול ברא את העולם במאמר ולא בעמל והוא אב וגבור חכם וטוב ורחום וסובל את הכל ומכלכל את בריותיו ויודע רזי עולם ומטיב לרעים ולטובים ומאריך לרשעים לבעבור ישובו ויחיו". (הגהות מימוניות, הלכות תשובה אות א')

מדובר בעולם שמתנהג באופן שונה לחלוטין מהעולם שמתואר בספר איוב – והשינוי המהפכני הזה קורה החל מראש השנה הראשון, "יום הרת עולם".

 

חידוש העולם לאחר המבול

מראש השנה נפנה לנוח. בדומה להשגחה על הברואים שהתחדשה בבריאת העולם שבראש השנה, גם נוח בתיבתו זכה ל'זכירה' דומה:

"וַיִּזְכֹּר אֱ-לֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה וַיַּעֲבֵר אֱ-לֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם". (בראשית ח', א)

כמעט שנה היטלטלה לה התיבה בתוך סערת המבול. מבחוץ, גלי ענק השליכוה מצד לצד, הגשם היכה על גגה והמים סבבו את דפנותיה. ובתוך התיבה, חושך גמור: רק שאגות וצרחות של שלל החיות השונות, ומשפחה קטנה של בני אדם, היחידים שנותרו. הבריאה הישנה כמעט כלתה לגמרי, ודומה שהעולם עוד רגע ישוב לתוהו ובוהו גמור.

ולא היא! ה' זוכר את נוח, ושולח את רוחו על פני המים, וכך העולם חוזר לאיתנו הראשון, ממש כמו בבריאת העולם המתוארת בפרשת בראשית. הקשר בין יצור ליוצרו שהתחדש בבריאת העולם לא יפסיק. כל זה מתגלה לנוח ברגע שהוא מסיר את מכסה התיבה ומביט החוצה – לראשונה מאז תחילת המבול:

"וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ וַיָּסַר נֹחַ אֶת מִכְסֵה הַתֵּבָה וַיַּרְא וְהִנֵּה חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה". (בראשית ח', יג)

הבריאה – והברית – המחודשת עם הבריאה והאדם מתגלה לנוח בראש השנה: מכסה התיבה מוסר, האור מציף את התיבה החשוכה – ומול עיניו הממצמצות קמעא של נוח נגלית האדמה היבשה. ברגע זה הוא מבין: נשאר עולם גם מחוץ לתיבה. ההשמדה לא הייתה מוחלטת. ה' זכר את נוח ומשפחתו והותירם בחיים. זהו הקשר בין זכירתו של נוח לראש השנה, הוא "יום הרת עולם".

 

"איש גודר גדר ועומד בפרץ"

כעת מובן לנו היטב הקשר בין ראש השנה כ"יום הזיכרון" לזכירת נוח לאחר המבול. ועדיין נותר לנו לברר מה היה מיוחד כל כך בנוח שהביא את ה' לזכור אותו ולהציל בזכותו את העולם – כיצד פעולותיו של איש אחד יכולות להשפיע באופן כל כך דרמטי?

לפני התקיעות אנחנו אומרים מזמורים ופסוקים כהכנה לשמיעת השופר. נדמה שראוי לקרוא קטע נוסף, מיחזקאל, שמעורר לתשובה ולעבודת ה' לא פחות מכך:

"וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר. בֶּן אָדָם אֱמָר לָהּ אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא לֹא גֻשְׁמָהּ בְּיוֹם זָעַם. קֶשֶׁר נְבִיאֶיהָ בְּתוֹכָהּ כַּאֲרִי שׁוֹאֵג טֹרֵף טָרֶף נֶפֶשׁ אָכָלוּ חֹסֶן וִיקָר יִקָּחוּ אַלְמְנוֹתֶיהָ הִרְבּוּ בְתוֹכָהּ... עַם הָאָרֶץ עָשְׁקוּ עֹשֶׁק וְגָזְלוּ גָּזֵל וְעָנִי וְאֶבְיוֹן הוֹנוּ וְאֶת הַגֵּר עָשְׁקוּ בְּלֹא מִשְׁפָּט. וָאֲבַקֵּשׁ מֵהֶם אִישׁ גֹּדֵר גָּדֵר וְעֹמֵד בַּפֶּרֶץ לְפָנַי בְּעַד הָאָרֶץ לְבִלְתִּי שַׁחֲתָהּ וְלֹא מָצָאתִי". (יחזקאל כ"ב כג-כה, כט-ל)

קשה להעלות על הדעת חברה במצב גרוע יותר מזה של ירושלים כפי שמתוארת בנבואה הזאת. אך דברי הנביא חד משמעיים – לו רק היה אפילו אדם אחד שהיה מנסה להציל את המצב, דמות בודדת שתעמוד בפרץ, החורבן היה נמנע.

אמנם ירושלים חרבה ועל זה היה דווה ליבנו, אבל בפעם אחרת היה מי ש'גדר גדר ועמד בפרץ' – נוח. גם בדורו מלאה הארץ עושק וגזל וכולה נשחתה ובעקבות זאת אף 'גֻשְׁמָהּ בְּיוֹם זָעַם' – אבל נוח הצליח למנוע השמדה מוחלטת של העולם ואף להביא לבריאה מחודשת ולברית מחודשת לאחר המבול. נוח הוא הוא אותו "אִישׁ גֹּדֵר גָּדֵר וְעֹמֵד בַּפֶּרֶץ".

נוח איננו דמות היסטורית בלבד, והדברים מהווים קריאת השכמה עבורנו המטילה על כתפינו אחריות כבירה. כל אחד מאיתנו יכול להיות אותו "אִישׁ גֹּדֵר גָּדֵר וְעֹמֵד בַּפֶּרֶץ", שיביא זיכרון לטובה על העולם והחברה שלנו, ובמיוחד כלפינו, יושבי בית המדרש, התביעה משמעותית כפליים.