בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר

המאמר לא עבר את ביקורת הרב

דין "חלוקת" החג לערים ללא חומה ולערים עם חומה המיוחד לפורים, מעלה את השאלה המורכבת על אדם שעובר ממקום עם חומה למקום ללא חומה בפורים ולהיפך. המאמר עוסק ביסודות הדינים של שאלה זו.

במאמר זה, נעסוק בעיקר במצב ובו אדם, בין אם הוא בן עיר במהותו, או שהוא בן כרך במהותו, נמצא בעיר בי"ד וקורא שם, ובט"ו נוסע לירושלים וקורא אף שם.

הסוגיה העוסקת בדין זה נמצאת במסכת מגילה דף י"ט ע"א, המשנה אומרת:

"בן עיר שהלך לכרך, ובן כרך שהלך לעיר, אם עתיד לחזור למקומו - קורא כמקומו, ואם לאו - קורא עמהן."

על משנה זו אומרת הגמרא שם:

"אמר רבא, לא שנו אלא שעתיד לחזור בלילי י"ד, אבל אין עתיד לחזור בלילי ארבעה עשר - קורא עמהן.

המשנה מדברת על 'עתיד לחזור', ונשאלת השאלה מתי הוא עתיד לחזור? תשובה לכך ניתן לראות בדברי רבא על המשנה.

במשנה ישנם שני חלקים: הרישא העוסקת בבן עיר שהלך לכרך, והסיפא העוסקת בבן כרך שהלך לעיר. על איזה חלק מהמשנה מוסבים דברי רבא? על הסיפא בלבד? על הרישא בלבד? או אולי על שני החלקים?

רש"י אומר בדיבור המתחיל לא שנו:

"לא שנו דבן כרך שהלך לעיר ועתיד לחזור למקומו קורא בחמישה עשר ולא בארבעה עשר."

רש"י, כמו רוב הראשונים, סובר שדברי רבא מוסבים על הסיפא העוסקת בבן כרך שהלך לעיר, ורבא אומר שדין זה של המשנה הוא רק אם חוזר בלילי י"ד, כלומר הוא לא נמצא בעיר בי"ד בבוקר.

מה לגבי המקרה ההפוך? ממשיך רש"י ואומר:

"והוא הדין לבן עיר שהלך לכרך - אם עתיד לחזור בלילי ט"ו שלא יהא שם ביום ט"ו, לא הוי מוקף ליומו וקורא בי"ד כחובת מקומו."

רש"י מסביר שמסברא הדין הוא אותו דין לגבי בן עיר שהלך לכרך, שאף אם חוזר לפני הבוקר של ט"ו -אינו חייב בקריאה בט"ו.

כך גם עולה מפשט דברי הגמרא בהמשך:

"אמר רבא מנא אמינא לה? דכתיב על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות, מכדי כתיב היהודים הפרזים, למה לי למיכתב היושבים בערי הפרזות? הא קא משמע לן דפרוז בן יומו - נקרא פרוז. אשכחן פרוז, מוקף מנא לן? סברא הוא, מדפרוז בן יומו קרוי פרוז - מוקף בן יומו קרוי מוקף."

הרא"ש מסביר מדוע רש"י סובר שדברי רבא הוסבו רק על הרישא:

"ולא רצה לפרש מילתיה דרבא גם אבן עיר שהלך לכרך, דלא מסתבר למימר שאם ישנו בכרך ביום י"ד שחלה עליו חובת קריאת מוקפין וישאר שם יום ט"ו ויקראה עמהם... כיון דעדיין לא הגיע זמן קריאת מוקפין, למה תחול עליו חובת קריאתן?"

הרא"ש עצמו אינו מסכים לסברא זו וחושב, על פי פשט לשון הגמרא, שדברי רבא מוסבים על כל המשנה:

"מיהו לישנא דהש"ס משמע דרבא קאי אכולה מתניתין, וכן מוכח בירושלמי. ויש ליישב דברי רבא אכולה מתניתין, וכמו שמועיל לבן כרך להיות כבן עיר כשעמד שם ליל ארבעה עשר ומקצת היום שהוא זמן קריאתה של בני העיר וחלה עליו חובת קריאתן - כמו כן מועיל לבן עיר שהלך לכרך ועמד שם עד מקצת יום י"ד, כיון שבזמן חיוב קריאת בני מקומו אינו עמהם - נסתלק מעליו חובת קריאת אנשי מקומו..."

משמעות דברי הרא"ש היא שמה שקובע זה בוקרו של י"ד. כלומר, אם בן עיר נמצא בבוקר י"ד בכרך, חלה עליו חובת קריאת המגילה בט"ו.

דעה זו מופיעה גם בראב"ד ובטור, אך להלכה נפסק כדעת רש"י ורוב הראשונים שבן כרך העתיד לחזור בליל ט"ו לכרך - קורא בט"ו בלבד.

מה הדין של אדם שהיה בעיר בי"ד, קרא את המגילה באותו יום, ובליל ט"ו נוסע לכרך?

הגמרא במגילה שם אומרת בהמשך הדברים:

"ואמר רבא בן כפר שהלך לעיר - בין כך ובין כך קורא עמהן. מאי טעמא? האי כבני העיר בעי למקרי, ורבנן הוא דאקילו על הכפרים כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם שבכרכים."

הסטטוס של בן כפר הוא כשל בן עיר, אלא שרבנן הקילו עליהם מסיבות צדדיות. על כן, אם הוא נמצא בעיר בי"ד קורא עמהם מכיון שזה הסטטוס הרגיל שלו.

מה הדין אם אותו אדם קרא בכפר ביום הכניסה, ובי"ד היה בעיר, האם צריך לקרות פעם שניה?

רש"י מסביר את שאלת הגמרא באופן הבא:

"בן כפר שהקדים וקרא ליום הכניסה ואחר כך הלך לעיר והיה שם לילי י"ד."

לפי רש"י, זה המקרה עליו דיברה הגמרא, ואכן אותו בן כפר צריך לקרוא את המגילה פעם שניה בי"ד. התוספות בדיבור המתחיל בן כפר מקשים על שיטת רש"י:

"וקשיא, למה יחזור ויקרא שני פעמים? ומכל מקום נראה דשפיר פירש רש"י ... דהא דאמרינן כפרים מקדימים ליום הכניסה ... היינו דווקא כשאינם שוהים שם בליל י"ד, אלא ביום י"ד באים שם, אבל כששוהים שם בליל ארבעה עשר - ודאי דינם כבני העיר אף על פי שקראו כבר."

כמו שהסברנו לעיל, לבני הכפר יש מעמד זהה לזה של בני העיר, ורק משום כך, אם בן הכפר נמצא בעיר בי"ד קורא עמהם למרות שקרא כבר. אבל בדרך כלל, התוספות חושבים שאין סברא לומר שאדם יקרא את המגילה פעמיים.

לעומת שיטת התוספות, מביאים הרמב"ן, הריטב"א ועוד ראשונים את הירושלמי שאומר שבן עיר שעקר דירתו מעיר לכרך בליל ט"ו מתחייב פעמיים, וקל וחומר שכך הדין לבן כרך שחוזר למקומו בליל ט"ו.

אמנם, ניתן היה לומר שהתוספות יסכימו עם זה, והם הקשו רק על קריאה פעמיים של בן כפר ובן עיר, אבל הם יודו שבמצב של כרך ועיר - יקרא פעמיים. הריטב"א, בכל אופן, כותב שדעתו איננה כדעת התוספות.

הרב צבי פסח פרנק מסביר שצריך לבחון את השאלה הזו על פי השאלה מה היה צריך להיות הדין לולא הלימוד המיוחד של הפסוק "על כן היהודים הפרזים" וכו'.

ללא הלימוד המיוחד הנ"ל, היינו הולכים לפי הכללים הרגילים של מנהג המקום, ואם אדם נמצא במקום שאיננו מקום מגוריו, והוא חושב לחזור למקום מגוריו - מנהגיו הם כמנהגי המקום ממנו הוא בא, הן לחומרא והן לקולא. פה מגיע החידוש המיוחד של פורים שפרוז בן יומו מקרי פרוז, וכן למוקף. על כן, אין לנו בו אלא חידושו, ונצמצם את החידוש הזה רק למקרה שאותו אדם עדיין לא קרא את המגילה. כלומר, אדם שמקום מגוריו איננו בירושלים וקרא בי"ד - איננו צריך לקרוא בט"ו גם אם נסע לירושלים בליל ט"ו וכוונתו להישאר שם בבוקר ט"ו. לעומת זאת, לפי הבנת הרב פרנק ע"פ הריטב"א בירושלמי, אדם ש"עוקר דירתו" - כלומר, עובר דירה מעיר לכרך - נחשב לבן כרך מעיקר הדין, ואלמלא הלימוד של הפסוק הוא חייב לקרוא שנית. וכן אדם שמקום מגוריו הוא בירושלים והיה בעיר בי"ד, וקרא שם את המגילה, ולאחר מכן נסע לירושלים - חייב לקרוא שוב את המגילה כי חיובו כעת הוא מעיקר הדין (שהוא תושב ירושלים) ולא מהחידוש של הלימוד המיוחד, ולכן צריך לקרוא פעם שנייה.

הרב שלמה זלמן אויערבאך חולק על הרב פרנק וסובר שבכל מקרה צריך לקרוא פעמיים, מדוע? בגלל שהגרש"ז לא מקבל את הבנת הרב פרנק בדינו של ירושלמי ש"עוקר דירתו" - היינו, עובר דירה. לדעתו, פירושה של עקירת הדירה הוא 'נוסע ליום', ולא 'עובר דירה'. על פי זה, הירושלמי פוסק שאדם הנוסע ליום אחד בלבד מתחייב בשתי קריאות, ע"פ הלימוד המיוחד של "פרוז בן יומו".

הגרש"ז אוירבך גם אינו מקבל את ההנחה של הרב פרנק, שהחידוש שבלימוד מ"היהודים הפרזים" הוא שאדם חייב לנהוג בפורים כפי המנהג שבו הוא נמצא ליום אחד.

האם זה כל כך פשוט שלולא הלימוד המיוחד - כל אחד היה קורא כמקום מגוריו, גם אם הוא נמצא במקום אחר? הרב שלמה זלמן אוירבך הבין להיפך: המצב ההלכתי הסתמי הוא שבדינים שהמקום גורם, האדם צריך לנהוג כמנהג המקום שבו הוא נמצא כעת. במקביל לרעיון זה, ה"חכם צבי" פוסק שבן חוץ לארץ שמגיע לארץ - לא עושה יום טוב שני של גלויות, מכיוון שהדין של "נותנים עליו חומרי מקום שבא משם" הוא כאשר המציאות היא שכל הקהילה של אותו אדם תעלה לארץ, עדיין חומרה זו תשאר במקומה, אבל אם במעבר לארץ לא תשאר חומרה זו, משמע שרק המקום גורם, ולכן לא צריך לעשות את חומרות המקום שממנו בא. לגבי יום טוב שני של גלויות, אם כולם יהיו בארץ ודאי שלא ינהיגו יום טוב שני של גלויות, ועל כן אדם הנמצא בארץ - לא עושה יום טוב שני של גלויות.

אמנם, פסק זה לא התקבל, וזאת בגלל סיבה צדדית של חשש לקלקול של זלזול בימים טובים[1].

על פי העקרון הזה, ניתן לומר שבמגילה - כמו ביו"ט שני, לדעת ה"חכם צבי" - המקום הוא הנקודה המהותית, ואם כולם היו בכרך אזי היו חוגגים רק את יום ט"ו. לכן, נותנים על האדם את חומרות המקום שהוא נמצא בו, ואף אם קרא כבר בי"ד, אם הוא נמצא בט"ו בירושלים - חייב לקרוא שוב את המגילה.

אם כן, לדעת הגרש"ז זצ"ל, מה החידוש של הפסוק? הפסוק מחדש שאמנם עיקר הדין תלוי במקום, אך הזמן הקובע הוא הבוקר, כלומר, אדם הנמצא בבוקר י"ד בעיר - הוא נקרא פרוז לכל היום אף אם הוא נוסע לירושלים באמצע היום. לכן, לדעת הגרש"ז, מי שקיים את מצוַת הפורים בעיר בי"ד, ונסע בליל ט"ו לירושלים לשהות שם עד אחרי עלות השחר - יתחייב שוב כירושלמי.

מה הדין של ירושלמי הנמצא בי"ד בעיר, וחוזר לירושלים רק לכמה שעות בליל ט"ו, ולא נשאר שם עד בוקרו של יום ט"ו?

במקרה זה ישנה מחלוקת בין ה"חזון איש" לרב אויערבאך. ה"חזון איש" סובר שבמקרה זה צריך לקרוא אף בט"ו, ואילו הרב אויערבאך סובר שלא צריך לקרוא בט"ו.

למעשה, ירושלמי שחוזר לביתו בליל ט"ו - ודאי צריך לקרוא שוב את המגילה גם לשיטת הרב פרנק.

אם מדובר באדם שאיננו ירושלמי - נראה שצריך לקרוא שוב את המגילה. אמנם, ה"חזון איש" כותב לקרוא את המגילה ללא ברכה. בכל אופן, מי שרוצה לסמוך על שיטת הרב פרנק שהיה רבה של ירושלים, ולא לקרוא עוד פעם - נראה שיש לו על מה שיסמוך.

---