פסח | על מצות ומרורים

בליל הסדר כולנו נקיים את מצוות כורך, זכר להלל הזקן שהיה כורך את הפסח המצה והמרור יחד (הגדה של פסח). היסוד לדבריו של הלל, הכורך בין הפסח המצה והמרור, מופיע כבר בפסוקים המצווים על אכילת הפסח יחד עם המצה והמרור:

"וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ"    (שמות י"ב, ח'-ט')

ב. מצה ומרור – תבלין לפסח או מצוה עצמאית?

הציווי לאכול את הפסח עם המצה והמרור יכול להתפרש בשני אופנים: אפשר שמדובר על מצווה אחת עם פרטים רבים. לפי כיוון זה, המצה והמרור הנאכלים עם הפסח הם בעצם חלק מדיניו של הפסח ולא חיובים עצמאיים. אפשרות אחרת היא לראות את המצוות כאן כשלוש מצוות שונות, אך שיש חובה לקיימן בבת אחת.

מחלוקת זו יסודה במניין המצוות. הרמב"ם מונה את שלושת החיובים כמצווה אחת:

"והמצוה הנ"ו היא שצונו לאכול כבש הפסח ליל חמשה עשר מניסן בתנאיו הנזכרים והוא שיהיה צלי ושייאכל בבית אחד ושייאכל עם מצה ומרור והוא אמרו ית' (שמות י"ב) ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו"    (ספר המצוות לרמב"ם עשה נ"ו)

שפתיו ברור מיללו, שאכן יש כאן מצווה אחת בלבד, גם במניין המצוות וגם במהותה – שכחלק ממנה אנחנו מצווים על המצה והמרור. במילים אחרות, ניתן לראות את המצה והמרור כתבלין של הפסח: כמו שהפסח צריך להיות צלוי כך יש לאכול אותו עם מצה ומרור.

הרמב"ם ממשיך ומסביר:

"ואולי יקשה עלי מקשה ויאמר למה תמנה אכילת פסח מצה ומרור מצוה אחת ולא תמנה אותם שלש מצות ושתהיה אכילת מצה מצוה ואכילת מרור מצוה ואכילת פסח מצוה, אשיבנו אמנם היות אכילת מצה מצוה בפני עצמה הוא אמת כמו שנבאר (עשה קנח) וכן אכילת הפסח מצוה בפני עצמה אמת כמו שזכרנו אבל המרור הוא נגרר לאכילת הפסח ואינו נמנה מצוה בפני עצמה. וראיה לדבר, שבשר הפסח ייאכל לקיום המצוה יהיה עמו המרור או לא יהיה והמרור לא ייאכל אלא עם בשר הפסח לאמרו ית' על מרורים יאכלוהו. ואילו אכל מרור מבלי בשר לא עשה כלום ולא נאמר כבר קיים מצוה אחת היא אכילת מרור. ולשון מכילתא צלי אש ומצות על מרורים מגיד הכתוב שמצות הפסח צלי מצה ומרור. כלומר שהמצוה היא קבוץ אלה"    (שם)

היוצא מדבריו, שכאשר קרבן הפסח אינו קיים אין חיוב באכילת מרור. דברים אלו מקורם בגמרא בפסחים שמסבירה מדוע חיובו של המרור בזמן הזה מדברי חכמים בלבד:

"אמר רבא: מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן. - ומאי שנא מרור דכתיב על מצות ומררים בזמן דאיכא פסח יש מרור, ובזמן דליכא פסח ליכא מרור, מצה נמי הא כתיב על מצות ומררים! - מצה מיהדר הדר ביה קרא בערב תאכלו מצת"   (פסחים קכ.)

לעומת הרמב"ם, רבי דניאל הבבלי בשו"ת מעשה ניסים טוען שאכן המרור היא מצווה עצמאית שעומדת בפני עצמה, ומביא לכך ראיה מהמכילתא:

"צלי אש ומצות על מרורים. מגיד הכתוב שמצות הפסח צלי אש מצה ומרור ומנין אתה אומר שאם אין להם מצה ומרור הן יוצאין ידי חובתן בפסח ת"ל יאכלוהו. אין לי אלא בזמן שאין להם מצה ומרור הן יוצאין ידי חובתן בפסח יכול כך אם אין להם פסח יוצאין ידי חובתן במצה ומרור. הרי אתה דן הואיל והפסח מצות עשה ומצה ומרור מצות עשה. הא למדת כמו שאם אין להם מצה ומרור הן יוצאין ידי חובתן בפסח כך אם אין להם פסח יוצאין ידי חובתן במצה ומרור"     (מכילתא פסחא ו')

מדברי המכילתא משתמע שגם כאשר אין פסח ישנה חובה באכילת מרור. לכאורה יש כאן סתירה לדברי הגמרא שראינו! משיב רבי דניאל הבבלי שאין כלל סתירה – צריך לחלק בין שני מצבים שונים: כאשר בית המקדש אינו קיים ולא ניתן להביא פסח אכן חיובו של המרור מדרבנן בלבד כדברי הגמרא בפסחים, אך המכילתא עוסקת במקרה בו הבית עומד על תילו ומביאים קרבן פסח, אלא שאותו אדם נטמא ולכן לא יכול לאכול את הפסח. במקרה כזה חיוב המרור יהיה מדאורייתא. כך הוא כותב:

"ומזה יתבאר כי זה שאמר בזמן דאיכא פסח לא כיון מציאות אכילת פסח, אמנם כיון בפני הבית, אשר הוא זמן ראוי לקרבן פסח, ומשום היות ערל ובן נכר וטמא ושהיה בדרך רחוקה חייבין באכילת מרור, ואף על גב דלא קאכלי פסח, שמע מינה מרור מצוה בפני עצמו, ולא תתבטל במניעת עשיית הפסח אלא שלא בפני הבית..."   (שו"ת מעשה ניסים ו)

ביטוי נוסף לשאלה האם המרור והמצה הם נספחים לפסח או עומדים בפני עצמם מצאנו בסוגיא בפסחים במקום אחר. האמוראים שם נחלקים בשאלה על מה ניתן למנות אנשים נוספים לחבורה – האם הם יכולים להיות שותפים רק ברכישת קרבן הפסח או שניתן למנות אנשים גם על דברים שנספחים לפסח. בשאלה זו נחלקו רבי ורבנן:

"דתניא אם ימעט הבית מהיות משה החייהו משה מכדי אכילה ולא מכדי מקח רבי אומר אף מכדי מקח שאם אין לו ממנה אחר עמו על פסחו ועל חגיגתו ומעות שבידו חולין"  (פסחים צ.)

חכמים מפרשים את הפסוק "ואם ימעט הבית" (שמות י"ב, ד') כמתיר למנות אנשים אחרים רק במקרה בו בני הבית לא יכולים לאכול לבדם את קרבן הפסח. לעומתם, רבי מבין שאם יש קשיים ברכישת הקרבן ניתן גם כן לצרף אנשים נוספים לחבורה. האמוראים דנים במה בדיוק נחלקו רבי וחכמים:

"רבה ורבי זירא: חד אמר בעצים לצלייתו כולי עלמא לא פליגי דכיון דתקנתא דפסח הוא כגופא דפסח דמי, כי פליגי במצה ומרור – רבנן סברי הא אכילה אחריתי היא ורבי סבר כיון דהכשירו דפסח הוא כגופא דפסח דמי"  (שם)

לרבה ורבי זירא המחלוקת היא בדיוק בנידון דידן – להבנת רבי המצה והמרור הנאכלים עם הפסח הם חלק בלתי נפרד מקרבן הפסח, ולכן קושי ברכישתם הוא סיבה טובה למנות אנשים על הקרבן, מה שאין כן לשיטת חכמים שכנראה רואים בהם 'אכילה אחריתי' ודבר נפרד.

ראיה נוספת לכך שמדובר על מצווה אחת ויחידה אחת מצאנו בפסח שני. בפסח שני אין את כלל דיני הסדר אלא מצוות אכילת פסח בלבד, אך בכל זאת המצה והמרור נשארים כחלק בלתי נפרד מן הקרבן, כמו שנאמר:

"בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ"  (במדבר ט', י"א)

מכאן נמצאנו למדים שאכן מצות ומרורים הם חלק מחוקת הפסח ונחשבים כיחידה עצמאית שלו, ולא כמצוות הסדר שרק נאכלות באותו הזמן.

כמובן שגם מנהגו של הלל שהיה כורך את כל המינים יחד מושך לכיוון שאכן יש כאן חובת אכילה אחת. הלל מצריך, בפועל ממש, אכילה משותפת.

ג. שלושת מרכיבי הגאולה

עד כאן ראינו חקירה למדנית ביחס בין אכילת מרור ופסח. דברים אלו עומדים ברקע לפירושו של רבינו, בו הוא מנסה להסביר מדוע יש חשיבות גדולה כל כך לאכילת הפסח המצה והמרור יחד.

בתחילת דבריו בוחר רבינו צד בחקירה שהעלינו לעיל:

"ומצות על מרורים. לפי פשט הכתוב לפי מה שראינו שאמר ה' שצריך צלי אש ושיהיה שלם כו' זה יגיד שדעת עליון הוא להראות בחינה הגדולה והחירות ואין רשות אחרים עליהם, ולפי זה גם המרורים שיצו ה' הוא לצד כי כן דרך אוכלי צלי לאכול עמו דבר חד כי בזה יערב לחיך האוכל ויאכל בכל אות נפשו. גם בזה יוכר גודל העריבות כשיקדים לפיו מרורים. גם מה שהזכיר המצות הוא פרט אשר יכונן חיך אוכל יטעם לו הצלי"   (אור החיים שמות י"ב, ח')

בצורה הפשוטה ביותר, מסביר אור החיים הקדוש שהמרור והמצה מנעימים את אכילת הפסח וגורמים לה להיות ערבה יותר. עקרונית, ישנו דין בכל הקורבנות שיש לאכול אותם בצורה המשובחת ביותר:

"אמר רב חסדא: מתנות כהונה אין נאכלות אלא צלי, ואין נאכלות אלא בחרדל, מאי טעמא - אמר קרא למשחה - לגדולה, כדרך שהמלכים אוכלים"   (חולין קלב:)

היה מקום לטעון שגם חובת אכילת המצה והמרור נובעת מדין זה. אולם, לא מצאנו חובה זו בקרבנות אחרים כלל ועיקר! לכן ממשיך רבינו ומסביר בצורה יותר עמוקה כיצד הטעמת קרבן הפסח על ידי המצה והמרור לא נעשית רק ברמה הקולינרית אלא גם ברמה הרוחנית הגבוהה והעמוקה יותר:

"והנה ג' השריגים יטעימו יחד" (אור החיים שם)

רבינו קורא למצוות הללו שלושה שריגים[1], הלא הם ענפי גפן – דהיינו שלושת המצוות נובעות מאותו יסוד ושייכות לאותו הגזע.

בהגדה אנחנו אומרים שהמצה היא זכר לגאולה והמרור זכר לעבדות. גם רבינו רואה שלושה עניינים שונים בשלושת המצוות הללו – אך הוא מקשר את כולם, כאמור, ליסוד אחד – לגאולה:

"והוא רומז לג' דברים, ה-א' הוא הגלות שמררו את חייהם, ה-ב' היא היציאה תיכף ומיד שלא הספיק בצקם להחמיץ במצרים, ג' אשר פסח ה' על בתיהם והוא בחינת הגאולה כי עבר ה' בארץ מצרים ונתק חבל מוסרות העבות שהיו תוקפים בהם שהוא בחינת הבכורה וכמו שפירשתי הענין במקומו (לעיל י"א, ה') ושלשת הענינים יחד היו צריכין להיות וזולת א' אין נס בשנים האחרים"                                   (אור החיים שם)

יש כאן מהלך גאולי המורכב משלושה חלקים, שללא אחד מהם הוא חסר. מהפירוט של רבינו ניתן ללמוד כמה יסודות בשאלה כיצד נגאלים. זו שאלה עמוקה בערב זה של ליל הסדר, שכן יום זה אינו רק יום גאולה היסטורי, אלא ישנה חובה "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (הגדה של פסח). מסביר המהר"ל בגבורות ה' (פרק ס"ג), שביום זה השתנתה כל מעלת עם ישראל מעם משועבד לעם גאולי (והדברים ארוכים).

על כל פנים, עלינו להבין כיצד אנחנו יכולים להיגאל בחיינו אנו, ועל כן חשוב ללמוד ממה מורכבת אותה הגאולה שהייתה במצרים ומה משמעותו של כל מרכיב בה.

ד. מרור

"שאם לא היה הגלות לא היו משיגים אשר השיגו מהצירוף ומה שבררו, ומה גם לפי מה שכתבנו במקומות אחרים (ויגש מ"ו, ג') כי גוי גדול עצמו שהוציא ה' ממצרים הם בחינות ניצוצי הקדושה ששם היתה ושם נמצאת, וסגולת הוצאתה הוא המרור אשר מררו את חייהם, והוא סוד אומרו (קהלת ח') עת אשר שלט האדם באדם לרע לו"    (אור החיים שם)

הגלות הייתה חלק מהגאולה, כי גם לגלות יש תפקיד. אנחנו סמוכים ובטוחים כי גלות מצרים הינה חלק מהתכנון הא-לוהי של העולם. הדברים התפרשו לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, שם הובטחה לו הגלות הזו כחלק מהבנייה של ישראל. אנחנו יכולים ללמוד מכך שגם כאשר אנחנו במצב של גלות, הן ברמה הלאומית הכללית והן ברמה האישית, הגלות הזו בונה בנו משהו.

הנביא קורא למצרים "כור הברזל" (ירמיהו י"א, ד), שכן היא התיכה את עם ישראל והפכה אותו ממשפחת יעקב לעם. גלות מצרים גילתה את שם ה' בעולם. לגלות הזו בוודאי היה תפקיד חשוב במהלך הא-לוהי בעולמנו. לא תמיד אנחנו רואים ויודעים מה התכלית של הגלות ומה התועלת שלה – לכן, דווקא המרור הוא זה שמייצג את הגלות, אך גם אותו מרור הוא מצווה.

אפשר להציע שהמהות של המרור היא ההבנה והראיה שאכן גם ברגעים המרים הקדוש ברוך הוא הולך אתנו.

העובדה שבלי הגלות אין גאולה, היא קודם כל עובדה פשוטה – אם אין גלות לא צריך להיגאל. בנוסף יש בה גם עומק גדול – כאשר יש גאולה והאדם מרגיש שהוא יצא ממשבר, אזי גם המשבר הופך להיות חלק מחוויותיו ואישיותו ובעצם חלק מהבניין שלו את עצמו.

יש המסבירים כך את המשפט: "במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים" (ברכות לד.) –  הצדיק לא נופל וממילא אין לו את הכוחות הנצברים מן החוויה של הנפילה והקימה.

ה. מצה

"ואילו לא היה המהירות שהוציאם ה' היו חוזרים ומשתקעים בוררים ומתבררים, והוא מאמר התנא (הגדה) ואלו לא הוציא וכו' עדיין וכו' והיינו עבדים לפרעה וכו' דכתיב (שמות י"ב, ל"ט) ולא יכלו להתמהמה"   (אור החיים שם)

המצה מסמלת את המהירות והחיפזון. ר' צדוק הכהן בספרו צדקת הצדיק מתחיל את הפסקה הראשונה בזו הלשון:

"ראשית כניסת האדם לעבודת ה' צריך להיות בחפזון כמו שמצינו בפסח מצרים שהיה נאכל בחפזון ולא פסח דורות. מפני שההתחלה לנתק עצמו מכל תאוות עולם הזה שהוא מקושר בהם צריך לשמור הרגע שמתעורר בו רצון ה' ולחפוז על אותו רגע למהר לצאת מהם אולי יוכל. ואחר כך שוב ילך במתינות ולאט כדין פסח דורות"   (צדקת הצדיק א')

גאולה מתחילה מחיפזון. בגאולה ישנו רגע שבו האפשרות להיגאל עומדת על הפרק – אך האדם חייב לבחור בה. הגאולה לעולם לא מתרחשת לבד. גם בפסח ישראל נצטוו להקריב את קרבן הפסח בשביל להיגאל. אם עם ישראל היה מתמהמה וחושב לקראת מה הוא הולך ייתכן שהוא היה נמנע מללכת. לא פעם בלכתם במדבר הרהרו ישראל בשאלה האם לא היה נכון יותר להישאר במצרים, ולא מן הנמנע שלבטים אלו היו מונעים בעדם מלצאת.

לאור זאת, אפשר להבין כך את השבח הגדול שמשבח ירמיהו את ישראל:

"...זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה"   (ירמיהו ב', ב')

ו. פסח

"ועיקר הגאולה היא הפסיחה"  (אור החיים שם)

הפסיחה היא זו שמסמנת את הגאולה בפועל. קשה לומר מה הרגע המדויק בו ישראל נגאלו ממצרים –  הביטוי המציאותי ביותר של הגאולה היה במכת בכורות, כאשר הקדוש ברוך הוא עצמו עבר בארץ מצרים והבדיל בין בכורות ישראל ובכורות המצרים. הרגע הזה הוא הרגע בו ההתערבות הא-לוהית באה לידי ביטוי בצורה הגלויה והברורה ביותר – "אני ולא מלאך אני ולא שרף אני ולא שליח" (הגדה של פסח).

בסופו של דבר הגאולה היא א-לוהית, אך כמו שראינו, ללא רצונו ומעשיו של האדם אין היא באה.

ז. סיכום - כורך כהלל

"נמצאת אומר כי שלשתם יחד הם העיקר, ולזה היה הלל מדקדק לכורכם יחד (פסחים קטו.)"    (אור החיים שם)

רבינו מסביר כי ההבנה העמוקה היא שהגאולה מורכבת משלושת הדברים הללו: הצרה, נכונות האדם לקפוץ על ההזדמנות להיגאל ממנה והגאולה מלמעלה.

עלינו ללמוד מכך שגם אנו, ברצותנו לצאת לחירות בערב הזה, צריכים לעבור את השלבים הללו. צריכים אנו להבין שהקשיים בחיים בונים אותנו ונועדו להגדיל ולפאר אותנו. אנחנו צריכים לקפוץ על ההזדמנויות שיש לנו לצאת מעבדות לחירות ולא לתת להם לחמוק. יחד עם זאת, אנחנו צריכים לזכור שבסוף הגאולה עצמה מגיעה משמיים.

[עורך: אורי יעקב בירן]