על גאולתנו ועל פדות נפשנו
"השבעתי אתכם בנות ירושלים, בצבאות או באילות השדה, אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ". (שיר השירים ב', ז')
כשהיה ר' נחמן מברסלב מגיע לפסוק זה היה אומר: מאי עד שתחפץ? - עד שתמצא חפץ לחול עליו. ומהו החפץ, זה ישראל שנאמר בהם: "ואתם תהיו לי ארץ חפץ".
סובבת לה אהבה אלוקית בעולם הדופקת במסתרים על פתחי לבבות: "קול דודי דופק פתחי לי..." אם נפתחים שערי הלב לעמתה הרי נמצא החפץ לחול עליו והאהבה הופכת חיה ופועלת. אך אם חלילה עת נעילת העולם, נשארת האהבה ערטילאית, גנוזה, ובמסתרים תבכה נפשי מפני גוה...
אבל יש שעות נס בהן בטל מהלך "טבעי" זה. עת דודים מגיע ואין הקב"ה כופף עצמו עוד לרצון התחתון. אינו מצפה יותר לפתיחת שערים בכח "אתערותא דלתתא" אלא הוא עצמו בא בלא חשבונות וחינונים ופורץ בכח את כל שערי הלב הנעולים, בחינת "מלך פורץ לעשות לו דרך ואין ממחה בידו".
כך היה בעת יציאת מצרים: ישראל משועבדים בגוף ובנפש, לחוצים ומעונים בחמר ובלבנים ושקועים במ"ט שערי טומאה. אף זעקתם אל האלוקים הינה בלא יודעים; בתם אנקה. ורק הוא, היודע לשמוע - שומע מתוכה: "הושיעני אלוקים כי באו מים עד נפש, טבעתי ביון מצולה ואין מעמד, באתי במעמקי מים ושבולת שטפתני...
ופתאם בדרך נס: "קול דודי הנה זה בא, מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות". (שיר השירים ב' ח') אומר המדרש:
"קול דודי - זה משה. בשעה שבא ואמר לישראל בחדש הזה אתם נגאלים, אמרו לו: האיך אנו נגאלים והלא אמר הקב"ה לאברהם: ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, ועדיין אין בידינו אלא רד"ו שנים ... והלא אין בידינו מעשים טובים ... והלא כל מצרים מטונפת מעבודת-כוכבים שלנו ... אמר להם: הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונותיכם ... אינו מביט במעשיכם הרעים ובעבודה זרה שלכם ... אלא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות - מדלג על חשבונות ועל קצים ועבורים". (מדרש רבה לשיר השירים)
כאן אין החפץ תלוי עוד ב"חפץ" לחול עליו, אלא בחפץ העליון בלבד, בכח אתערותא דלעילא שאינה זקוקה לסיוע, הלא על כן נאמר: "אני הוא - אני ולא אחר".
המאמר פורסם בעלון שבות מס' 4, ו' ניסן תש"ל.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)