דילוג לתוכן העיקרי

בעניין ארבע כוסות

קובץ טקסט

בעניין ארבע כוסות*

הגמרא במסכת פסחים בדף ק"ט ע"ב דנה בתקנת ארבע הכוסות בליל הסדר:

"היכי מתקני רבנן מידי דאתי בה לידי סכנה, והתניא לא יאכל אדם תרי ולא ישתה תרי...? רבינא אמר ארבעה כסי תקינו רבנן דרך חירות, כל חד וחד מצוה באפי נפשה הוא."

דברי רבינא נוגעים בשאלה האם כל כוס מארבע הכוסות היא מצווה בפני עצמה, או שכל הכוסות הן מצווה אחת. רבינא טוען שכל כוס היא מצווה בפני עצמה, ולכן הן אינן מצטרפות אחת לשניה, ואין פה בעיה של שתייה בזוגות.

נראה שבנושא זה ישנם שתי בחינות בהלכות השונות של ארבע הכוסות. מצד אחד, לכל כוס חשיבות וייחודיות משלה, יש כוס על הקידוש, על ברכת המזון וכו', ומצד שני קיימת חשיבות לכל הכוסות יחד - הבאות לבטא את החירות ואת שמחת יום טוב.

במאמר זה לא נתמקד בתקנה עצמה, אלא בנושא הברכות על הכוסות, הקשור, כמובן, לשאלה שבה פתחנו.

הרי"ף בדף כ"ד ע"א (בדפי הרי"ף) פוסק על פי דברי רבינא:

"ואמרי רבואתא, הואיל וכל אחד ואחד מצוה בפני עצמו הוא – ברכינן בורא פרי הגפן אכל כסא וכסא."

הרי"ף מביא כהוכחה לדבריו את הגמרא במסכת חולין דף פ"ו ע"ב. המשנה שם אומרת:

"שחט חיה ועוף במקום אחד – כיסוי אחד לכולן. רבי יהודה אומר: שחט חיה – יכסנה, ואחר כך יכסה את העוף."

 על המשנה הזאת אומרת שם הגמרא:

"אמר רבי חנינא מודה היה רבי יהודה לענין ברכה שאינו מברך אלא ברכה אחת. אמר ליה רבינא לרב אחא בריה דרבא, ... מאי שנא מתלמידי דרב... כיון דאמר הב ליבריך איתסר ליה למשתי חמרא – הכא נמי כיון דאיתפל ליה לכסוי איחייב ליה לברכה? הכי השתא?! התם משתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר, הכא אפשר דשחיט בחדא ומכסי בחדא."

מגמרא זו משמע שאם יש הפסק בין שתי מצוות – צריך לברך שוב. בהבנת הוכחה זו לעומק נעסוק בהמשך.

נקודה זו שהעלה הרי"ף נידונה רבות בהלכות ברכות, בשאלה מה נחשב הפסק כך שמצריך לחזור ולברך.

ברי"ף משמע שהלכה זו קשורה לעובדה שכל כוס היא מצווה בפני עצמה, ועובדה זו משפיעה על ברכת בורא פרי הגפן למרות שזו ברכת הנהנין ולא ברכת המצוות, ולכאורה, לא צריך להיות קשר בין ברכת הנהנין לבין הגדרת כל כוס כמצווה בפני עצמה.

ראשונים אחרים חולקים על הרי"ף בדיוק בנקודה זו. הרא"ש בדף קל"ג ע"א אומר על דברי הרי"ף:

"ולא נהירא לי מה שהביא ראיה, משום דכל חד וחד מצוה באנפי נפשיה הוא צריך לברך בורא פרי הגפן אכל כוס וכוס? שהמצוה אינה מזקקת ברכה כל כמה דליכא היסח הדעת... הכא נמי, אף על גב דכל חד וחד מצוה באנפי נפשיה היא, כיון דליכא היסח הדעת – לא בעי לברוכי אכל כסא וכסא."

הרא"ש מקשה מה הקשר בין שני הדברים? מה שקובע לעניין ברכות הנהנין הוא הסילוק, היסח הדעת, ולא האם זו מצווה אחרת או אותה מצווה. ולכן, למרות שכל כוס וכוס היא מצווה בפני עצמה, מברך רק פעם אחת בורא פרי הגפן.

הרמב"ן שם במלחמות מתרץ את שיטת הרי"ף ומסביר שיש לחלק בין הפסקה שהיא חובה, לבין הפסקה שאיננה חובה. אם אדם מתחיל סעודה, ומפסיק את סעודתו בגלל דבר רשות – לא צריך לחזור ולברך, אבל אם נאלץ להפסיק בגלל דבר חובה – צריך לחזור ולברך.

במקרה שלנו, ישנה חובה לעשות הפסק בין הכוסות השונים, כמו חובת ההגדה בין הכוס הראשונה לכוס השנייה, ולכן צריך לחזור ולברך על כל כוס וכוס, וזה תואם את הלכות ברכות של ברכות הנהנין.

הרמב"ן בעצם מסכים עקרונית לדברי הרא"ש שצריך לבחון את השאלה הזו על פי הלכות ברכות הנהנין, אלא שלדעתו ישנן שתי סיבות עקרוניות המצריכות לחזור ולברך ברכה כזו: או שיש היסח הדעת של האדם, או שיש הפסק שהוא חובה, ואף במקרה כזה צריך לחזור ולברך, וזוהי המציאות הקיימת בארבע הכוסות.

כעין זה מצינו במסכת ברכות בדף כ"ב ע"ב:

"תנו רבנן, היה עומד בתפילה, ומים שותתין על ברכיו  - פוסק עד שיכלו המים, וחוזר ומתפלל. להיכן חוזר? רב חסדא ורב המנונא: חד אמר חוזר לראש, וחד אמר למקום שפסק."

על דברי הגמרא אומר התוספות שם בדיבור המתחיל אלא דכולי עלמא:

"ואומר השר מקוצי דיש לחלק דשאני הכא דאין ראוי לקרות ... דכולי עלמא מודו דחוזר לראש, אבל היכא דגברא חזי... כולי עלמא מודו דאינו חוזר לראש, אלא למקום שפסק."

אם האדם מפסיק בגלל שלא יכול לקרות – צריך לחזור לראש, אבל אם ההפסק הוא לא מוכרח – האדם חוזר למקום שפסק.

אמנם, צריך להבחין בין קריאת שמע לברכות. בקריאת שמע, ההנחה הבסיסית היא שצריך להיות רצף. אין פה שני חלקים מנותקים. אך בברכות, מי אמר שכל האכילה צריכה להיות ברצף? אדם אוכל משהו, ואחרי כמה דקות אוכל שוב, אין פה שום רצף, אבל בכל זאת אותה ברכה תפתור אף את האכילה השנייה.

הרמב"ן הבין שגם בברכות קיים דין הדומה לקריאת שמע, כלומר צריך שיהיה רצף מסויים כדי שברכה אחת תפתור את כל האכילות.

מכל האמור לעיל עולה שיש מחלוקת בין הרמב"ן לרא"ש האם קיימת סיבה עקרונית של הפסק בברכות הנהנין הגורמת לחיוב לחזור ולברך מעבר לסיבה של סילוק והיסח הדעת.

מה יעשה הרא"ש עם ההוכחה שהובאה לדברי הרי"ף ממסכת חולין? עיקר הקושיה על הרא"ש היא מעצם ההשוואה שהגמרא עושה בין ברכת המזון לבין מצוַת כיסוי הדם, שהרי במקרה עם ברכת המזון יש סילוק והיסח הדעת כי הם נתנו את דעתם לברך ברכת המזון, אבל בברכה על השחיטה, כיסוי הדם איננו נחשב לסילוק?

כנראה שלפי הרא"ש, חייבים לומר שקיים הבדל בסיסי בין ברכת הנהנין לברכת המצוות.

בברכת המצוות, כל סיום של מעשה המצווה הוא בגדר של סילוק. הגמרא אומרת לגבי תפילין שאם סח בין תפילין של יד לתפילין של ראש – צריך לחזור ולברך. ונשאלת השאלה והרי דיבור לא מהווה הפסק, אם כן, מדוע צריך לחזור ולברך?

כאשר מדובר על מצווה, הברכה מתייחסת למצווה אותה האדם עומד לעשות. למצווה ישנה הגדרה ברורה, לאכילה – אין. הנחתָ תפילין של יד קיימתָ את המצווה וזהו, הברכה ניתקנה מראש על מצווה אחת, אבל ברכת הנהנין ניתקנה לכל האכילה עד שהאדם ירצה להפסיק. במצוות, לעומת זאת, אין משמעות לכוונתו של האדם אלא להגדרת המצווה בלבד.

החידוש בתפילין הוא שמברך ברכה אחת על שתי התפילין כי הנוסח הוא אותו נוסח, אבל אם יש הפסק קטן, אפילו בדיבור, זה כבר לא נחשב לדבר אחד. המצב בברכת המצוות הוא הפוך מברכות הנהנין: כוונה ודעת מול הגדרת המצווה.

מה המצב בשחיטה? המצב המתואר במסכת חולין דומה מאוד למצוַת התפילין. בתפילין מדובר על שתי מצוות שונות אבל דומות, ובמסכת חולין מדובר על פעמיים אותה מצווה. כיסוי הדם הוא סיום השחיטה, אלא שאחר כך אותו אדם שוחט שוב.

נוכל לומר שלפי שיטת הרא"ש ההשוואה של הגמרא היא שכיוון ששחיטה היא מצווה בפני עצמה – כל סיום הוא סילוק לעניין ברכת המצוות, ולכן הגמרא יכולה להשוות בין ברכת המזון למצוַת השחיטה. אך בברכת הגפן שהיא ברכת הנהנין, צריך סילוק, ואין פה סילוק שיחייב לברך שוב על כל כוס וכוס.

ראינו למעלה את הסבר הרמב"ן לדבריו של הרי"ף התולה את חיוב הברכה הנפרדת על כל כוס וכוס בהפסק שיש בין כוס לכוס. על הסבר זה נשאלת השאלה שהרי הרי"ף מסיק את דינו מדברי רבינא שכל כוס וכוס היא מצווה בפני עצמה, ולפי דברי הרמב"ן אין שום קשר בין דברי רבינא לחיוב לברך ברכה על כל כוס וכוס?

כנראה שלפי הרמב"ן, דברי רבינא הם לא הסיבה לדין הזה, אלא הם התוצאה של הדין הזה. כיוון שמברכים על כל כוס וכוס כי יש הפסק ביניהן, זה אומר שכל אחת היא מצווה בפני עצמה, ולכן אין בעיה של שתייה בזוגות.

הרב שלמה זלמן אויערבאך בספרו "מנחת שלמה" כותב שכל המחלוקת בין הרא"ש לרמב"ן היא בהבנת התקנה של ההגדה. מדוע חכמים תיקנו שההלל ייאמר בין הכוס הראשונה לכוס השנייה? צריך לחקור האם חכמים רצו לדאוג שיהיה אותו ליל סדר לכל אדם ואדם, אך עקרונית ניתן היה לשתות את כל ארבע הכוסות בבת אחת, או שנאמר שעיקר החיוב הוא כדי לעשות הפסק בין הכוסות כי זוהי דרך החירות, ושתיית ארבע הכוסות בנפרד הוא משהו מהותי.

ניתן להציע הסבר שונה לגמרי לדבריו של הרי"ף:

הרי"ף בעיקרון מסכים עם הרא"ש הטוען שצריך לחזור ולברך שוב את ברכת הנהנין רק אם היה סילוק והיסח הדעת. אלא שצריך לברר מהו המעמד של ברכת הגפן כאשר אדם עושה קידוש או מצווה אחרת על הכוס כגון ברכת המזון וכד'.

בדרך כלל, יש את ברכת הגפן, ואחר כך את ברכת המצווה, האם לברכת הגפן ישנה משמעות רק של ברכת הנהנין? יכול להיות שהרי"ף סובר שברכת הגפן בקידוש מקבלת משמעות מעבר לברכת הנהנין, הברכה היא חלק מהקידוש, חלק מהמצווה.

אנו מוצאים את העיקרון הזה בכמה מקומות: בברכת הנהנין, שלא כמו בברכת המצוות, אדם לא יכול להוציא מישהו אחר בברכה זו אלא אם כן הוא גם מחוייב בה. בברכת המצוות אין הדבר כן, ואדם יכול לברך על מצווה בשביל להוציא את חבירו אפילו אם הוא כבר יצא ידי חובתו.

מה הדין בקידוש? אדם יכול לברך על היין בשביל מישהו אחר למרות שהוא לא שותה מהיין הזה, כמו בחופה וקידושין כאשר הרב המקדש מברך בשביל החתן והכלה, אבל הוא לא מחוייב לשתות מהיין הזה.

לפי כל זה, דברי הרי"ף מובנים. רבינא אמר שכל כוס היא מצווה בפני עצמה, ומזה יוצא שכל כוס היא כוס של ברכה, וחייב לברך בורא פרי הגפן כברכת המצוות ולא רק כברכת הנהנין.

כך גם נסביר את ההוכחה מחולין. ברכת הגפן היא ברכה גם על המצווה, מצוַת הקידוש הסתיימה, ולכן צריך אחר כך לברך שוב כמו שמברך על השחיטה – אם לא יכול לעשות את שני הדברים ביחד. 

 


*  המאמר לא עבר את ביקורת הרב.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)