השיחה ניתנה ביום חמישי, י"ז בתמוז ה'תש"ף. סיכם שמואל פוקס, ערך אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

***

שתי תעניות

הרמב"ם בהלכות תעניות מלמדנו שיש שני סוגי תענית. הראשון, "על כל צרה שתבוא", ומטרתו "שירוחמו מן השמים":

"מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הצבור, שנאמר 'על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות'. כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו ... ומדברי סופרים להתענות על כל צרה שתבוא על הצבור עד שירוחמו מן השמים. (הלכות תעניות א', א, ד)

השני, במועדים הקבועים, ומטרתו ש"נשוב להיטיב":

"יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר 'והתודו את עונם ואת עון אבותם'". (הלכות תעניות ה', א)

השנה, הצום עומד בשני העקרונות הללו: אנו מציינים את י"ז בתמוז והמאורעות שקרו בו לאבותינו, ובה בעת נמצאים בצרה גדולה שחובה עלינו להתריע ולזעוק בגללה. כך תמיד, וקל וחומר כאשר מדובר בצרה עולמית.[1]

אבל האם יש קשר מהותי פנימי בין שני סוגי התענית? על פניו נראה שמדובר בשני סוגי תענית שונות זו מזו באופיין: האחת עניינה זעקה ותפילה, והשנייה עניינה צער ואבל.

עם זאת, במבט שני נראה שיש קשר בין שני סוגי התענית. זאת, משום שהורו חכמינו שלא להתאבל על החורבן יתר על המידה,[2] והרמב"ם אף מדגיש שגם התעניות ההיסטוריות ממוקדות בחזרה בתשובה. במילים אחרות, גם בתענית על הצרות שאירעו לאבותינו המגמה היא להתבונן בעבר כדי להסיק ממנו לקראת העתיד, וכך לתקן את העוונות שגרמו לאותן הצרות. לאור זאת, מובן כי עיקרם של שני סוגי התענית בזעקה ובתשובה בצד תחושות הצער והכאב, וכל זאת בציפייה לתיקון ולבניין.

ביום תענית זה נאחד את זכרוננו ההיסטורי עם זעקה עכשווית על צרות ההווה בכלל, ובפרט על מגפת הקורונה: נשאף לתקן את המציאות שהביאה את הצרות הללו, וכפי שאמרו חז"ל, 'כל דור שלא נבנה בימיו, כאילו נחרב בימיו' (בעקבות הירושלמי ביומא א', א): כל זמן שאין תיקון אזי יש סיבה להמשך החורבן, ואם איננו זוכים לבניין הבית, הרי שלא עשינו מספיק לבניינו, ולפיכך נחשב לנו כאילו נחרב בימינו.

נזעק על צרות ההווה. נתבונן פנימה,  בצניעות ובאיפוק הנדרשים מאיתנו בעידן זה, בו נגלית לעין כול אפסות האדם: האדם שחשב שהוא יכול לשלוט על העולם, נשלט על ידי וירוס קטנטן, כעין מה שנאמר אצל טיטוס הרשע שראה את עצמו כל יכול, ואמר לו הקב"ה, "בריה קלה יש לי בעולמי ויתוש שמה... בא יתוש ונכנס לו בחוטמו, וניקר במוחו שבע שנים" (גיטין נו:).

ביום זה אפוא, ננסה לאחד את שתי הזעקות השונות ביחד: את זעקת התיקון והבניין של מקדש ומלכות, ואת זעקת הסרת המגפה והתקווה לבריאות העם והעולם.

 

ביטול התמיד והניתוק מן הקב"ה

בנקודה זו נפנה להתבונן בשניים מן האירועים שאירעו בי"ז בתמוז: ביטול התמיד והבקעת העיר.

על פניו ביטול התמיד נראה כאירוע יחסית שולי: הוא אינו נתפש כטרגדיה משום שמדובר 'רק' בביטול עשה – בניגוד למאורעות הקשים והכואבים של שבירת הלוחות, שריפת התורה והעמדת הצלם בהיכל, שכל אחד מהם בולט בעוצמתו ובכאבו הייחודי. למרות זאת, נראה שביטול התמיד הוא אירוע  בעל משמעות יסודית ועמוקה, ואולי אף מבטא שורש יסודי ומהותי של זיקת העם למקדש – וממילא לא-להיו. כיצד?

בשני מקומות נצטווינו בהקרבת התמיד: בפרשת תצווה (שמות כ"ט, לח-מב) ובפרשת פינחס (במדבר כ"ח, א-ח). מהציווי בפרשת תצווה עולה באופן ברור שהקרבת התמיד מבטאת את הזיקה המתמדת בין עם ישראל לקב"ה, היינו השראת השכינה, כפי שמודגש בפסוקים שם בסוף פרק כ"ט:

"עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם... וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא-לֹהִים... וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם". (שמות כ"ט, מב, מה-מו)

כשקרב התמיד שורה השכינה, וכשהוא בטל השכינה מסתלקת ומקוננת: "אוי לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם" (ברכות ג.).

בערוב ימיו של בית המקדש הייתה התעלמות מן הקשר לקב"ה: אנשים סמכו על עצם קיומו של ההיכל כערובה לביטחונם, בד בבד עם השקעת כל אונם והונם במרדף אחרי הנאותיהם האישיות. הנביאים מתריעים תדיר על עושק הדלים, רציצת האביונים, גילוי העריות ושפיכות הדמים שרווחו באותה עת, וברור כי אובדן הקשר הרציף עם הקב"ה כלל לא הטריד את העם. אם כן, ביטול התמיד מבטא את הנתק ואת הקרע שבין העם לא-להיו.

 

החזרה לתודעת התלות בקב"ה

נתק זה הוא במידה רבה תוצר של סגנון החיים העולמי. בסגנון חיים זה, האדם מרוכז בעצמו ובהנאותיו (המותרות והאסורות), והוא חושב שהוא שולט על הכל ואין דבר שימנע ממנו את מבוקשו. אדם זה שכח לגמרי את קונו, ואינו 'יודע לפני מי הוא עומד' (בעקבות אבות ב', יד), בין אם באופן בוטה ובין אם בצורה מעודנת יותר.

נשים לב כי יותר משתחושת השליטה וחוסר התלות בקב"ה בעייתית בפני עצמה, הבעיה המהותית יותר היא שכשאין תחושת תלות נוצר גם נתק תודעתי, וניתקת הזיקה לריבונו של עולם.

תודעת השליטה וחוסר ההבנה של התלות בקב"ה מעצימה יותר בתקופת הגל השני של מגפת הקורונה: לאחר שהיה נראה שהושגה שליטה על המחלה עם תום הגל הראשון, פתאום הנגיף מרים ראש מחדש ואנו חווים התפרצות נוספת. הציבור הרחב מתקשה לקבל חוסר אונים שכזה, וחושב שאין מגפה ואין סכנה, ועל כן ממשיך לזלזל בהנחיות.

המניע להתנהגות הזו די ברור: היא נובעת מהביטחון בעוצמתו של השכל האנושי ובכוחו. אבל אנחנו, חובשי בית המדרש שמתפללים שלוש פעמים ביום ופונים אל ה' מתוך תחושה של "כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם" (תהלים קכ"ג, ב), דווקא אנחנו צריכים 'להתעורר' להכיר במציאות ולסגל לעצמנו מבט צנוע יותר על מקומו של האדם: שומה עלינו לזכור כי יש מנהיג לבירה, ויכולת האדם מוגבלת.

עלינו לזכור ש"מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ" (תהלים ח', ה): אם אנחנו רוצים להחזיר את התמיד, או לפחות לתקן את הנתק שהיעדרו מעיד עליו, שומה עלינו להסתכל באופן צנוע יותר על האדם ועל תפקידו: "חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא" (ישעיהו ב', כב).

פיתוח תודעת התלות בקב"ה בפועל תלוי בתפילות היומיומיות שלנו שמבססות את זיקתנו לקב"ה ואת התחושה שאנחנו עומדים לפניו יתברך, הוא ש"כל הנמצאים... לא נמצאו אלא מאמתת המצאו" (רמב"ם הלכות יסודי התורה א', א).

 

הבקעת העיר והמחלוקת בעם

הנקודה השנייה שנתייחס אליה היא הבקעת העיר בימי הבית השני, שקשורה יותר לעניינים שבין אדם לחברו: הבקעת העיר (שמבטאת את 'תחילת הסוף') נבעה במידה משמעותית מאוד מן המאבקים הפנימיים בין מגיני ירושלים ובריוניה, שכללו אפילו שריפה של מחסני המזון.[3]

השנאה והמחלוקת וחוסר המוכנות להקשיב לאחר או אפילו להעלות על הדעת שיש שמץ של היגיון ואמת בדעתו של האחר, מוכרות היטב גם בדורנו, בפרט מן השנה האחרונה.[4] מחלוקות קשות בין פלגים שונים של העם, וגם ממשלת האחדות שקיווינו שתעזור – לאחר שלוש מערכות בחירות מתישות – אינה מועילה כלל, וניתן לראות כיצד היא מתנהלת תחת צילם של התככים הפוליטיים הרגילים. האם לא זו הסיבה לחוסר האמון של הציבור במנהיגיו?

הצרה שעם ישראל חווה היום עם כל העולם במאבק במגפת הקורונה קריטית לתחושת הסולידריות והאחריות ההדדית הלאומית: בלא שותפות ונכונות של כל העם כאחד, לא ניתן יהיה לעצור את שרשרת ההדבקה. אדם פרטי יכול לשמור על עצמו, אבל אם לא ישמרו על ההנחיות גם בתל אביב או בבני ברק, לא הועלנו מאומה. אם בישיבה אחת ישמרו ובישיבה אחרת לא ישמרו התורה של כולנו תהיה בסכנה – יחד עם כלל החברה.

 

האחריות לזולת

אם כן, בנוסף לממד התלות שהמגפה הזו מלמדת אותנו, היא גם מבקשת לומר לנו שכולנו יחידה אחת ועם אחד. על כולנו מוטל להיות זהירים כדי להגן על עצמנו ועל זולתנו, על שכנינו ועל אחינו שבכל מקום ומקום.

כפי שכתב הרב קוק, התיקון לחורבן בשל 'שנאת חינם' הוא ב'תשובת המשקל', על ידי 'אהבת חינם'. אבל באמת, אין דבר כזה 'אהבת חינם', משום שתמיד יש סיבה לאהוב את החבר ואת הרע, ותמיד עלינו להיות אחראים זה לזה: האחריות כלפי הזולת נתבעת מאיתנו תמיד, ועכשיו ביתר שאת. כולנו 'בסירה אחת', והדאגה – לעצמנו, ולזולת – היא צו השעה.       

אולי גם את זה באה המגפה ללמדנו: להבליט את הקושי שבאינדיבידואליזם שבתרבות המערב, ואת הבעייתיות שבהתמקדות המוגזמת בפרט ובזכויותיו. אנחנו חיים בעולמו של הקב"ה ועל כן איננו בעלי זכויות, אלא מוטלות עלינו חובות. במיוחד בתקופה זו עלינו לצמצם את חירויותינו למען טובת הכלל.

 

סיום

אלו הדברים שעלינו לתקן בימים אלו: השבת הזיקה לקב"ה ותחושת התלות בו במישור אחד, ויחד עם זאת גם הגברת תחושות האחדות והסולידריות של העם כולו, כדי לעצור את 'הבקעת האומה' ופילוגה. נחיה לפני ה' כעם ה' בארץ ה', בבחינת "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (מתוך תפילת מנחה של שבת), ויהי רצון שנזכה שיתקיימו בנו דבריו של דוד המלך: "בְּקָרְאִי עֲנֵנִי אֱ-לֹהֵי צִדְקִי, בַּצָּר הִרְחַבְתָּ לִּי, חָנֵּנִי וּשְׁמַע תְּפִלָּתִי" (תהלים ד', ב).