עיון בגדרי חיוב מזוזה

המאמר פורסם בעלון שבות מס' 23, י"ד בחשוון תשל"ג

נשאלתי בנוגע לקביעת מזוזה באהלי צה"ל, העשויים מסחורת ברזנט, הפרושה על גבי מסגרת צינורות, בהיות הסחורה משמשת כתקרה ודפנות והצינורות כמזוזות ומשקוף. השאלה התבססה על ספיקות הכרוכים במבנה האוהל ותשמישו כמקום מגורים קבוע או ארעי – ספיקות התלויים בנתונים פחות או יותר, טעניים, שכרגע טרם עלה בידי לבררם. אך יש לעורר בזה נקודה יסודית ביותר בקשר לעצם חובת מזוזה בתנאי דיור צבאיים; ואראה, מתוך מגמה לברר הענין אך מבלי לקבוע הלכה למעשה, להציע ראשי פרקים בנידון זה.

לכשנעיין במקור מצות מזוזה, "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך", נתקל תיכף ומיד בספק פשוט: "ביתך" הרי תרתי משמע: א) מקום מגוריך ואפילו אינו שלך בדיני ממונות, וכמו, לדוגמא, ביחס לבל יראה ובל ימצא, שנראה פשוט שאף לדעת הרמב"ן, (שמות י"ב, י"ט), שאין אדם עובר על חמץ שמחוץ לביתו וגבולו ד"לא ימצא בבתיכם" כתיב, מ"מ ודאי יעבור על חמץ הנמצא בדירתו ואף אם אינה שלו בדיני ממונות. וכן לגבי איסור ולא תביא תועבה אל ביתך, אף לדעת הסוברים, שאדם עובר מדאורייתא אף על בית השיך לו בדיני ממונות אפילו אינו דר בו, מ"מ זה פשוט שישראל הדר בבית שאינו שלו מוזהר בשהיית עבודה זרה בו. ב) בית הקנוי לך בדיני ממונות, ומעין דין לכם בד' מינים או הדין שהיה נוהג במצה לו נאמר בה מצתכם (פסחים ל"ח.), וטעמא רבה יש לחלק בין מזוזה לבין חמץ וכדומה, שכן "בבתיכם אינו חפצא של חיוב או איזור, אלא תנאי המגביל מקום העבירה, משא"כ ביתך דמזוזה, המהווה החפצא שעליו חלה חובת המצוה. ופוק חזי שלגבי החמץ עצמו סבורים הרבה ראשונים שאין עוברים אלא על חמץ השייך לאדם בדיני ממונות וכל שאינו שלו ממש נתמעט מ-שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. וא"כ יש לומר שביתך דמזוזה מקביל לחמץ עצמו ולא למקום שהיתו. ואף בלא חילוק כזה, קשה כמובן, בכגון דא, לדמות מילתא למילתא. ובכן, יש להסתפק בעצם חובת מזוזה: האם חלה על בית קנוי או על כל מקום מגורים. והנה זה ברור שאין חיוב על בית קנוי שאינו משמש כדירה, שעל זה כבר קבע רב משרשיא (ב"מ ק"א:) שהמשכיר בית לחברו פטור ממזוזה, שמזוזה חובת הדר היא – וכל שכן כשאינו משמש כמגורים בכלל. אך במקרה הפוך יש להסתפק.

והנה יעוין חולין קל"ה:, לגבי בית השותפין דגרסינן: "מזוזה אף על גב דכתיב ביתך דידך אין שותפות לא כתב רחמנא למען ירבו ימיכם וימי בניכם ואלא ביתך למאי אתא לכדרבה דאמר רבה דרך ביאתך מן הימין". לכאורה, למאי דסליק אדעתין לפטור בית השותפין על כרחנו שיש צורך בקנין ממש, שכן לגבי בעלות כל אחד מפקיע חברו ויש לראות ליקוי בשותפות לעומת בעלות מספיקה לחייב, קשה מאד (אם כי אין זה ממש מן הנמנע) לחלק בין דירה פרטית למשותפת. וכי נוכחות שמעון שוללת מגורי ראובן? ומה איכפת לי אם נמצא פה עוד בן-אדם, סוף-סוף הלא גר ראובן בבית וביתך מיקרי. ואף שיש לומר שיש לחלק, מבחינה איכותית, בין דירה פרטית המהווה ד' אמות של אדם שהן אך ורק שלו לבין מקום מגורים משותף, חילוק זה מסתבר פחות מאשר חילוק במסגרת בעלות וקנין.

אלא שיש לומר שזה רק לפי ההוה אמינא, אך לפי המסקנא שבית השותפין חייב, יתכן שלא רק הגדרת הבעלות הורחבה אלא שבכלל אין צורך לבעלות והכל תלוי בדירה. ברם נראה שנקודה זו במחלוקת שנויה. שהרי המרדכי בסוף פ"ק דע"ז כתב וז"ל: "וה"ר אביגדרו שאל לחמיו הר"ר חיים בית שישראל ועובד כוכבים שותפין בו אם חייב במזוזה מההיא דראשית הגז דלא קאמר אלא ביתך למה לי למעוטי שותפות של עובד כוכבים מכלל דשותפות דעובד כוכבים חייב במזוזה, או דילמא כיון דכתיב למען ירבו ימיכם דמרבינן מיניה שותפות ממילא שמעינן דלא דבר הכתוב אלא בשותפות ששניהם ישראלים שהקפידה תורה ריבוי ימיהם ומביתך לא מצי למעוטי שותפות דעובד כוכבים דאם כן ימין מנא לן ואין לומר מביתך דפרשה שניה ההיא למעוטי שואל ושוכר דפטור מן התורה כדמשמע פרק התכלת וה"ר חיים השיב נראה לי דבית שישראל ועובד כוכבים שותפין בו פטור מן המזוזה והאריך ולא נפניתי עתה להאריך בזה." הרי שלדעת הר"ר חיים אף למסקנא יש שותפות הפוטרת והיא שותפות עכו"ם, ומסתבר שזה מדין הפקעת בעלות וכמו שאר שותפות עכו"ם הפוטרת לגבי כמה מצוות שם בחולין, שאיןו מדין דירה האיך תפקיע נוכחות העכו"ם חובת הישראל הדר, ובפרט מכיון שאין שותפות ישראל פוטרת דמוכח שאין צורך בדירה פרטית ממש. אם לא שנדחוק לומר שיש דין דירת ישראל בחפצא של הבית ולא מפאת הפקעת חובת הגברא הדר, אך זה נראה דחוק. ובכן, לכאורה לפי הר"ר חיים – וכדבריו פסק הרמ"א, יו"ד, סי' רפ"א ס"א – חובת מזוזה תלויה בקנין הבית.

אך יעוין בחי' הרשב"א בחולין על אתר, שכתב, "וא"ת אמאי לא אמרינן ביתך למעוטי שותפות דנכרי כדאמרי' בכל הני דלעיל נראה לי משום דמזוזה חובת הדר היא ולשמירה עשויה ואפילו דשותפות דנכרי ישראל הדר בה צריך שמירה." וזה יש לפרש כמוש"כ לעיל שאין שותפות עכו"ם מעלה או מורידה מפני שאין אנו שמים לב לבעלות ואך ורק בדירה תליא מילתא ובזה אין העכו"ם מפקיע מיד הישראל. (אך השוה הי' הרשב"א שבת קל"א:, ואכמ"ל).

ברם, בהיות שביחס לשותפות אנו נמצאים בתחום ההשערה, במקום אחר נדונת בעיתנו בפירוש – ביחס לחיוב שוכר במזוזה. דהנה תניא (מנחות מ"ד.): "הדר בפונדקי בא"י והשוכר בית בחו"ל כל שלושים יום פטור מן המזוזה מיכן ואילך חייב אבל השוכר בית בא"י עושה מזוזה לאלתר משום ישוב א"י". ובטעם החילוק בין פחות מל' יום ויותר מל' נתלבטו הראשונים. ויעוין בתוספות על אתר שהביאו שני פירושים. א') ששוכר חייב מדאוריתא, "דביתך לא אתא לאפוקי בית אחרים אלא לכדרבא דאמר דרך ביאתך ופ"ק דיומא נמי איכא הכי וה"ט דלא מסתבר קרא למעוטי בית אחרים דכיון דלשימור עביד ל"ש מיהו כל ל' יום פטור דלאו בית דירה דידיה הוא." ב) "דמזוזה נמי (כלומר, כמו טלית, ואף לאחר ל') מדרבנן דתרי ביתך כתיבי והא דבעי בסוף השואל מזוזה על מי ופריך הא אמר רב משרשיא חובת הדר היא לאו לחיובי שוכר מייתי לה אלא ה"ק פשיטא שהמשכיר אינו חייב כיון שאינו דר שם." השיטה השניה היא הרווחת בדברי בעלי התוספות – עיין, למשל, ע"ז כ"א. תד"ה הא ובתוס' רבנו אלחנן שם ד"ה האמר, ובתוס' הר"ש משאנץ (הוצ' בלוי) שם ד"ה מזוזה, ובחי' הריטב"א יומא י"א: ד"ה אלא (שכתב ש"זו שיטת ר"י הידוע בעל התוספות זצ"ל שאמר בסוף ימיו" – ולפיה יש להבין את שיטת הר"ר חיים (אף הוא, כמובן, מבעלי התוספות) ששותפות עכו"ם פוטרת וכדלעיל.

שיטת הרמב"ם בזה אינה ברורה לחלוטין. מסתיימת לשונו: "המשכיר בית לחברו על השוכר להביא מזוזה ולקבוע אותה אפילו היה נותן שכר על קביעתה מפני שהמזוזה חובת הדר היא ואינה חובת הבית", משמע להדיא שחובת השוכר היא מדאוריתא. וכן משמע ממה שלא הזכיר בעלות בריש פ"ו ברשימת התנאים הנחוצים לחיית בית במזוזה, אם כי יש לדחות שלא ציין שם אלא תנאים הנוגעים לחפצא של הבית, מבנהו ותשמישו, ולא הנוגעים לבעלים. ויעוין ב"הגהות מימוניות" שכתב: "ודעת רבנו המחבר דחייב אפילו בבית כותי כל זמן שהוא בתורה כדמוכח לשון העמוד, "הרי שהבין ששוכר חייב מדאוריתא לרמב"ם. אך בנימוק שיטתו יש להסתפק. דיתכן ששוכר חייב מטעם דירה ללא קנין – וכמו שהבין ההג"מ, וכדעה הראשונה בתוספות – או שמבחינה יסודית יש באמת צורך בבעלות אלא ששוכר חייב מדין שכירות קניא המועיל בכמה שטחים (איברא לא בכל מקום והדברים טעונים הגדרה ואכמ"ל). ויעוין ב"קרן אורה" (מנחות מ"ד.) שכתב כך מדעתו, "ע"כ הי' נראה דמזוזה, וציצית דין א' להם דאם הם שאולים או שכורים חייבין מה"ת דזה מיקרי כסותך וביתך כיון דבא לידו ע"י שאלה ושכירות ושכירות ליומי' ממכר הוא"; ויעוין גם ב"מנחת חינוך", סי' תקמ"ו, שכתב מעין זה לגבי חיוב שוכר במעקה, אם כי לגבי ציצית לא העיר כך.

היוצא מדברינו שיש כאן שלוש שיטות:

א) שדירה בלא קנין מחייבת, ושוכר חייב מדאוריתא.

ב) אין חיוב מה"ת אלא בצירוף דירה ובעלות מוחלטת, ושוכר רק חיב מדרבנן.

ג) יש צורך בצירוף דירה ובעלות, אך שוכר כבעלים לענין זה וחייב מדאורייתא. (עוד שיטה רביעית בזה לבעל "הגהות מימוניות" ויעוין בזה להלן.)

דנו עד כה בחובת מזוזה מן התורה. אך לשיטת הר"י ודעמיה הלא יש לעורר ממש אותו ספק בשלב דרבנן. דלכשנניח א) שמה"ת אין חובת מזוזה אלא בצירוף דירה וקנין. ב) שאין שוכר כבעלים לענין זה מה"ת וג' שמדרבנן שוכר חייב, יש להסתפק מה חידשו לנו החכמים .האם מדרבנן שללו צורך קנין וחייבו דירה בלא בעלות או האם אף מדרבנן עדיין הצריכו בעלות אלא שקבעו שלגבי חובה מדבריהם שוכר כבעלים. והנה בתוספות במנחות לא נמצא רמז לטעם הדבר, אך בתוס' בעבודה זרה (וכן במקבילות שם) כתבו דשוכר חייב "מפני שהיא נראית כשלו"; ומעין זה כתב בהג"מ, "שלא יאמרו שלא הוא". ונראה שלא נתכוונו לומר שהחיוב הוא בגדר מראית עין בעלמא שהרי קובע בברכה וכנראה שיש פה חיוב ממש, אלא שמה שנראית כשלו הוא טעם לחובה ולא הגדרת אופיה. אך אם כן, מסתבר – אם כי אין הדבר מוכרח – שמדרבנן חיייבו לשוכר ומדין שכירות קניא, אלא כל שנראה כשלו בכלל. אך בכל אופן ביסוד הדברים נראה שאף מדרבנן חובת מזוזה תלויה בבעלות. ברם, בחי' הריטב"א לב"מ (ק"ב.) כתב וז"ל "פר"י דמדאוריתא תרתי בעינן שיהא הבית שלו ושידור בו ומדרבנן חובה לכל הדר בו ואע"פ שאינו ביתו." ומלשון זה נראה בעליל שמדרבנן נשתנהכל יסוד חובת מזוזה ושוב אין צורך בבעלות. ולפ"ז, כל שדר בבית שאין בו נימת קנין וגם אינו נראה כלל כשלו, מ"מ חייב.

לאור היסודות הנ"ל יש לגשת כעת לדון בשאלתנו, והנה בדברי כמה אחרונים התעוררה שאלה בנוגע למקרה שלכאורה קצת דומה: לגבי מי שנידון לישב בבית האסורים לתקופה ממושכה, אם חייב לקבוע בו מזוזה. ויעוין בשו"ת "שער אפרים", ח"א סי' פ"ג, שנשאל על כך והשיב בתמצית הקיצור: "נלע"ד שיש להביא ראיה לדין זה מגמ' דיומא פ"ק דף י' גבי לשכת פרהדרין אי חייב במזוזה וקמפלגי אי דירת בע"כ חייב במזוזה ע"ש. ובנו בהגהה הביא סימוכין לדבריו ממה שלא הזכיר הרמב"ם ברשימת התנאים שלא תהא הדירה בע"כ, הרי שפסק בזה כרבנן ויש לחייב כאן. הוראה זו לא נתקבלה על ידי כל האחרוינם. ויעוין ב"ברכי יוסף" לחיד"א, יו"ד, סי' רפ"ו, שהביא בשם בעל "בית הלל" לפטור מפני שאין בית האסורים דירת כבוד; והוא עצמו חלק על כך אך הציע לפטור "מטעם דמקומות אלו עיקרן לדירת ארעי ולא לדירת קבע והו"ל כבתים שבספינה ודכוותייהו דפטורים ולא דמי לפונדק גשם עשוי גם לדירת קבע." אך לכאורה כולם התעלמו מן הנקודה היסודית – האם אפשר לחייב דירה בלא קנין – וכנראה שהניחו כדבר פשוט שלהלכה, לפחות מדרבנן, אין צורך בבעלות. אך יעוין ב"קרן אורה" שם שעמד על הנקודה הזאת בקשר ליושב בבית האסורים וכתב שחיובו יתכן רק "לפי שיטה זו דכל אחר ל' יום חייב מדרבנן ואם כן ה"נ חייב אע"ג דישיבתו בע"כ אבל לפמ"ש דשאללה או שכורה חייב מה"ת דמיקרי ביתך א"כ דוקא אלו שיש לו זכות בבית ע"י שאלה או שכירות אבל לא זה שיושב בע"כ וודאי לא מקרי ביתך." לאור מה שכתבנו לעיל, אין דבריו מוכרחים, ומאד יתכן שאף לתירוץ הראשון שבתוספות אין צורך בקנין כלל וכן שלתירוץ השני נצריך קנין אפילו מדרבנן. אך בכל אופן זה ברור שיש לדון בשאלתנו ביסודית כדי לברר דין חבוש בבית האסורים.

ברם יש כאן מקום עיון שלכאורה חיוב דירה בלא בעלות ממש מפורשה בכמה סוגיות. דהנה יעוין יומא י'., "ת"ר כל הלשכות שהיו במקדש לא היו להן מזוזה חוץ מלשכת פרהדרין שהיה בה בית דירה לכהן גדול אמר ר' יהודה והלא כמה לשכות היו במקדש שהיה להן בית דירה ולא היה להן מזוזה אלא לשכת פרהדרין גזירה היתה." ובפירוש המחלוקת נאמר למסקנא, (שם י:) שנחלקו אי דירה בעל כרחה שמה דירה. אך יש לתמוה למה לנו טעם דירה בע"כ הלא זה ברור שלא היו לכ"ג, אף בשעת דירתו בלשכת פרהדרין ז' ימים קודם יוה"כ, קניני שואל או שוכר בה. ולא מיבעיא לדעת הסוברים שהיתה פתוחה לחול ומתוך כך לא היתה קדושה בה קניני הדיוט, אלא אף לסוברים שהיתה פתוח לחול ומתוך כך לא היתה קדושה (יעוין בזה יומא ח': תד"ה דאי), נראה ברור שלא היו לכ"ג בה קנינים אלא שנמסרו לתשמישו. ובכן, אם נניח שאין שוכר חייב אלא בגין קנינו ואין חיוב לדור בלא קנין, איך יתחייב כ"ג אפילו אם נניח שדירה בע"כ שמה דירה? ומעין זה יש להקשות בקשר לסוגיה שם י"ב., ביחס לחובת בית הכנסת במזוזה. ויעוין שם בסוגיה, שביהכ"נ של כרכים פטור – אם לא שיש בו בית דירה לחזן הכנסת – ושל כפרים חייב. והנה רש"י הסביר: "דכרכים, שהוא מקום שווקים ומתקבצים שם ממקומות הרבה והיא עשויה לכל הבא להתפלל ואין לה בעלים מיוחדים; דכפרים, כל בעליו ניכרים והרי הוא כבית השותפין." ולפי זה, החילוק נוגע בזהות הבעלים, ואשר לדיור המחייב, כנראה שעצם תשמיש לתפילה מספיק. אך יעוין ברמב"ם (פ"ו הל' מזוזה הל' ו'), שכתב: "בית הכנסת של כפרים שהאורחין דין בו חייב במזוזה וכן בית הכנסת של כרכים אם היה בו בית דירה חייב." ולדבריו החילוק הוא שבכפרים יש דירת אורחין אך לא בכרכים, וזה לשיטתו שם שהר הבית ובתי כנסיות וכדומה פטורים לפי שהם קודש ולא מחמת חסרון בעלים. ולפי זה, לכאורה שוב מוכח שדירה בלא קנין מחייבת שהרי ודאי לא היה לאורחים דין בעלים. וכמובן שאין מכאן קושיא על התוספות שהרי ניתן לפרש כרש"י, אך לפחות נוכל להוכיח מכאן שיטת הרמב"ם.

אך לאמיתו של דבר נראה שאין להביא ראיה לשאלתנו מן הסוגיות הנ"ל. דהנה בר מיניה, יש כאן מקום עיון, דמאי שנא כ"ג בלשכת פרהדרין ואורחי בית-הכנסת מלן בפונדק הפטור עד ל' יום אף בא"י? ועוד, שהרי ביהכ"נ של כפרים כנראה חייב אף בחוץ לארץ, שהרי לא מצינו חילוק בדבר. ולמה? וכי מדובר שלנים בו אורחים יותר מל' יום? ואם ל, למה יתחייבו ומי עדיפי משוכר? והמוכרח מזה שלא דובר בסוגיות הנ"ל על חיוב היחידים הדרים במקדש או בבית-כנסת, והם, מצידם, ודאי אינם אלא כלנים בפונדקי. אלא חובת קביעת מזוזה בהם מוטלת על הציבור שהוא בעליהם. (והנה זה ברור שתיתכן חובת ציבור במזוזה, שהרי חייבים לקבוע בשערי העיר – יעוין יומא י"א. – ואף בהר הבית ועזרות היו קובעים לולא, לפי הרמב"ם, שהם קודש. אם כי לרש"י הפוטר בתי כנסת של כרכים מטעם חסרון בעלים מסוימים יש מקום עיון בזה, שכנראה סובר ששותפין חייבים אך ציבור פטור, וא"כ נוכרח לומר שבלשכת פרהדרין היתה חובת יחיד, וצ"ע בזה.) ואף שמזוזה חובת הדר ואין בעלות בלא דירה מחייבת, היינו שאין הבעלים חייבים כל עוד הבית ריק מאין יושב אך כשהפך להיות מקום מגורים לאחרים הדרים בו מדעתו ותחת חסותו הרי חייבים הבעלים במזוזה ואין צורך שידורו בבית אישית. והגע עצמך, מי שהיה לו חדר בביתו, המיוחד לאורחיו, והוא אינו משתמש בו כל עיקר, כלום יהא פטור מלקבוע בו מזוזה? ופוק חזי, שהרי בית הבקר חייב לדעת הרא"ש, (הל' מזוזה, סי' ט"ט), ובמה יגרע בית האורחים מבית הבקר – זה וזה משמשים מטרות הבעלים אם כי אינו משתמש בהם אישית. ואף הרמב"ם (פ"ו ה' מזוזה הל' ז') שפטר בית הבקר משום דבעינן ביתך המיוחד לך וכלשון הברייתא, יומא י"א., היינו משום דבענן מיוחד לדירת אדם ולא משום דבעינן שבעל הבית עצמו ידור בו. ומה שמשכיר פטור היינו, אדרבה, מפני שהקנה תשמיש הבית לאחרים ושוב אינם דרים בו תחת חסותו וברשותו ונסתלק לגמרי. או די"ל דאה"נ שאף משכיר חייב אלא שחובת הדר קודמת ומפקיעה חובת בעל הבית, וגם יתכן שאין זה מדין הלכות מזוזה אלא מדין יחסי שוכר ומשכיר וככמה דברים שהוזכרו בסוף השואל, יעו"ש; הא כל שאין הדר חייב, אולי בעה"ב צריך לקבוע. (והשוה פסחים ד'. לענין חובת בדיקת חמץ אם על המשכיר אם על השוכר, שלפי ההוה אמינא שם הושוותה למזוזה. ולענין בדיקה הלא הדבר פשוט שאין ענין אלא לקדימה וכל שלא בדק השוכר חייב המשכיר לבדוק. אלא שיש לדחות ולומר שלמסקנא מכיון שהוזכרו דברי ר' משרשיא, "מזוזה חובת הדר היא", שוב אין כלל השואה בין בד"ה למזוזה, ובמזוזה, פטור בעל הבית מכל וכל. גם שיטת ההג"מ, פ"ה הל' מזוזה, אות ז', שכתב דשוכר בית מנכרי חייב מדרבנן אך שוכר מישראל חייב מדאוריתא, ודלא כתוס' שכתבו ששניהם רק חייבים מדרבנן, ולכאורה יסוד שיטתו הוא שבשוכר מישראל חל חיוב מה"ת על הבית מפאת היותו בית ישראל שדר בו ישראל אלא שחובת השוכר קודמת לשל משכיר. והדבר עדיין צריך בירור.)

אך האיך שלא נפרש פטור משכיר, כל שיחיד או ציבור משתמשים בבית להארחת אחרים, הרי הם חייבים לקבוע בו מזוזה ואף שהאחורים פטורים. ובכן בנידון דנן, אף לדעת הסוברים שדירה בלא בעלות פטורה ואפילו מדרבנן, היינו מצד החיילים הפרטיים. אך הציבור – צה"ל או הממשלה – ודאי חייב. אלא שלדעת רש"י יש לברר אם מחנה צה"ל נחשב כשל בעלים ניכרים דומיא דשותפין וביהכ"נ דכפרים או כשל בעלים שאינם מיוחדים, דומיא דביהכ"נ דכרכים, אך נקודה זו תלויה בשאלות מקיפות ביותר ואכמ"ל.

ואף לדעת שאר הראשונים, עדיין נשארה נקודת ספק, והיא לגבי הברכה. לדעתם, ברור שיש לקבוע בברכה, (כלומר, מפאת החיוב היסודי; כאמור, פרטים הנוגעים לטיב הבית והדיור – מבנה מזוזות ומשקוף, הגדרת דירת קבע, וכדומה – מהוים בעיה בפני עצמה, ואיני דן בהם כאן), באם חיל יחיד יבוא לקבוע מזוזה על פתח אהלו, אך יש להסתפק אם יש לברך לקבוע מזוזה, כקובע לעצמו, או על קביעת מזוזה, כקובע לאחרים (עיין בזה ברמב"ם פי"א הל' ברכות, הל' י"א-י"ג). ויתכן שיש לחלק בין פקיד ממונה על כך ומוסמך מטעם הציבור, לבין יחיד המתנדב מצד עצמו, והדברים צריכים הכרע.