מצוות צדקה | 2
צדקה - מצוות עשה ולאווין
הרמב"ם (פ"ז מהלכות מתנות עניים הלכות א'-ב') מצטט משתי פרשיות העוסקות במצוות צדקה - מפרשת בהר ומפרשת ראה.
בפרשת ראה מוזכרות מצוות עשה אחת ושני לאווין: "כי יהיה בך אביון ... לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון, כי פתח תפתח את ידך לו" (דברים, טו, ז-ח). וניתן לדון, האם יש קשר מהותי בין העשה והלאווין, או שמא הם מנותקים זה מזה.
אם יש קשר ביניהם ניתן לומר שהלאווין נועדו להמריץ ולחזק את העשה. יסוד זה עולה בדברי הרמב"ן בקידושין (לד.). הגמרא שם אומרת שנשים חייבות במצוות מעקה, אבדה ושילוח הקן, שכן הן מצוות עשה שלא הזמן גרמן. ומקשים הראשונים - הרי בכל המצוות הללו יש לאו מפורש ("לא תשים דמים בביתך" וכו'), ופשיטא שנשים חייבות בהן? תוספות על אתר מביאים מקרים מיוחדים שבהם אין לאו וקיימת רק מצוות העשה שבפרשה, ומשמע שהלאו והעשה מתייחסים למקרים שונים. אולם הרמב"ן (שם) מחדש שעיקר המצווה הוא באמת העשה, והלאו נועד רק לחזק ולהמריץ את קיום העשה, וממילא אם נשים פטורות מהעשה הן פטורות גם מן הלאו.
(ליסוד זה יש השלכות שונות, כגון לעניין "העוסק במצווה - פטור מן המצווה", שאם ימצא אבדה בזמן שמתעסק במצווה אחרת, לדעת התוספות ודאי שיהיה חייב להשיב את האבידה, היות ויש לאו, אך ע"פ יסוד הרמב"ן ייתכן שיהיה פטור.)
על פי זה, ניתן לדון האם גם בצדקה הלאווין נפרדים מהעשה, או שמא הם מהווים תמריץ לקיים את "פתוח תפתח" (אם כי ייתכן שיש מקום לחלק - בשלוש המצוות שהוזכרו, הלאו מובא אחרי העשה, בעוד שבצדקה העשה בא אחרי הלאו, מה שיכול אולי להעיד על כך שהלאו הוא עצמאי).
ייתכן, מכל מקום, שיסודו של הרמב"ן התקבל גם בראשונים אחרים לגבי מצוות צדקה. תוספות (ח:) מקשים על הגמרא הדנה בכפייה על צדקה: לכאורה אין מקום לכפייה בצדקה, שהרי אין כופין על מצוות עשה שמתן שכרה כתוב בצדה? התירוץ הפשוט לכך, לכאורה, הוא תירוצו של ר"י, שהכפייה נובעת מהלאו שיש במצווה. וניתן לומר שהראשונים שלא תירצו כר"י, סברו באמת שהלאו נועד רק לחזק את העשה, וכיוון שאין כופין מצד העשה - אין כופין גם מצד הלאו. והר"י - או שחלק על כל היסוד של "לאו מזרז"; או שהסכים שהיסוד קיים, אך סבר שאין הוא תקף לגבי פרשת צדקה; וייתכן שסבר שהיסוד קיים גם בצדקה, אך עדיין לא צריכה להיות לכך נפקא מינה, שהואיל והתורה קבעה מתן שכר - אין כופין גם על לא-תעשה.
ניתן לדון ביחס שבין העשה והלאווין אף ביחס להיקף המקרים. מחד, ייתכן שקיים מקרה שבו עובר רק על לאו, כשהעשה אינו שייך (ואם יימצא מקרה כזה - הדבר יהיה מנוגד לכיוון של הרמב"ן); ומאידך, ייתכן שיהיה מקרה שבו לא יעבור על הלאו אף אם לא יקיים את העשה (במקרה כזה, עדיין ייתכן לסבור כרמב"ן, ולומר שלא בכל מקרה ראתה התורה צורך לזרז על העשה).
ברמב"ם (שם) משמע שיש הבדל בין העשה לבין הלאווין: בה"א אומר הרמב"ם באופן כללי - "מצוות עשה ליתן צדקה לעניים". מאידך, כשהרמב"ם עוסק בלאווין (ה"ב) , הניסוח הוא ספציפי - "וכל הרואה עני מבקש והעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה - עבר בלא תעשה".
ונראה שזו גם שיטת הרשב"א בשבועות (כה.) בשם בעלי התוספות. הגמרא שם דנה בשבועת ביטוי של "אתן", ואומרת שבמקרה שנשבע לתת צדקה השבועה לא חלה, היות והוא מושבע ועומד מהר סיני - מהמצווה של "נתון תתן לו". הרשב"א שם טוען שאדם עובר על איסור רק אם הוא מסרב לבקשת העני. בכך יש שני חידושים נוספים על שיטת הרמב"ם: א. שגם אם רואה עני, אך העני לא פנה אליו - הוא אינו עובר על איסור אם איננו נותן לו. ב. ברמב"ם ההגבלה היא רק לגבי הלאו; ברשב"א משמע שגם לא ביטל מצוות עשה. (נראה היה גם להציע שיטת ביניים, שעל הלאו הוא עובר רק אם העני מבקש, בעוד שמצוות העשה קיימת בכל מקרה.)
הרמב"ם, כאמור, מצטט מקור נוסף, מפרשת בהר: "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו, גר ותושב, וחי עמך" (ויקרא, כ"ב, לה). מה היחס שבין הפרשיות הללו?
נראה כי הפרשיות משלימות זו את זו, ומבטאות אופנים שונים של המצווה. וניתן להציע חילוקים שונים בין הפרשיות:
ניתן לומר שבעוד שבפרשת בהר מדובר על החזקת המך בלבד, בראה הדרישה היא לנתינה "די מחסורו", שמובנה על פי הגמרא בכתובות (סז:) - "אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו". מאידך, בפרשת בהר ההיקף הכמותי רחב יותר - "גר ותושב", מול פרשת ראה - "אחיך". הרמב"ן בהשלמות לספר המצוות (ט"ז) מונה כמצווה נפרדת את הציווי ב"בהר" להחיות גר תושב, בעוד שהרמב"ם (מצוות עשה קצ"ה) מביא את שתי הפרשיות כמצווה אחת. אך ייתכן שלדעת הרמב"ם עדיין ניתן להבחין בין רמות שונות של צדקה בישראל ובגר, שבישראל המצווה תהיה לתת לו "די מחסורו", בעוד שבגר תושב - רק כדי מחייתו.
אפשרות אחרת בהבנת ההבדל בין הפרשיות היא שבפרשת ראה מודגש הקשר לארץ - "בארצך אשר ה' א-להיך נותן לך", בעוד שב"בהר" המצווה היא גם בחו"ל. וייתכן שגם אופי החיוב שונה - בחו"ל המצווה נובעת מחובת היחיד כלפי חברו, בעוד שבארץ ייתכן שיש חיוב המוטל על הציבור לדאוג לפרנסת העניים.
וחילוק נוסף - ב"ראה", מצד אחד, החיוב הוא רק אם העני מבקש, אלא שאז קיים החיוב לתת "די מחסורו"; מה שאין כן ב"בהר" שהחיוב הוא בכל מקרה - אך רק להחזיק.
לפי שלוש האפשרויות הנ"ל, ככל שההיקף נרחב יותר, הדרישה נמוכה יותר.
וייתכן להציע הבדל נוסף. הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל טען שבניגוד לרוב חובות האיברים והלבבות, שבהן מעשה המצווה וקיום המצווה זהים, במצוות מסויימות ייתכן שיש פער בין מעשה המצווה לקיום המצווה. לעתים - במצוות פרייה ורבייה למשל, שמעשה המצווה הוא בביאה, בעוד שקיום המצווה הוא רק בלידה - שני המישורים שייכים למישור חובות האיברים. ויש מצוות שבהן המעשה הוא חיצוני, אך הקיום הוא פנימי (דוגמא לכך באבלות, שיש כמה פעולות שהאבל חייב לעשות, אך ברור שקיום האבלות הוא ע"י הצער הפנימי).
על פי זה, טוען הגרי"ד שגם בצדקה המצב כך - מעשה המצווה הוא ע"י נתינת הממון, אולם הקיום צריך להיות בלב. כך, למשל, ניתן להסביר את דברי הרמב"ם (פ"ז מהלכות מתנות עניים ה"י) הפוסק שכופים רק בפניו - כדי שיהיה לכך גם קיום בלב.
ואכן, בספר החינוך (מצווה תע"ט) כותרת המצווה היא - "לעשות צדקה בשמחה". ועל פי זה ניתן לומר שבפרשת בהר מדובר על הקיום המעשי בהחזקת העני, בעוד שב"ראה" הדגש הוא על הקיום שבלב, וכלשון החינוך - "בשמחה ובטוב לבב". וע"פ האמור לעיל ניתן לומר שגם כאן, החיוב האינטנסיבי של פרשת "ראה" מוגבל יותר מב"בהר", וקיים רק בישראל ולא בגר תושב.
ויש להוסיף בשיטת הרמב"ם, שייתכן שפרשת "בהר" מדברת על מצווה מיוחדת - להחזיק עני היורד מנכסיו, שזו - לדעת הרמב"ם - המעלה הגבוהה ביותר בצדקה (פ"י מהלכות מתנות עניים ה"ז). אולם פרשת "ראה" מדברת על המצווה הכללית של נתינת צדקה.
לסיכום: ניתן להציע כמה הסברים ליחס שבין פרשיות הצדקה בפרשות "בהר" ו"ראה" - הכיוון הכללי של רוב החילוקים הוא שבפרשת "ראה" החיוב הוא יותר איכותי, בעוד שבפרשת "בהר" ההיקף יותר נרחב:
בהר ראה
גם בחו"ל רק בארץ
גם בני נח רק ישראל
גם לא בשמחה בשמחה - קיום שבלב
רק להחזיק בו "די מחסורו"
הצלה מהידרדרות לעוני מצוות נתינה כללית
* סיכום שיעור שהועבר בישיבה במוצש"ק פרשת תולדות, ה'תשמ"ח. שיעור זה הוא השני בסדרת השיעורים בנושא צדקה.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)