אופי מצוות חינוך למצוות מדרבנן

בשיעור הקודם עסקנו בשני רבדים הקיימים במצוות החינוך בתורה:

1. מצוות חינוך דאורייתא שמהותה העברת מסורת הברית לדורות הבאים. מצווה זו אינה רשומה בפירוש בתורה, אך כל התורה מלמדת שזהו רצון ה', ושמדובר בערך בסיסי ביותר ביחסי הקב"ה ועם ישראל.

2. מצוות חינוך מדרבנן שמהותה קיום כל מצווה ומצווה באופן נקודתי על ידי קטנים.

הצענו שתי דרכים להבנת יסוד המצווה מדרבנן:

1. מדובר בתקנת חכמים המשתלבת במצוות החינוך מדאורייתא, ושמטרתה גם הרגל הילדים לעבוד את ה' בגדלותם.

2. מדובר בתקנה בעלת משמעות שונה מן המצווה מדאורייתא. בעוד המצווה מדאורייתא פונה לעתיד, תקנת חכמים ממוקדת בהווה. חז"ל רצו שגם ילדים יקיימו מצוות.

הצעתי שההבדל בין שתי דרכים אלו נעוץ בשאלה אותה ניסח הרב קוק ב"מאמרי הראי"ה":

על הילדות תפול תמיד השאלה, איך אנו מכירים אותה ביחושה לחנוך. אם היא רק כמו הכשר להאישות, או שיש לה ערך כביר בפני עצמה? (מאמרי הראי"ה, עמ' 230)

בדברים הבאים ננסה להעמיק יותר בגדרי מצוות חינוך מדרבנן מן ההיבט ההלכתי־למדני, ולאור ניתוח זה נחזור לדין בשאלתו של הראי"ה קוק.

קביעת גיל חינוך

המשנה במסכת נדה קובעת:

תנוקת שהביאה שתי שערות או חולצת או מתיבמת וחייבת בכל מצות האמורות בתורה וכן תנוק שהביא שתי שערות חייב בכל מצות האמורות בתורה... (נדה ו', י"א)

מכאן משתמע שלפני שלב ההתפתחות הפיסי של "שתי שערות" ילדים אינם חייבים בכל המצוות. מצד שני, אנו מוצאים במשנה שיש מצוות שקטנים חייבים בהם:

1. תפילה, תפילין וברכת המזון: "נשים ועבדים וקטנים פטורין מקריאת שמע ומן התפילין וחייבין בתפלה ובמזוזה ובברכת המזון" (ברכות ג', ג')

2. נטילת לולב: "קטן היודע לנענע חייב בלולב" (סוכה ג', ט"ו)

3. ישיבה בסוכה: "קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה" (סוכה ב', ח')

4. מצות ראייה: "הכל חייבין בראיה חוץ מחרש שוטה וקטן... איזהו קטן כל שאינו יכול לרכוב על כתפיו של אביו ולעלות מירושלם להר הבית דברי בית שמאי ובית הלל אומרים כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלם להר הבית שנאמר שלש רגלים" (חגיגה א', א'). כלומר, קטנים מעל הגיל המצוין במשנה חייבים במצוות ראייה.

ניתן היה ליישב שהקטן מתחייב בכל מצווה ומצווה בשלב ההתפתחותי המותאם לו, ובגיל ההתבגרות הפיסית הוא כבר מחויב במצוות כולן. אמנם, חז"ל בגמרא[1] לא הבינו כך, ופירשו שמדובר בסוגי חיוב שונים:[2]

• משלב ההתבגרות הפיסית קיים חיוב מן התורה לקיום המצוות.

• בשלבים המוקדמים יותר מדובר במצוות חינוך מדרבנן.

בשיעור הקודם ראינו את התוספתא במסכת חגיגה אשר מתארת את שלבי ההתפתחות שבהם קטנים נדרשים לקיים מצוות שונות:

קטן יוצא בעירוב אמו וחייב בסוכה ומערבין עליו מזון שתי סעודות בעירובי תחומין יודע לנענע חייב בלולב יודע להתעטף חייב בציצית יודע לדבר אביו מלמדו שמע ותורה ולשון קודש ואם לאו ראוי לו שלא בא לעולם יודע לשמר תפליו אביו לוקח תפלין... (תוספתא חגיגה א', ב')

עיון מדוקדק בלשון התוספתא יראה שישנן מצוות שבהן נאמר שהקטן "חייב" בהן (סוכה, לולב וציצית), ויש מצוות שבהן נאמר שאביו של הילד חייב לדאוג לקיום המצווה של בנו (תפילין, קריאת שמע ותלמוד תורה). ניסוח זה מעלה שאלה בסיסית בגדרה של תקנת חכמים של מצוות חינוך: האם החיוב בקיום המצוות מוטל על ההורה, או שמא על הילד?

נראה ששאלה זו נתונה במחלוקת ראשונים העולה סביב הדיון באפשרות של קטנים להוציא גדולים ידי חובה בברכת המזון. הגמרא בברכות מלמדת שכדי להוציא אחרים ידי חובה בברכת המזון צריך שהמברך יאכל לפחות כזית דגן.[3] שיעור זה הוא מדרבנן,[4] אבל בכל זאת המברך יכול להוציא אחרים ידי חובה. רש"י מסביר זאת כך (ההדגשות שלי, נ"ב):

...אף על גב דכזית דגן שיעורא דרבנן הוא, כיון דמיחייב מדרבנן – מחוייב בדבר קרינן ביה, ומוציא רבים ידי חובתן, ואם תאמר: בקטן שהגיע לחינוך הא לא אמר הכי, ההוא אפילו מדרבנן לא מיחייב, דעליה דאבוה הוא דרמי לחנוכיה

דברי רש"י ברורים ביותר: אין חיוב מצוות המוטל על הקטנים כלל. החיוב מוטל על האב לחנך את בנו.

על אף דבריו החדים של רש"י, בסוגיה אחרת במסכת ברכות משתמע הפוך. הגמרא מביאה ברייתא שאומרת ש"בן מברך לאביו", ומניחה שהכוונה היא לבן קטן. על כך שואלת הגמרא:

קטן בר חיובא הוא? – אלא, הכא במאי עסקינן – כגון שאכל שיעורא דרבנן, דאתי דרבנן ומפיק דרבנן. (ברכות כ ע"ב)

בשלב השאלה הגמרא מניחה שקטן אינו נחשב "בר חיובא" ועל כן אינו יכול להוציא את אביו ידי חובה. הגמרא מיישבת את הסתירה בין הנחה זו ובין הברייתא בכך שמדובר במקרה שהגדול אכל אוכל בשיעור המחייבו בברכת המזון מדרבנן. במקרה כזה הקטן יכול להוציא אותו ידי חובה, משום "דאתי דרבנן ומפיק דרבנן".

משמע מכאן שהקטן עצמו חייב בברכת המזון מדרבנן! זה, כמובן, עומד בסתירה לדברי רש"י שראינו לעיל, אשר לפיו הקטן "אפילו מדרבנן לא מיחייב". אמנם, בניגוד למשתמע מהבבלי, בירושלמי נראה שאכן קטן אינו יכול להוציא ידי חובה גדול:

תני אבל אמרו אשה מברכת לבעלה ועבד מברך לרבו וקטן לאביו לא כן א"ר אחא בשם ר' יוסי בי ר' נהוראי כל שאמרו בקטן כדי לחנכו תיפתר בעונה אחריהן...[5] (ירושלמי ברכות פ"ב ה"ב)

כלומר, מפורש בדברי הירושלמי שקטן אינו מחויב במצוות, אלא ש"כל שאמרו בקטן כדי לחנכו", ומשום כך אינו יכול להוציא ידי חובה את הגדול (וכוונת הברייתא היא שהגדול חוזר אחרי הקטן ובעצם מברך בעצמו). אם כך, ניתן לומר שיש מחלוקת תלמודים בדבר שאלתנו:

• לפי התלמוד הבבלי – הקטן עצמו מחויב מדרבנן במצוות, ולאור זאת יכול להוציא ידי חובה את מי שחייב במצוות מדרבנן.

• לפי התלמוד הירושלמי – הקטן אינו מחויב ואינו יכול להוציא את הגדול.

אמנם, בירושלמי לא כתוב במפורש שהחיוב הוא על אביו (כפי שאמר רש"י), אבל אכן מסתבר שכך כוונת הירושלמי: אין חיוב על הקטן לקיים את המצוות, אלא ההורים אחראים על חינוכו ועליהם לדאוג לכך שיקיים מצוות. אלא שכמובן יש לתהות על שיטת רש"י: הרי רש"י אמר את דבריו בביאור התלמוד הבבלי, והניח שהקטן אינו מחויב במצוות כלל. אם כן, כיצד הוא יבאר את הסוגיה האומרת שקטן יכול להוציא ידי חובה גדול?

בביאור שיטתו נציע שתי דרכים שונות בתכלית:

1. הרמב"ן במלחמת ה'[6] סבור אף הוא "דחנוך מצוה דאביו הוא ואיהו לאו בר חיובא הוא כלל". לדעתו, מהלך הסוגיה המופיע בפנינו הוא הגהה של מגיהי הספרים, ומדובר בטעות. כלומר, באמת אין לגרוס שקטן יכול להוציא ידי חובה את הגדול, וברור שכוונת הברייתא היא כדברי הירושלמי, שאביו עונה אחריו.[7]

2. הגרי"ד סולובייצ'יק מחדש שאין כוונת הסוגיה שהקטן מוציא ידי חובה את אביו מדין "שומע כעונה", אלא מדין "ברכת המזון בחבורה". הוא מאריך להוכיח שכדי לברך עבור חבורה אין צורך שרמת החיוב תהיה דומה, אלא שמספיק שה"קיום" יהיה דומה.

לאור זאת, אומר הגרי"ד, קטן העושה מעשה מצווה בגלל מצוות חינוך של אביו מקיים את המצווה עצמה מדרבנן. משום כך, הוא יכול לברך עבור אביו מדין ברכת המזון בחבורה.[8] כלומר, ניתן היה להעלות על הדעת שהמצווה המתקיימת על ידי הקטן היא "מצוות חינוך" ולא המצווה הספציפית אותה עשה. הגמרא מוכיחה שלא כך, אלא שקטן נחשב כמקיים את המצווה עצמה.

כאמור, חידושו של הגרי"ד הוא שקיום מצוות ברכת המזון ללא חיוב מספיק כדי למלא את חובת ברכת המזון בחבורה.[9]

על מי מוטלת המצווה?

בצירוף הנאמר בשיעור הקודם עלו בידינו שלוש שאלות יסודיות באשר למצוות חינוך למצוות:

1. על מי מוטלת המצווה – על ההורה[10] או על הילד?

2. מה היא מטרת מצוות חינוך למצוות – קיום המצוות של הילדים בהווה, או חינוכם לקראת קיום מצוות עתידי לאחר שיתבגרו?

3. כאשר הילד מבצע את מעשה המצווה – האם נחשב שהוא קיים את המצווה המסוימת, או רק את מצוות חינוך?

ניתן להציע שיש קשר בין השאלות השונות, כלומר:

• אם המצווה מוטלת על ההורה, אזי אחריותו להרגיל את הילד לקיום המצוות בעתיד ומשום כך עשיית המצווה מהווה רק קיום של מצוות חינוך ולא של המצווה הספציפית.

• לעומת זאת, אם המצווה מוטלת על הילד, אזי מסתבר שמטרת החיוב היא שיקיים את המצווה בהווה, ומכאן עולה שהקיום הוא של המצווה הספציפית ולא רק קיום של מצוות חינוך.

אם נאמץ הבנה זו נראה שההבדל בין האסכולות קשור לשאלתו של הראי"ה קוק – האם יש לראות בילדות תקופת "הכשרה" לקראת שלב הבגרות? או האם היא "חטיבה יקרה מצד עצמה"?

אם המשימה היא של ההורים, ומשום כך גם מעשי המצווה של הילדים אינם משמעותיים במובן של קיום ייחודי של המצווה המסוימת – אזי נראה שהשקפת שיטה זו היא שהילדות היא שלב הכשרה לקראת העתיד.

לעומת זאת, אם המצווה מוטלת על הילדים, מתוך תפיסה שקיום המצווה של הילדים הוא קיום מלא ושחשוב שימלאו אותן בעת ילדותם – אזי נראה שהילדות היא "חטיבה יקרה מצד עצמה".

חובת הילד

אלא שלאור הנאמר לעיל, נראה שהתלות שהצענו בין שלוש השאלות אינה מוכרחת כלל וכלל. הרי שיטת הגרי"ד שלפיה יש משמעות לקיום מצווה של קטן (לפחות ברמה דרבנן) נאמרה דווקא לשיטת רש"י, שבה מצוות חינוך אינה מחייבת את הילד כלל אלא רק את ההורים!

אם כך, יש לומר שצריך לחלק בין השאלות השונות:

למשל, ניתן לומר שמטרת החינוך היא העתיד ושהאחריות היא הורית, ואעפ"כ לעצם עשיית המעשה יש ערך. באופן אחר, ייתכן לומר שהאחריות היא הורית, אבל תכליתה היא קיום המצוות על ידי הילדים בהווה.

הגר"ש ישראלי, בספרו "עמוד הימיני" מציע מודל כזה. הוא מראה שבשלבים ההתפתחותיים המוזכרים בתוספתא בחגיגה (ובמסכת סוכה מב ע"א): "לא הוזכר בהם תנאי של הבנה".[11] אם כך, הוא מסביר שהעיקר שהקטן יוכל לעשות את "מעשה המצווה". את טעם הדבר הוא מבאר, כך (ההדגשה במקור):

החיוב מתחיל באמת גם כשהילד אינו מבין, והוא מטעם השפעת המצוה שלא מדעת והכרה... (עמוד הימיני, סי' נד, סוף אות ה)

בשלב התפתחותי זה, מסביר הגר"ש ישראלי, החיוב הוא על ההורים, ומהותו להשפיע קדושה על הילד. כלומר, אנו מעוניינים בקיום המצוות ברמה הילדותית שלהן מפאת ערכן הסגולי העכשווי, ולא בגלל רכישת הרגלים לקראת העתיד.

כמובן שניתן להציע גם מודל הפוך: כלומר, חיוב המצוות מוטל על הילדים, אבל תכלית החיוב הוא שיתרגלו לקיים מצוות. נראה שנפ"מ לתפיסה כזו תהיה לגבי חיוב ילדים במצוות שאין ודאות או רצון שיקיימו בגדלותם (כדוגמת אבלות חדשה על קרוב משפחה חלילה ואבלות ישנה על חורבן הבית מתוך תקווה שיבנה בה"ב). כלומר, אם תכלית מצוות חינוך היא קיום המצווה בהווה, אזי יתחייבו הקטנים גם במצוות מעין אלה; אבל אם התכלית היא העתיד, אז גם אם בכל המצוות האחרות החיוב הוטל על הקטנים, ממצוות אלו הם ייפטרו.

בדברי הגר"ש ישראלי ניתן למצוא ביטוי גם לתפיסה זו. לדעתו, קיים דין נוסף של חינוך (מלבד חיוב ההורים בעת שלילדים אין כלל דעת) שמחייב את הילדים במצוות כאשר יש להם הבנה מסוימת של מהות המצוות ועניינן. טעמו של החיוב הזהו הוא כדי שיתרגלו לקיים תורה ומצוות.[12]

נראה שבבסיס הבנה זו עומדת תפיסה חינוכית עקרונית ולפיה יש להעביר את האחריות אל המתחנך. כך, למשל, כותב האדמו"ר מפיאסצ'נה בספרו "חובת התלמידים":

לא די ללמד את הנער רק שחוב עליו לשמע לקול המחנך ותו לא, כי לא יועיל בזה בלבד, כי לסוף יראה את רבו למתנגדו ועריץ זר עליו כנ"ל. העיקר הוא להכניס בלבו דעה זו, שידע שהוא – הנער בעצמו הוא עקר המחנך, לא קטן ונער הוא, רק נצר מטע ד' בכרם ישראל הוא, ועליו הטיל ד' חוב זה לגדל ולחנך את נצר זה, את עצמו לעץ גדול עץ החיים ולעשותו לעבד ד' צדיק וגדול בתורה... (חובת התלמידים, הקדמה למחנך)

אמנם, דברי האדמו"ר מפיאסצנה נאמרו בהקשר של נערים צעירים ולא ביחס לילדים בתחילת גיל חינוך, אבל נראה שניתן להקדים את התפיסה החינוכית הזו גם לפני גיל החיוב במצוות מדאורייתא. ייתכן, אם כן, שחז"ל הטילו את חיוב המצוות על הקטנים כדי שהם יתרגלו לחיים עצמאיים של קיום תורה ומצוות. באופן הדרגתי, הילד מקבל מצווה אחר מצווה לאחריותו, ועליו לקיימן עד אשר בכניסתו לגיל מצוות יהיה מחובר באישיותו ומורגל במעשיו לתורת ה' ולמצוותיו.

לסיכום, אם כן, הצענו שתי דרכים עיקריות להבנת השיטה שלפיה המצוות מוטלות על הילד מדרבנן:

1. מטרת החיוב היא הקיום העכשווי של המצוות על ידי הילדים. על אף שאינם חייבים בהן מדאורייתא, יש בקיומן ערך משמעותי מצד עצמו.

2. מטרת החיוב הוא להרגיל לחיים של תורה ומצוות, מתוך תפיסה חינוכית של הענקת אחריות ומחויבות לילד עצמו.

חובה כפולה ברמב"ם

נראה שניתן למצוא במקורות חז"ל ביטויים לשתי התפיסות הערכיות־חינוכיות הנ"ל. למשל, ביחס לתלמוד תורה של ילדים נאמר כך:

אמר ר' חלבו אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל פיהם של תינוקות של בית רבן, וכן הוא אומר מפי עוללים ויונקים יסדת עוז (תהלים ח', ג), ואין עוז אלא תורה, שנאמר ה' עוז לעמו יתן (שם כ"ט, יא). (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) אסתר פרק ה)

כלומר, ללימוד התורה של הילדים יש ערך עצמי גדול מאד, עד כדי שבזכותו העולם מתקיים. לעומת זאת, ביחס לתענית של ילדים ביום הכיפורים נאמר במשנה:

התינוקות אין מענין אותן ביום הכפורים אבל מחנכין אותם לפני שנה ולפני שנתים בשביל שיהיו רגילין במצות. (יומא ח', ד')

מן המשנה הזו משתמע שתכלית הצום של הקטנים היא עבור העתיד, "שיהיו רגילין במצות", ולא עבור הצום העכשווי.

כמובן שהסתירה אינה חזיתית וניתן להתמודד איתה בכמה דרכים:

1. ניתן להבחין בין מצוות שונות ולטעון: יש מצוות שיש בקיומן על ידי ילדים ערך סגולי משמעותי, ומנגד יש מצוות שאין בהן את ההיבט הזה אלא תכלית קיומן על ידי ילדים היא להביא לקיומן העתידי כשיגדילו.

2. ניתן לומר שיש שני היבטים לקיום מצוות על ידי ילדים, ובכל אחד מהמקורות מודגש היבט אחר. כלומר, המקורות אינם סותרים, אלא משלימים.

את הכפילויות הללו (בשאלת זהות המחויב במצוות חינוך ובשאלת משמעות ותכלית עשיית המצוות על ידי קטנים) ניתן למצוא בדברי הרמב"ם המפוזרים ברחבי המשנה תורה ביחס למצוות חינוך. במקומות מסוימים הרמב"ם מתנסח באופן שנראה שהחיוב מוטל על הגדולים, כך למשל בהלכות תפילין:

קטן שיודע לשמור תפיליו אביו לוקח לו תפילין כדי לחנכו במצות. (הל' תפילין, פ"ד הי"ג)

כך משתמע גם מהלכות קריאת שמע (פ"ד ה"א), מהלכות מזוזה (פ"ה ה"י) ומהלכות חגיגה (פ"ב ה"ג). לעומת זאת, ביחס למצוות ציצית הרמב"ם כותב:

ומדברי סופרים שכל קטן שיודע להתעטף חייב בציצית כדי לחנכו במצות. (הל' ציצית, פ"ג ה"ט)

באופן דומה הרמב"ם כותב ביחס למצוות סוכה (פ"ו ה"א), למצוות לולב (פ"ז ה"י) וביחס לברכת המזון (הל' ברכות פ"ה ה"א). כלומר – יש מצוות שבהן הרמב"ם כותב שהקטן חייב בהן ויש שהרמב"ם כותב שאביו אחראי לכך. בביאור ההבחנה בין המצוות הגרי"ד סולובייצ'יק מרים ידיים ואומר:

וצ"ע ע"פ איזה יסוד מחלק הרמב"ם בין מצוה למצוה, וצ"ע. (רשימות שיעורים, סוכה מב ע"א ד"ה "שיטת הרמב"ם בחיוב חנוך")

לעומת זאת, הרב רבינוביץ' בפירוש "יד פשוטה" מבאר (ההדגשות במקום):

מבואר שבכל מקום שכתב רבינו 'כדי לחנכו במצוות' יש כאן רק אותה מצוות חינוך האחת שביארנו, והיא חובה על הגדולים ולא על הקטנים. חובה זו היא בעיקרה על האב ומכחו על הרב שמלמדו תורה לתינוק, אבל במקום שלא הוזכר האב במקורות נמנע רבינו מלהזכירו כי יתכן שחובת חינוך היא גם על אחרים...

כלומר, כוונת הרמב"ם, לפי היד פשוטה, היא שאין להבחין בין המצוות השונות שנאמר בהן הכלל "כדי לחנכו במצוות" ובכולן מדובר בחובת האב.[13]

המשותף לכל ההלכות הללו הוא שהרמב"ם כותב שתכליתן לחנך את הקטנים. אמנם, מצאתי שיש מצווה אחת שהרמב"ם לא כותב שחובת הקטנים בקיומה היא כדי לחכנן, והיא מצוות התפילה:

נשים ועבדים וקטנים חייבים בתפלה... (הלכות תפילה, פ"ו ה"י)

ייתכן שמשמעות ההבחנה קשורה בשאלת תכליתן של המצוות: בכל המצוות כולן מצוות חינוך ממוקדת בעתיד. לעומת זאת, תפילת הקטנים לא נועדה רק לחנכם כלפי העתיד, אלא יש משמעות לתפילתם בהווה.[14]

דעת קטן וערך מצוות קטן

אם כך, עולה שלפחות בחלק מן המצוות יש ערך משמעותי בקיומן על ידי קטנים. למרות זאת, ברור שקיים הבדל בין קיום המצוות על ידי קטנים לבין קיומן על ידי גדולים. הפער הגדול ביותר בין קטנים לגדולים הוא ברמת הדעת וההבנה. הגר"ש ישראלי מסביר שגם בשלבים שבהם ילדים מתחילים להבין הבנתם אינה באותה רמה כמו של הגדולים:

שאעפ"י שאין דעתו דעה גמורה ואין הכרתו הכרה מלאה, שמתוך כך אנו מוצאים שגם אינם בני כונה, היינו כונה כשל גדול, ומ"מ הם מבינים קצת לפי דעה קלושה שיש להם עכ"פ... (עמוד הימיני, סי' נ"ד, אות ב')

ניתן להבין שהדעת הקלושה שיש בקטנים היא זו המאפשרת לצוות אותם לקיים מצוות, אבל רמת הקיום שלהם נמוכה משל גדולים. עם זאת, נראה לי להציע שדעת קלושה זו מאפשרת קיום בעל איכות אחרת מקיום מצוות על ידי גדולים. כלומר, לא בהכרח נכון לדבר על מדרג כי אם על אופי ומשמעות שונים לקיום המצוות.

נסביר הצעה זו על פי דברים שכתב הגרי"ד סולובייצ'יק במאמר העוסק בהבדל הסימבולי שבין חמץ למצה. הגרי"ד מסביר, על פי דבריו של האדמו"ר הזקן, שההבדל ביניהם קשור בהבחנה בין המושגים הקבליים "גדלות מוחין" ו"קטנות מוחין", ובהקבלה קשור להבדל שבין החוויה הדתית הילדית ובין זו הבוגרת:

דרך בת שני שלבים מוליכה אל הא-להים. הייתי אומר כי את השלב הראשון ניתן להגדיר כ"קטנות המוחין", ביטוי המציין נאיביות ואמון מלא, ילדות הרואית, ואילו לשלב השני ראוי לקרוא בשם "גדלות המוחין", בגרות הרואית, השלב שבו מתעוררת חווית המפגש מלא האור שבין הא-להים והאדם...

המצה מסמלת אמון עצום וחסר גבולות אשר נתנו בני ישראל בה' באותו לילה במצרים. המצה מסמלת את כניעתם של בני ישראל בפני ה', מחויבותם הבלתי מותנית לו, ציות עיוור וקבלה מלאה של דבריו.... להאמין משמעו לדעת משהו מבלי להבינו, להיות משוכנע במשהו שאיננו ניתן להוכחה ולאישוש. זו גישתו התמימה של הילד, מחויבות המבוססת על חוויה פנימית, אינטואיטיבית, רגשית ובלתי ניתנת לביטוי...

החמץ מייצג את הגמור, המושלם, את מי שהגיע לגמר גידולו ואת סופו של התהליך, את "האדם החושב" (homo theoreticus) במלוא הודו ותפארתו...

ברמה השנייה של האמונה ניתן למצוא הרמוניה בין ה"אני" היודע לבין ה"אני" המאמין, בין הבוגר ובין הילד, בין תפישותיו הקדם־שכליות את הא-להים ובין ודאויותיו השכליות. יכול אדם להתעורר אל תוך עולם של אמונה שהוא מאוחד עם זה של הדעת. מכל מקום, המבוא המקדים את הארת חוויותיו של האדם הוא הכחשה עצמית של האישיות הבוגרת והופעת הילד. "כי נער ישראל ואהבהו" (הושע י"א, א). ("הסמליות של המצה", בתוך: זמן חירותינו, עמ' 60–63[15])

לאור זאת, ניתן להציע שחוויית קיום המצוות על ידי קטנים, ולאור דברי הרמב"ם, במיוחד תפילת הקטנים, היא בעלת איכות מיוחדת הקשורה לחוויית האמונה הראשונית והבסיסית של הילד.

ערך זה הוא משמעותי גם בהווה, במשמעות הקיום המיוחדת של הקטן, אך גם כדי להפנים ולהעמיק את חוויית הילדות כך שאמונה קמאית זו תישאר מוטמעת בלב עובד ה' גם בבגרותו. הווה אומר, "גם כי יזקין לא יסור ממנה", מעבודת ה' בעלת האיכות הילדית.

כך, עונה הראי"ה קוק על שאלתו אותה ציטטנו מספר פעמים:

איך אנו מכירים אותה ביחושה לחנוך. אם היא רק כמו הכשר להאישות, או שיש לה ערך כביר בפני עצמה?

מסקנתו היא:

התנוק, כשיחונך כראוי, ביחוד התנוק העברי, כמה קדושה ותום, כמה טהרה ומדות נעלות נמצא בנפש הנקיה והאהובה הילדותית שבקרבו... אמנם טובה הילדות, נאה וקדושה היא, אבל הלא היא גם כן חלושה... על כן זאת היא חובתנו, לשמור בכל עז את תומת הילדות וטהרתה ולהעבירה לאטה עם כל זהרה ונקיונה אל תקופת הגדלות, באופן שהגדלות תעניק לה רק את העוז והגבורה החסרים לה, גבורת הגוף וגבורת הרוח, אבל לא תהין להרס את היתרונות היקרים של הילדות האהובה והחביבה עדי עד.

הילדות, אומר הראי"ה (בדומה לדברי הגרי"ד), היא "חטיבה יקרה מצד עצמה", אבל היא אינה מסתיימת עם הילדות. על ידי החינוך עלינו לחזק את היבטיה החשובים ולהכלילם בתוך תקופת הבגרות.

סיכום

בשיעור זה עסקנו בשלוש חקירות למדניות הקשורות למצוות החינוך:

1. על מי מוטלת המצווה – על ההורה או גם על הילד?

2. מהי מטרת המצווה – ההווה או העתיד?

3. מהי איכות קיום המצווה על ידי קטן – אותה מצווה ספציפית, או קיום של המצווה הכללית של חינוך?

הרחבנו בבדיקה אם יש זיקה בין שאלות אלו, או שמא כל שאלה עומדת לעצמה, ובסוף השיעור עסקנו באיכות המיוחדת הקיימת בקיום מצוות על ידי קטנים (ובמיוחד התפילה) וחשיבות שימור איכות זו לתקופת הבגרות.

לאחר שעסקנו בשני השיעורים הראשונים של סדרה זו במצוות החינוך במבט כללי, נעבור בשיעורים הבאים לעיון במצווה ספציפית המחוברת לעולם החינוך למצוות על אף שהיא עומדת בפני עצמה כמצווה מן התורה: מצוות תלמוד תורה לבנים.

[1] הנחה זו מפורשת בגמרות הבאות: סוכה כח ע"ב, חגיגה ד ע"א ונזיר כט ע"א.

[2] כפי שראינו בשיעור הקודם, בעולם המחקר האקדמי יש הטוענים לשינוי בתפיסת ההלכה. בתקופת התנאים (לפחות בתחילת התקופה) הניחו שאין הגדרה ברורה של "גיל מצוות", והחיוב בכל מצווה נובע מן האפשרות הפיסית לבצע אותה. לאחר מכן חז"ל יישרו קו בין כל המצוות, וקבעו גיל אחיד להתחייבות במצוות. [להרחבה ניתן לקרוא במאמרו של פרופסור יצחק דב גילת: "בן שלוש עשרה למצוות", בספרו: פרקים בהשתלשלות ההלכה, בר אילן, תשנ"ב, עמ' 19–31. בנו, פרופסור ישראל צבי גילת, המשיך את הדיון בעניין זה במאמרו: "על מי מוטלת החובה לחנך את הבן הקטן לקיום מצוות", סידרא יא, תשנ"ה (1995), עמ' 21–37.]

[3] ברכות מח ע"א.

[4] ברכות כ ע"ב.

[5] בירושלמי כתוב "בעונה אחריהן אמן", אבל בפני משנה אומר שאין לגרוס "אמן", וכן מסתבר לאור המשך הגמרא, עיין שם.

[6] ברכות יב ע"א בדפי הרי"ף.

[7] אפשרות אחרת לביאור המשנה עולה בדברי הריטב"א בברכות כ ע"ב שמדובר בבן גדול (בירושלמי הגרסה היא "קטן", אבל בבבלי אין הדבר מפורש אלא לפי מהלך הסוגיה לפי גרסתנו).

[8] רשימות שיעורים, ברכות טו ע"א, ד"ה "ברם".

[9] יש לסייג שהגרי"ד מגביל את חידושו לברכת המזון דרבנן. ביחס לברכת המזון דאורייתא, לדעתו, "כיון שאינו מחוייב בעצמו בברכהמ"ז אלא דמוטל על אביו לחנכו, ברכהמ"ז דידיה אינה חפצא של ברכהמ"ז דאורייתא אינו מצטרף לחבורה, ואינו מוציא המחוייב בברכהמ"ז דאורייתא אף מדין ברכהמ"ז דחבורה" (רשימות שיעורים, שם, ד"ה "ולפי"ז").

[10] בעז"ה בשיעור אחר נעסוק בשאלה אם יש הבדל בין חיוב האב לחיוב האם במצוות חינוך.

[11] עמוד הימיני, סי' נד, אות ד.

[12] אמנם, בשלב זה ישנו קיום מלא יותר של המצווה, אבל נראה מדבריו שאעפ"כ עיקר תכלית חיוב החינוך שעל הילד הוא להתרגל למצוות. כלומר, הגר"ש ישראלי תולה את הזיקה בין החקירות השונות באופן הפוך למה להצעתי לעיל – שאם החיוב על ההורים אז תכלית החינוך היא העתיד. אציין שבאופן דומה להצעתי בגוף הדברים, הרב יהודה שביב ז"ל במאמרו "מגמת חינוך למצוות – הווה או עתיד" קישר את שאלת זהות המחויב במצוות חינוך לשאלת תכלית המצווה (העתיד או ההווה) (המאמר בתוך: על דרך האבות: קובץ מאמרים בנושאי תורה וחינוך, תבונות, תשס"א, עמ' 205–217).

[13] נראה שהרב רבינוביץ' מבאר שהחובה היא על האב משום שהוא מאמץ את ההצעה שלפיה קיימת זיקה בין שאלת זהות החייב במצוות חינוך ובין תכליתה. משום כך, לדעתו, אם כתוב ברמב"ם שתכלית המצווה היא לחנך את הילד למצוות בעתיד, מוכח שהחיוב רובץ על ההורה. כאמור, בדברינו הצענו להפריד בין השאלות.

יש לציין שהרב רבינוביץ' מבחין בין מצוות שבהן נאמר "כדי לחנכן במצוות" לבין מצוות שבהן נאמר "כדי לחנכן", שם יש, נוסף על חיוב האב, חיוב עצמי על הקטנים.

[14] כאמור בהערה 13, הרב רבינוביץ' מבחין הבחנה דומה בין מצוות שונות, אלא שהחלוקה שלו היא בין מצוות שבהן נאמר "לחנכו במצוות" לבין אלו שנאמר בהן "לחנכו" בלבד. גם אם נקבל את דבריו, יש לעמוד על משמעות ההשמטה המוחלטת של מושג החינוך ביחס לתפילה.

[15] בהוצאת "מאוצר הרב".