מצוות תלמוד תורה לבנים | 1

בשיעורים הקודמים עסקנו במצוות חינוך מצד עצמה, בגדרה ובתוקפה. ראינו שעל אף שמדובר בעיקרון מרכזי בתורה, המצווה המיוחדת לחינוך למצווֹת ספציפיות היא מדרבנן בלבד. אמנם, בשיעור הראשון נוכחנו לדעת שישנן מצוות מדאורייתא שיש בהן היבט חינוכי משמעותי הממוקד בהעברת המסורת ובהדרכת הדורות הבאים. בשיעור הקרוב נעסוק במצווה המקיפה ביותר שעונה להגדרה זו, והיא מצוות תלמוד תורה לבנים.

מקורה של מצווה זו, לכאורה, בשני פסוקים מפורסמים הנאמרים בכל יום בעת קריאת שמע:[1]

1. "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים ו', ז)

2. "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (שם י"א, יט).

לאור זאת, אנו רואים שחלק מן הראשונים אכן התייחסו למצווה זו כמצווה נפרדת מן המצווה הכללית ללמוד תורה. כך, למשל, השאלתות מגדיר את המצווה:

"דמחייבין דבית ישראל לאגמורי בניהון אוריית' דכתיב ושננתם לבניך..." (שאילתא קמ"ב)

במקום אחר, ובנפרד, עוסק השאלתות במצוות תלמוד תורה:

"דמחייבין דבית ישראל למיגמ' אורייתא ולאגמורי ולמיגרס ולקיומי" (שאילתא ז')

באופן דומה, הסמ"ק מפצל בין שתי המצוות, אבל הוא מעמיד במרכז פסוקים שונים מהשאלתות למצוות אלה:[2]

1. "ללמוד תורה דכתיב (דברים ה') ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם" (סמ"ק ק"ה)

2. "ללמד לבניו דכתיב (דברים י"ד) ולמדתם אותם את בניכם" (סמ"ק ק"ו)

לעומת זאת, הרמב"ם אינו מבחין בין המצוות השונות, וכולל את שני הדינים יחד במצווה אחת:

והמצוה הי"א היא שצונו ללמוד חכמת התורה וללמדה וזה הוא שנקרא תלמוד תורה והוא אמרו (שם) ושננתם לבניך. ולשון ספרי לבניך אלו תלמידיך וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמידים קרוים בנים שנאמר ויצאו בני הנביאים. ושם נאמר ושננתם שיהו מחודדין בתוך פיך כשאדם שואלך דבר לא תהא מגמגם לו אלא אמור לו מיד. וכבר נכפל הצווי הזה פעמים רבות, ולמדתם ועשיתם, למען ילמדון (פ' וילך). וכבר התפזר הזרוז על מצוה זו ולשקוד בה תמיד במקומות הרבה מן התלמוד. ונשים אין חייבות בה מאמרו בה (פ' והא"ש) ולמדתם אותם את בניכם ואמרו בניכם ולא בנותיכם כמו שהתבאר בגמר קדושין (כט ע"ב, ל ע"א): (ספר המצוות, עשין י"א)

נראה שכדי להסביר את מחלוקת הראשונים באופן עקרוני[3] יש לומר שנחלקו בהבנת היחס בין הציוויים השונים. בעוד שלפי הסמ"ק והשאלתות קיים הבדל עקרוני בין מצוות תלמוד תורה האישי לבין המצווה ללמד תורה, לפי הרמב"ם אין פער משמעותי בין הציוויים האלה. כמובן שכדי להסביר כך ניתן ללכת באחד משני כיוונים:

1. ייתכן שנחלקו הראשונים בהבנת מצוות תלמוד תורה. כלומר, כולם מגדירים באופן דומה את הציווי ללמד תורה, אלא שנחלקו אם מצוות תלמוד תורה דומה למצווה זו ושייכת לאותה מערכת.

2. ייתכן שנחלקו באופן הפוך – כלומר: ישנה הסכמה בדבר טבעה של מצוות תלמוד תורה, אלא שנחלקו בהבנת הציווי ללמד.

כדי להגדיר באופן מדויק יותר את האפשרויות האלה נעיין בסוגיה העולה במסכת קידושין בדבר התוכן שאותו יש ללמד לילדים. לאחר תום עיוננו בשיעור הבא, בתוכן שאותו יש ללמד לילדים, נחזור להבנת המחלוקת אם למנות מצווה זו יחד עם מצוות תלמוד תורה או בנפרד.

מה צריך ללמד?

הגמרא במסכת קידושין מעלה את הדיון בדבר היקף הלימוד שעל אב ללמד את בנו:

עד היכן חייב אדם ללמד את בנו תורה? אמר רב יהודה אמר שמואל: כגון זבולון בן דן, שלימדו אבי אביו מקרא ומשנה ותלמוד, הלכות ואגדות. מיתיבי: למדו מקרא – אין מלמדו משנה; ואמר רבא: מקרא – זו תורה! כזבולון בן דן ולא כזבולון בן דן, כזבולון בן דן – שלמדו אבי אביו, ולא כזבולון בן דן – דאילו התם מקרא, משנה ותלמוד, הלכות ואגדות, ואילו הכא מקרא לבד. (קידושין ל ע"א)

בשלב ראשון הגמרא לומדת מסיפורו של זבולון בן דן שעל האב ללמד את בנו את כל התורה כולה: "מקרא, משנה, תלמוד, הלכות ואגדות". למסקנה, בעקבות ברייתא אחרת, נראה שהחיוב שאב צריך ללמוד את בנו הוא "מקרא" בלבד.

בביאור הסוגיה ומסקנתה נחלקו ראשונים ואחרונים. יש שהבינו את דברי הגמרא כפשטה, כלומר: המצווה היא ללמד את הבן מקרא בלבד, ומעבר לכך אין חיוב על האב כלל. כך, למשל, נראה מדברי רש"י (ההדגשות שלי – נ"ב):

אינו מלמדו משנה – אין חובת בנו עליו אלא במקרא מכאן ואילך ילמד הוא לעצמו.[4] (רש"י על אתר)

גישה אחרת לגמרי, לעומת זאת, עולה מדברי הרמ"ה המובאים בטור:

וחייב ללמדו בשכר עד שיקרא תורה שבכתב כולה ואינו חייב ללמדו בשכר משנה ותלמוד וכתב הרמ"ה ה"מ דלא איפשר ליה דדחיקא ליה שעתא אבל אם איפשר ליה חייב לאגמוריה משנה ותלמוד הלכות ואגדות[5] (טור יורה דעה, סי' רמ"ה)

כלומר, אם ההורה יכול מבחינה כלכלית, עליו לדאוג לכך שבנו ילמד את כל מקצועות התורה. נראה שדרישה גבוהה זו טומנת בחובה כמה הנחות יסוד:

1. הגדרת המצווה יכולה להשתנות מאדם לאדם. ניתן היה להציע באופן תיאורטי שבכל תוספת של לימוד יש "קיום" של "ולמדתם אותם את בניכם", אבל אין "חיוב". אלא שהרמ"ה אינו הולך בדרך זו, ולדעתו אם ההורה יכול הוא חייב. אם אין ביכולתו לדאוג ללימוד כל מקצועות התורה, אזי הוא פטור לאחר שדאג ללימוד תורה שבכתב כולה.

2. נראה שלדעתו חיוב ת"ת לבנים ממשיך גם לאחר שהבן גדל, שהרי קשה מאד להניח שעד גיל שלוש עשרה עליו ללמדו "משנה ותלמוד הלכות ואגדות" נוסף לתנ"ך! נושא זה עצמו נתון במחלוקת אחרונים, ונרחיב על כך בהמשך אי"ה.

נראה אם כן שלדעת הרמ"ה החיוב משתנה לפי היכולת של האב. בדרך כלל מצוות התורה דורשות דרישה דומה מכולם. לאור זאת, נראה להגדיר את החיוב, לשיטת הרמ"ה, כך: החיוב של האב הוא לדאוג כמיטב יכולתו לכך שבנו ילמד כמה שיותר תורה. אמנם, גם כאשר אין לאב יכולות גבוהות, יש הספק מינימלי לקיום המצווה: "תורה שבכתב כולה".

מהו היחס בין דברי רש"י לדברי הרמ"ה? נראה לי שניתן ללכת בשני כיוונים מרכזיים:

1. מדובר במחלוקת ביניהם.

2. אין ביניהם מחלוקת, וכל אחד התייחס לחיוב אחר הרובץ על האב.

בשיעור זה נציע שני הסברים לפי האפשרות הראשונה, ובעז"ה בשיעור הבא נעסוק באפשרות השנייה.

כאמור, בהנחה שהרמ"ה ורש"י נחלקו בהבנת מצוות האב ללמד את בנו תורה, נראה לי להציע שתי דרכים בביאור מחלוקתם:

1. הרגל או ידיעה

בעל ערוך השלחן שואל: מדוע ביחס ללימוד תורה יש חיוב דאורייתא על אב ללמד את בנו, לעומת שאר המצוות שחיובן מדין חינוך הוא דרבנן בלבד? במהלך תשובתו הוא עוסק גם בביאור חובת היקף התורה שהאב חייב ללמד את בנו:

מאי שנא דבלימוד התורה חייבתו תורה להאב ללמדו? אמנם הטעם מובן, דבשלמא מצות יקיים כשיגדיל, אבל אם לא ידע בתורה כלל עד שיגדיל, אז כשיגדיל יהיה כפרא אדם ויצא לתרבות רעה, דבאין תורה, אין מצות. לפיכך חייבתו תורה: "ולמדתם אותם את בניכם" להרגילו בתורה... שהרי בקטן אין חיוב אלא הטעם כדי להרגילו בתורת ד', וא"כ פשיטא שא"צ כל התורה כולה ולזה אומר מקרא כלומר דכשמרגילו במקרא די וכשיגדל ילמוד בעצמו משנה. (ערוך השלחן, יורה דעה, סימן רמ"ה סע' ה')

כלומר, חיוב לימוד תורה לבנים, מסביר ערוך השלחן, נועד להרגילם בתורה. נראה מדבריו שהכוונה היא לשני היבטים של "רגילות בתורה":

1. לימוד תורה – "דכשמרגילו במקרא די, וכשיגדל ילמוד בעצמו משנה".

2. קיום מצוות – "דבאין תורה, אין מצות".

נראה שהבנתו של ערוך השלחן תלויה במקור ממנו נלמד חיוב לימוד תורה לבנים. הרי ראינו לעיל שבעוד שהשאלתות ציטט את הפסוק "ושננתם לבניך" (דברים ו', ז), הסמ"ק הביא כמקור את הפסוק מדברים י"א, יט: "ולמדתם אותם את בניכם".

אם נעיין בפשטי המקראות נראה כי על אף הדמיון בין פרשיית "שמע" לבין פרשיית "והיה אם שמוע", אכן קיים ביניהן הבדל משמעותי בנוגע ללימוד תורה לבנים. בפרשיית "שמע" נאמר:

"וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ: וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ"

אותם הדברים אשר צריך להיות על לבו של אדם צריכים להיות מועברים לילדים – יש לשנן אותם לילדים כך שגם הם ידעו את הדברים האלה. התיאור "ודברת בם בשבתך בביתך" אינו עוסק בבנים, כי אם באדם מישראל שצריך לעסוק בתורה בכל מצב.

לעומת זאת, בפרשיית "והיה אם שמוע" נכתב:

"וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם: וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ"

גם כאן נאמר שהתוכן שצריך להיות על הלב צריך להילמד לבנים, אבל תיאור לימוד זה הוא שונה. לא נאמר שצריך ללמד את הבנים לדעת את התוכן עצמו, אלא ללמד אותם "לדבר בם". כלומר, צריך ללמד את הבנים לעסוק בתורה. המשך הפסוק "בשבתך בביתך" מתאר שבכל מצב צריך ללמד את הילדים לעסוק בתורה.

אם כך, נראה שבפרשיית "שמע" הדגש הוא על העברת הידע של התורה לבנים. לעומת זאת, בפרשיית "והיה אם שמוע" הפסוק עוסק בהקניית ההרגל לעסוק בתורה. אם כך, ייתכן שההבדל בין השאלתות לסמ"ק בבחירת הפסוק שממנו לומדים את מצוות לימוד תורה לבנים הוא הבדל עקרוני ביותר.

אם הפסוק המשמש כמקור למצווה זו הוא "ושננתם לבניך", אזי שמצוות לימוד תורה לבנים עיקרה הקניית ידע מסוים לבנים. מאידך, אם הפסוק המשמש כמקור למצווה הוא "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם", אזי מהות המצווה היא להרגיל את הבן לעסוק בתורה בעצמו.

נחזור לדברי ערוך השלחן. נראה כי אצלו הנפקא מינה לשאלה זו היא היקף התורה שצריך ללמד את הבן. מדבריו משתמע שלוּ מטרת הלימוד הייתה הקניית הידע, אזי צריך היה ללמדו את התורה כולה, אבל כיוון שתכלית המצווה ומהותה היא להרגיל את הבן לעסוק בתורה "במקרא די, וכשיגדל ילמוד בעצמו משנה".

לפי זה, ניתן להציע שמחלוקת הרמ"ה ורש"י היא בשאלת מהות מצוות לימוד תורה לבנים:

• לפי רש"י – מהות המצווה היא להרגיל את הבנים בעיסוק בתורה.

• לפי הרמ"ה – מהותה של המצווה היא להקנות לבנים את ידע התורה.

אמנם, עדיין יש לשאול לשיטה זו – לפי רש"י, הסמ"ק ושעימם: מה יעשו עם הפסוק "ושננתם לבניך"? לענ"ד התירוץ לשאלה זו נמצא בפירושו של רש"י לתורה על הפסוק "ושננתם לבניך":

לבניך – אלו התלמידים.[6]

כלומר, מצוות תלמוד תורה לבנים ממוקדת בהקניית ההרגל לעסוק בתורה; לעומת זאת, מצוות "ושננתם לבניך" מתייחסת לכלל התלמידים ומטרתה העברת הידע התורני לתלמידים.[7]

2. חוויית התורה או לימוד התורה

בהסבר הקודם הצענו שהמחלוקת בין הרמ"ה לרש"י קשורה למטרתה של מצוות לימוד תורה לבנים. נראה לי שניתן ללכת בדרך דומה, אבל להסביר באופן אחר את מהות מצוות תלמוד תורה לבנים.

פסוקים שטרם הזכרנו בשיעור זה, שגם הם קשורים למצוות ת"ת לבנים, מופיעים אף הם בפרשת ואתחנן בחומש דברים:

"רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ: יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר ה' אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן" (דברים ד', ט–י)

מפסוק ט' לומדת הגמרא במסכת קידושין:

דתניא: ולמדתם אותם את בניכם – אין לי אלא בניכם, בני בניכם מנין? ת"ל: והודעתם לבניך ולבני בניך. (קידושין ל ע"א)

כלומר, אין רק חיוב ללמד את הבנים, אלא יש ציווי ללמד את בני הבנים. ניתן להבין שמצווה זו היא ציווי נפרד ושונה מן המצווה ללמד לבנים; אבל גם אפשר להסביר שציווי זה הוא חלק מן המצווה הכללית ללמד את הבנים. זאת אומרת, חיוב ההוראה לבנים אינו מסתכם בבנים, אלא קיים חיוב ללמד גם את בני הבנים.

אמנם, פסוק זה ממוקד באירוע היסטורי מסוים – מעמד הר סיני. לכאורה, ציווי זה אינו קשור למצוות תלמוד תורה, אלא ציווי להודיע לדורות הבאים שמעמד הר סיני התקיים ולהודיע מה התרחש בו. אך כפי שנראה לעיל, הגמרא לא הבינה כך, אלא הבינה שמפסוק זה ניתן ללמוד על מצוות הסב ללמד את נכדו.

הרמב"ן כבר עמד על נקודה זו, ובלשון הזהב שלו מבאר:

ואל תטעה בזה מפני דרשם בראשון שלקידושין (ל ע"א) לבניך ולבני בניך בלימוד התורה לבני בנים. כי לימוד אמונת התורה הוא הלימוד בתורה... (השגות ההרמב"ן לספר המצוות, שכחת הלאוין, המצוה השניה)

למה כוונתו של הרמב"ן? ייתכן לבאר שלדעתו אכן חיוב ת"ת לבני בנים מצומצם ללימוד אמונת התורה, אבל גם זה כלול בחיוב ללמד תורה. אלא שמהסוגיה בקידושין לא משתמע כך, כי אם שמדובר במצווה ללמד תורה (מעבר לסיפור מעמד הר סיני) גם את הנכדים. לאור זאת, נראה שמשמעות דבריו היא שבלימוד התורה עצמה מועברת גם "אמונת התורה". בעת שהסב לומד עם נכדו תורה הוא מעצים בו את האמונה בתורה מן השמים, במעמד הר סיני ובברית הייחודית שנכרתה עם עם ישראל בעת מתן תורה.

הגמרא בקידושין ממשיכה ומתארת:

אמר ריב"ל: כל המלמד את בן בנו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני, שנאמר: "והודעתם לבניך ולבני בניך", וסמיך ליה: "יום אשר עמדת לפני ה' א-להיך בחורב"...

רבי יהושע בן לוי אינו מגביל קביעה זו ללומד עם נכדו על מעמד הר סיני, אלא שכל הלומד תורה עם בן בנו, נחשב הדבר כאילו קיבל את התורה מסיני. המהרש"א על אתר מציע שני פירושים לדברים אלו:

1. נחשב הדבר כאילו הסבא קיבל תורה מסיני.

2. נחשב הדבר כאילו הנכד היה במעמד הר סיני.

וייתכן מאד ששני הדברים נכונים. בעת הוראת התורה לנכדו הסבא משמש כנציג הדורות הקודמים להעברת התורה. הסבא משמש בתפקיד "נותן התורה", כנציג הדורות הקודמים אשר קיבלו את התורה על מנת להעבירה הלאה. מבחינה זו, כאילו הוא קיבל תורה מסיני, ועליו להעבירה הלאה. מן הצד השני, הנכד מקבל את התורה מאת נציגי הדור הקודם, ובכך הוא מצטרף לשרשרת לומדי התורה הבין דורית.

במאמר "ובקשתם משם" מסביר הגרי"ד ששרשרת מסירה זו אינה רק שרשרת של העברת ידע אלא גם של העברת חוויית ההתגלות מדור לדור:

ההלכה עיטרה אידיאת פלאים זו של התמדת גילוי שכינה ודבר א-להים וקראה אותה בשם מסורה וקבלה של תורה שבעל פה. מונחים אלה אינם מסמנים רק פעולה טכנית של סיפור דינים והלכות מאב לבן...

המסורה והקבלה של תורה שבעל פה מבטאות מושג יותר רחב ויותר עמוק ממעשה הגדת אב לבן ורב לתלמיד. המסורה והקבלה מתגשמות בעירוי התודעה הגילויית, במסורת חזון ש-די חי, בתוך חוויה גועשת מדור לדור. דורות מתאחדים וגבולי־זמן מזדווגים לנקודה אחת במוקד הגילוי...

נשמות דורות ראשונים לגילוי מתגלגלות במירוץ הדורות עד שהן נקלטות בנבכי מציאותה ההיסטורית של כנסת ישראל הנכספת לגאולה... ("ובקשתם משם", איש ההלכה – גלוי ונסתר, עמ' 227–229)

אם נקבל הבנה זו נראה שניתן לומר שמשמעותה של מצוות תלמוד תורה לבנים היא לייצר את ההתקשרות בין הדור הבא לדור המדבר ולמעמד הר סיני.

ראיה מסוימת להבנה זו ניתן למצוא בסיפור המובא בסמיכות לדרשות בדבר לימוד הסב עם נכדו:

רבי חייא בר אבא אשכחיה לריב"ל, דשדי דיסנא ארישיה וקא ממטי ליה לינוקא לבי כנישתא, א"ל: מאי כולי האי? א"ל: מי זוטר מאי דכתיב והודעתם לבניך, וסמיך ליה יום אשר עמדת לפני ה' א-להיך בחורב? (קידושין ל ע"א)

כלומר, ריב"ל היה רץ להביא את הילד (ובפשטות נראה שהכוונה היא לילדו) לבית הכנסת כדי ללמוד תורה. הפסוק שממריץ אותו להזדרז הוא הפסוק העוסק בהודעת מעמד הר סיני לדורות הבאים. אם כך, את אחריותו ללימוד התורה של בנו פירש ריב"ל כאחריות להמשיך את מעמד הר סיני אל הדור הבא.

אם כנים דברינו, ואכן מהות לימוד התורה לבנים ולבני בנים היא יצירת חיבור אמוני וחווייתי למעמד הר סיני, ייתכן והדבר משפיע גם על מקצועות הלימוד. כלומר, אם זאת מהות המצווה, ייתכן שכדי להגשים ייעוד זה די בלימוד המקרא, כלומר: תורה שבכתב.

באורות התורה מתאר הראי"ה קוק את חווית לימוד תורה שבכתב כך:

"תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב אָנוּ מְקַבְּלִים עַל יְדֵי הַצִּיּוּר (בכת"י: הצינור) הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹן וְיוֹתֵר מַקִּיף שֶׁבְּנִשְׁמָתֵנוּ. אָנוּ מַרְגִּישִׁים מִקִּרְבָּהּ אֶת הַבְהָקַת תִּפְאֶרֶת הָאוֹרָה הַחַיָּה הַכְּלָלִית שֶׁל כָּל הַיְקוּם. דָּאִים אָנוּ עַל יָדָהּ לְמַעְלָה מִכָּל הִגָּיוֹן וְשֵׂכֶל, חָשִׁים אָנוּ רוּחַ אֱ-לֹהִים עֶלְיוֹן מְרַחֶפֶת עָלֵינוּ, נוֹגַעַת וְאֵינָהּ נוֹגַעַת, טָסָה עַל פְּנֵי חַיֵּינוּ מִמַּעַל לָהֶם וּמַזְרַחַת אוֹתָם בְּאוֹרָהּ...

בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה אָנוּ יוֹרְדִים כְּבָר אֶל הַחַיִּים. אָנוּ חָשִׁים שֶׁהִנְנוּ מְקַבְּלִים אֶת הָאוֹרָה הָעֶלְיוֹנָה בַּצִּנּוֹר הַשֵּׁנִי שֶׁבַּנְּשָׁמָה, בַּצִּנּוֹר הַמִּתְקָרֵב לְחַיֵּי הַמַּעֲשֶׂה... (אורות התורה פרק א' פסקה א')

בלימוד התורה שבכתב קיים מפגש ישיר יותר עם דבר ה' אשר התגלה למשה בהר סיני. בהנחלת התורה שבכתב לילדים אנו מייצרים את האפשרות למפגש שלהם עם דבר ה' שניתן במעמד הר סיני.

אם כך, ייתכן שהשאלה אם חובת הלימוד קיימת רק ביחס לתורה שבכתב או גם ביחס למקצועות אחרים בתורה קשורה לשאלת המטרה: האם המצווה ממוקדת בהנחת "אמונת התורה" על רבדיה השונים (הרובד התוכני והרובד החווייתי)? או שתכליתה העברת הידע התורני בכל היקפו לדורות הבאים?[8]

סיכום

בשיעור זה התחלנו לעסוק במצוות תלמוד תורה לבנים.

ראינו שיש מחלוקת בין הראשונים אם למנות זאת כמצווה בפני עצמה, או שהיא כלולה במצוות תלמוד תורה הכללית.

נוסף על כך עסקנו בשאלת התוכן שאותו יש ללמד לבנים, ועמדנו על כך שקיימות שתי דעות מרכזיות בשאלה זו: לשיטת הרמ"ה יש חיוב ללמד את הילד כמה שיותר בכפוף ליכולתו של אביו. לעומת זאת, לשיטת רש"י והרמב"ם נראה שהחיוב מצומצם לתורה שבכתב בלבד.

בדברינו הצענו שני הסברים עקרוניים למחלוקת ראשונים זו, ובעז"ה בשיעור הבא נמשיך בדיון זה וננסה להסביר את היחס בין דברי רש"י לדברי הרמ"ה באופן אחר. בעקבות דיון זה נחזור למחלוקת שבה פתחתנו את עיוננו, בדבר היחס בין מצוות ת"ת לבנים למצוות לימוד תורה הכללית.

[1] עיסוק בשאלה אם פסוקים אלה עוסקים במצוות קריאת שמע או במצוות תלמוד תורה ניתן למצוא בדבריו של מו"ר הרב ברוך גיגי שליט"א כאן.

[2] ביחס לת"ת לבנים השאילתות מביא קודם את הפסוק "ושננתם", ורק בהמשך, בעת עיסוק בסוגיית הושבת מלמדי תינוקות בכל מקום, הוא מביא את הפסוק "ולמדתם אותם את בניכם". באופן מפתיע, בשאילתא העוסקת במצוות תלמוד תורה הוא אינו מביא אף פסוק כמקור למצווה.

[3] אפשרות אחרת היא להסביר שהמחלוקת נוגעת לדרך מניין המצוות, ולא לטבען של המצוות.

[4] וכן מופיע בדברי הר"ן על הרי"ף יב ע"א, ד"ה "למדו מקרא".

[5] מהדרך שבה הדברים מוצגים בטור נראה שהוא הבין את הנאמר בגמרא כך: חובת האב ללמד את בנו היא לפחות מקרא. כל השאר תלוי ביכולתו של אדם, אבל אם יש לו יכולות, הוא חייב מעיקר הדין ללמד יותר. פרשנות אחרת לשיטה זו אנו מוצאים בדברי שלחן ערוך הרב (הל' ת"ת, קונ"א פ"א) שמסביר שהנאמר בסוגיה מתייחס לחובת האב ללמוד ישירות עם בנו בטרם הוא שולח אותו לבית הספר. כלומר, לאב חובה לדאוג לכך שבנו ילמד את כל התורה, אבל הוא אינו חייב לעשות זאת בעצמו. בגיל צעיר מאד של הילד, לפני שהוא יכול ללכת בעצמו לבית הספר, אחריות האב היא להתחיל ללמוד עם בנו תורה: "מעט מעט כמה שיוכל שאת".

[6] מקורו של רש"י בספרי לפרשת ואתחנן פסקה ל"ד. אמנם בתורה תמימה על אתר מבואר שדרשה זו אינה באה להוציא מן הפירוש הפשוט שהכוונה היא לבנים ממש, אך נ"ל שאין דבריו מוסכמים על כולם (עיינו ברמב"ם, הל' תלמוד תורה, פ"א ה"ב, ובספר המצוות עשין י"א). כלומר, ודאי שבניו כלולים במצווה ללמד לתלמידים, אבל המצווה היא כללית – ללמד אחרים. נראה שמצווה זו ממוקדת בעברת הידע התורני, לעומת מצוות לימוד לבנים שמוקדה בהקניית ההרגל לעסוק בדברי תורה.

[7] הסבר זה מתיישב היטב לשיטת בה"ג (עיינו ביאור הריפ"פ לסהמ"צ ריש מ"ע י"ד) שמונה שלוש מצוות שונות: לימוד תורה, לימוד לבנים ולימוד לתלמידים. אמנם, הסמ"ק לא מנה כך, אבל עיין בביאור הריפ"פ לסהמ"צ (שם) שביאר שהסמ"ק כלל את מצוות "ושיננתם" במצווה להורות הלכה (סי' קי"א). ייתכן עוד שלהבנתנו "ושננתם" יהיה חלק ממצוות ת"ת האישי, אבל הלימוד לבנים יוגדר באופן אחר, ועיין לקמן.

[8] יש לציין שדברי הגרי"ד סולובייצ'יק שהובאו לעיל אינם מתייחסים דווקא לתורה שבכתב, והוא תיאר את החוויה העמוקה של לימוד התורה ביחס ללימוד תורה שבעל פה. יתירה מכך, בהמשך דבריו של הראי"ה הוא מסביר כי בעוד תורה שבכתב קשורה ישירות לקב"ה, תורה שבעל פה מחברת אותנו ל"רוח האומה". אם כך, ייתכן שיש להסביר שהמחלוקת היא: האם מטרת הלימוד היא לקשר את הלומד לדבר ה' שהתגלה בסיני, או לרוחה של כנסת ישראל? ייתכן שהפלגתי כאן יתר על המידה, ומשום כך אני משאיר את הדברים כהערה בלבד וכהצעה לקוראים.