והגית בו יומם ולילה

והגית בו יומם ולילה [1] / אילן וירצברגר

שני רבדים בחיוב תלמוד תורה

למצוות תלמוד תורה ישנם מספר מקורות בתורה, כגון "ושננתם לבניך" (דברים ו); "ולמדתם אתם ושמרתם לעשותם" (דברים ה); וכן ביהושע (פרק א): "והגית בו יומם ולילה", ועוד.

את חיוב תלמוד התורה ניתן להבין הן כחיוב לידע – כמו שלמדו חז"ל (קידושין ל.) – "'ושננתם' – שיהיו דברי תורה משוננים בפיך, שאם ישאל לך אדם, אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור מיד, שנאמר – 'אמור לחכמה אחותי את'" – והן כחיוב לעצם העיסוק בתורה בפרקי זמן מסוימים אלה או אחרים, כנאמר בספר יהושע – "לא ימשו ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה", ומבינה הגמרא (מנחות צט:) שישנה מצוות "לא תמוש".

חובת העיסוק

המשנה במסת פאה (פרק א', משנה א), מגדירה את מצוות תלמוד תורה כמצווה שאין לה שיעור, ולכאורה סותר דבר זה את הגמרא במנחות, המנסה לתת שיעור למצוה זאת!

לשאלה זו ניתן להעלות מספר פתרונות אפשריים:

א.  אין שיעור, כיוון שהחיוב ללמוד הוא תמידי, אין בו הפסקות, וחיוב מסו זה אינו מוגדר כחיוב שיש בו שיעור (ר' עובדיה מברטנורא, על פי העולה מדעת ר' ישמעאל במנחות, ועיין עוד לקמן).

ב.  אין שיעור, כיון שאדם יכול להיפטר על ידי קריאת שמע שחרית וערבית, ובחיוב זה הוא ממילא חייב מדיני קריאת שמע ("תפארת ישראל" על פי דעת רשב"י במנחות).

ג.  הגמרא במנחות מתייחסת לרובד החיוב המינימאלי שמוטל על האדם, שיצא ידי חובתו, וזה דבר מוגדר ומשוער. אולם המשנה בפאה דנה לגבי מישור הקיום בלי חיוב, שאז מצוות תלמוד תורה היא מצווה או ערך שאין לה שיעור, וכל המרבה – הרי זה משובח. נאמר מעתה: כל זמן שילמד אדם – ייחשב מקיים מצוות תלמוד תורה, אף שכבר יצא ידי חובתו בשיעור המועט.

"לפני תמיד" לעומת "לא ימוש"

הגמרא במנחות צט: דנה בקשר שבין שני ציווים:

"ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד" (שמות כה);

"לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" (יהושע א).

לגבי ציווי לחם הפנים, ישנה מחלוקת בין רבנן לר' יוסי: האם כדי לקיים את הציווי "לפני תמיד" יש צורך בהמצאות מתמדת של לחם הפנים על השלחן, ולכן, כשמחליפים את לחם הפנים – "אלו מושכים טפח ואלו מניחים טפח, טפחו של זה בתוך טפו של זה, כדי שלא ילין שולחן בלא לחם – דברי רבנן" (תוספתא מנחות רק יא); או, שאפילו "סילק את הישנה שחרית, וסידר את החדשה ערבית, אין בכל כלום; אלא מה אני מקיים 'לפני תמיד', שלא ילין שולחן בלא לחם - דברי ר' יוסי" (הגמרא במנחות שם).

רב אמי לומד מדברי ר' יוסי: "אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, קיים מצוות 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך'". את היחס [2] בין דעת רבנן לגבי לחם הפנים לבין דעת רב אמי לגבי תלמוד תורה ניתן להבין בשלוש אפשרויות:

א.  רבנן חולקים על ר' אמי, וסוברים, שגם בתלמוד תורה החיוב הוא על כל רגע ורגע.

ב.  רבנן מודים לר' אמי לגבי תלמוד תורה, כיון ש"לשון 'תמיד' מורה יותר על תמידות מלשון 'לא ימוש'" (לחם משנה על הרמב"ם בפר' א הלכה ח' מהל' תלמוד תורה), וה"לחם משנה" מביא הוכחה לשיטתו, שודאי רבנן מודים לר' אמי, כי אחרת "מלאכתו אימת נעשית, ואנן קיימא לן יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ";
או, מכיוון שכדי לקיים את המצווה של "לא ימוש" כציווי תמידי יש צורך בלימוד בכל רגע ורגע, במעשה אקטיבי מתמיד, שלא כבלחם הפנים, ששם מספיקה עשיית מעשה אחד לכל השבוע, וגדר ה"תמיד" מתקיים מאליו, כשהאדם פסיבי. ומתוך כך מבינים רבנן, שאי אפשר להשוות מבחינה מציאותית הלכתית קיום תלמוד תורה לקיום לחם הפנים וללמוד אותו ממנו. וכאן כבר מודים רבנן, שכמו שלדעת ר' יוסי בלחם הפנים אנו מסתפקים בקיום הנחשב כתמיד (ואינו תמיד ממש), כך במצוות תלמוד תורה יש לנו להסתפק בקיום הנחשב כתמיד (ואף על פי שאינו תמיד ממש). מהו מבחינה מציאותית הלכתית קיום הנחשב כתמיד? זאת בהחלט ניתן ללמוד מר' יוסי, וכר' אמי.  

ג.  ר' אמי מודה לחכמים, שחיוב הלימוד הוא כל היום כולו, כהבנת חכמים את "לפני תמיד". ודבריו בגמרא במישור הדיעבד ("ערוך השולחן", רמו; פיתוח בעניין זה – בהמשך).

יש להדגיש, שהדיון כאן נסב על מצוות תלמוד תורה גופה ללא מגע עם מצוות ו/או ערכים המתנגשים איתה (ובעניין זה עיין עוד לקמן).

דעות תנאים ואמוראים

בגמרא מנחות צט: מופיעות מספר דעות:

ר' אמי – "אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, קיים מצוות 'לא ימוש'".

ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי – "אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית, קיים מצוות 'לא ימוש'"  

ר ישמעאל – שנשאל לגבי לימוד חכמה יוונית – ענה: "צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה, ולמד בה חכמה יוונית" כאשר הנימוק לדבריו הוא הפסוק "לא ימוש...", כלומר: ר' ישמעאל מבין את חיוב תלמוד תורה כפשוטו לכל היום (ייתכן עם זאת, שמוקד דברי ר' ישמעאל אינו מצוות תלמוד תורה אלא לימוד חכמה יוונית, שהוא שולל אותו עקרונית, והשימוש בטיעון הבנוי על מצוות תלמוד תורה הוא בגדר דיחוי בעלמא).

ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן – "פסוק זה (= 'לא ימוש') – אינו לא חובה ולא מצווה אלא ברכה".

המחלוקת בין ר' אמי לר' יוחנן נוסעת כנראה מהשאלה, האם צריך אדם ללמוד לימוד מסוים כלשהו כדי לצאת ידי חובת תלמוד תורה, וזו משמעות "פרק אחד ערבית ופרק אחד שחרית"; או שאפילו בזה אין צורך, ואדם יכול לצאת ידי חובה במה שהוא מחויב בלאו הכי – קריאת שמע. (ייתכן שזו שאלה רחבה יותר בקיום מצוות, עד כמה ניתן לכלול במעשה אחד מספר מצוות, ומהם גדרי דין "אין עושין מצוות חבילות חבילות ".

דעת רשב"י

ר' יוחנן אומר את דבריו בשם ר' שמעון בן יוחיי, ולכאורה, בסותרים דברי רשב"י אלו את דבריו בברכות (לה:) שם שואלת הגמרא: "תנו רבנן: 'ואספת דגנך' – מה תלמוד למור, לפי שנאמר – 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך', יכול דברים ככתבם?!" ואז מביא הגמרא את שני הסברים – של ר' ישמעאל ושל רשב"י. ולכאורה, לפי רשב"י אצלנו, יש לתרץ בפשטות, שאדם נפטר מ"לא ימוש" על ידי קריאת שמע שחרית וערבית, ונותר לו זמן פנוי ל"ואספת דגנך", ואין צורך לתירוץ של רשב"י שם, שפסוק "ואספת דגנך" מדבר בזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום; אבל בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, מלאכתם נעשית על ידי אחרים, שנאמר: "ועמדו זרים ורעו צאנכם".

אפשר לתרץ על פי הש"ך (ב"יורה דעה" סימן רמו) שהביא נוסח (נוסח "דקדוקי סופרים כנוסח הרגיל שברשותנו) אחר של הגמרא במנחות, שבו כתוב "ר' יוחנן בשם ר' שמעון בן יהוצדק ", ואם כן, תרי תנאי הם, ואין כל קושי. אולם גם אם נסביר שזה אותו רשב"י (על פי הנוסח שברשותנו), ייתכן לחלק, שבברכות מדובר ברובד מחשבתי ערכי מסוים, כלומר: ישנם שני ציוויים, שלמרות שמבחינה הלכתית מעשית הם לא סותרים, מבחינה מעשית ערכית הם סותרים, לדעת רשב"י. וזו משמעות דברי רשב"י: "אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח – תורה מה תהא עליה?!"

דעת ר' ישמעאל

גם דברי ר' ישמעאל נראים לכאורה סותרים את דבריו בברכות, ששם אמר ר' ישמעאל לגבי הסתירה בין "לא ימוש ל"ואספת דגנך": "הנהג בהם מנהג דרך ארץ", כלומר: עם העיסוק בתורה נהג מנהג דרך ארץ, ואלו במנחות רואה ר' ישמעאל את חיוב "לא ימוש" כחיוב לכל היום (ומסיבה זו הוא אוסר ש לימוד חכמה יוונית). ואם כן, איך בברכות הוא מתיר לעסוק בדרך ארץ?

ניתן לומר, שבמנחות אין זה ר' ישמעאל אלא ר' יהושע, ונוסח (נוסח "דקדוקי סופרים" כנוסח שברשותנו) זה – "שאלו את ר' יהושע – מהו שילמד אדם לבנו יוונית" – אכן מופיע בתוספתא בעבודה זרה פרק א; בירושלמי, פאה, פרק א', הלכה א; ובילקוט שמעוני על תהלים, פרק א.

אולם גם אם אותו התנא אמר את שני המאמרים, עדיין ניתן לומר שלגבי עבודה, שהיא ערך חשוב – שנאמר בירושלמי (שם): "'ובחרת בחיים' – זאת אומנות" (מופיע בשם ר' ישמעאל) – מודה ר' ישמעאל שהיא דוחה תלמוד תורה, אולם לגבי חכמה יוונית – אין היא חשובה דיה כדי לדחות תלמוד תורה, והחיוב ללמוד עכל היום – בעינו עומד. ועיקרון זה מופיע במדרש ילקוט שמעוני על תהלים (פרק א): "שאלו את ר' יהושע: מהו שילמד אדם חכמה יוונית? אמר לו: בשעה שיאנה לא מן היום ולא מן הלילה – מותר, שנאמר 'והגית בו יומם ולילה'. אמר לו: לא ילמד אדם את בנו אפילו אומנות, שלא ייבטל מדברי תורה?! אמר לו: 'ובחרת בחיים'!"

את ביחס בין למוד תורה לענייני דרך ארץ על פי 'ובחרת בחיים' ניתן להבין בשני אפשרויות:

א.  חיוב תלמוד תורה הוא כל היום, אבל כיון שאדם לא יכול להתקיים, והוא צריך לעבוד ולקיים צרכיו – הותרה לו דרך ארץ כדי מחייתו וקיום צרכיו. כלומר: גם בשעה שהוא עוסק בדרך ארץ, חל עליו חיוב הלימוד, אלא שהוא נדחה מחמת צרכי הקיום המינימליים (כך היא שיטת התוספות בברכות יא:, ד"ה "שכבר נפטר", והוא מסביר בכך, מדוע אין צורך לברך ברכת התורה אחד כל הפסק והפסק במשך היום).

ב.  חיוב תלמוד תורה מקביל לערך של "ובחרת בחיים", ולא מתנגש אתו. ולכן, כשאדם עוסק בדרך ארץ, אין רובצת עליו מצוות תלמוד תורה כלל. זאת, מתוך התפיסה העולה מתוך "ובחרת בחיים", שהאדם עוסק בדרך ארץ ובאורחות חיים באופן רגיל וכדרכו של עולם.

נפקא מינא מעשית שתיתכן בין אפשרויות אלו היא, עד כמה מותר לאדם לעסוק בדרך ארץ: האם רק כדי קיומו ומחייתו (בהבנה א') או אפילו יותר מכך (הבנה ב') תוך הבנה ש"ובחרת בחיים" – משמעו, שיש לו לאדם לעסוק בדרך ארץ וכמנהג העולם (כך משמע מהתוספות צט :, ד"ה "דברי תורה לא יהיו עליך כחובה", בהסברו השני).

נפקא מינא נוספת שתיתכן היא לעניין ברכת התורה לאחר הפסק במשך היום (כדלעיל, עיין תוספות ברכות יא:; נושא זה מצריך, כמובן, דיון מפורט גם בהלכות ברכות וברכת התורה בפרט, ואכמ"ל).

ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן

ר' שמואל בר נחמני אינו רואה בפסוק "לא ימוש..." ציווי במסגרת מצוות תלמוד תורה אלא ברכה ליהושע. לגבי מצוות תלמוד תורה, ייתכן שר' שמואל בר נחמני סובר שישנו חיוב לעסוק בתלמוד תורה על פי זמן, אבל הוא לא מצריך פסוק שיבטא זאת (מתוך הבנה שסברא פשוטה היא), או שהוא לומד מפסוק אחר, כגון – "ובשכבך ובקומך" (כמו שמבין הר"ן בנדרים ח., שפסוק זה הוא המקור המפורש בתורה לחובת תלמוד תורה בבוקר ובערב).

גילוי לעם הארץ

ר' יוחנן, האומר שאדם יוצא ידי חובת תלמוד תורה בקריאת שמע שחרית וערבית, מסייג את דבריו, ומוסיף: "ודבר זה – אסור לאומרו בפני עם הארץ". רבא חולק על דבריו וטוען: "מצווה לאומרו בפני עם הארץ" (מנחות צט :).

סברת ר' יוחנן היא, שכאשר עם הארץ ישמע שהוא יוצא ידי חובת תלמוד תורה בקריאת שמע, הוא לא יתאמץ ללמוד יותר.

את דעת רבא ניתן להבין בכמה אפשרויות:

א.  כיוון שעם הארץ יודע, שעל קריאת שמע בלבד הוא מקבל את השכר הגדול של לימוד תורה, הוא מבין שכל שכן אם ילמד יותר (רש"י).

ב.  אומרים לעם הארץ, כדי שיחבב תלמידי חכמים, שאף על פי שיכולים לפטור עצמם בקריאת שמע, מכל מקום לומדים כל היום (ר' גרשום).

ג.  רבא חולק על הדרך החינוכית של ר' יוחנן, ואומר, שאם נאמר לעם הארץ, יעניק לו הדבר מוטיבציה לומר לפחות את קריאת שמע, דבר שכלל לא ודאי שיאמרנו (שמעתי מהרב ליכטנשטיין שליט"א).

הנשבע ללמוד תורה – הגמרא בנדרים, והעולה ממנה לסוגייתנו

הגמרא בנדרים (ח.) דנה לגבי הנשבע על המצוות, שאדם מושבע ועומד עליהן מהר ביני, ואין שבועה חלה על השבועה. ומביאה הגמרא את דברי ר' גידל אמר רב:

"האומר: אשכים ואלמד פרק זה, מסכתא זו – נדר גדול נדר לה' אלוקי ישראל". ומגיעה הגמרא למסקנה, שהחידוש בדבריו של ר' גידל – שלמרות שאדם מושבע ללמוד תורה, כיוון שיכול לפטור עצמו בקריאת שמע שחרית וערבית, חלה עליו השבועה, ולא אומרים "אין שבועה חלה על שבועה".

את הגמרא ניתן להבין במספר אפשרויות:

א.  באמת אדם נפטר על ידי קריאת שמע שחרית וערבית, ולכן חלה עליו השבועה (רש"י).

ב.  "הא דאמרינן, דאי בעי פטר נפשיה בקריאת שמע שחרית וערבית, ונפיק מחובת 'והגית בו יומם ולילה', היינו בדלא אפשר ליה טפי, שצריך להשתדל קצת היום בפרנסתו; הא לאו הכי – לא מיפטר, כדאיתא במנחות" (ריטב"א בנדרים, נראה על פי הסברנו הראשון ביחס בין תלמוד לדרך ארץ בדעת ר' ישמעאל).

ג.  האדם לא יוצא ידי חובת תלמוד תורה בקריאת שמע, אלא שקריאת שמע פוטרת אותו מהשבועה שנאמרה בפסוק בהדיא – "ובשכבך ובקומך", ולכן חלה שבועה עליו. אולם עדיין קיים חיוב דאורייתא מעבר לנאמר בהדיא בפסוק זה. חיוב דאורייתא זה הוא "ללמוד תמיד, יום ולילה, כפי כוחו" (ר"ן בנדרים).

ד.  הכוונה בתירוץ הגמרא – "דאי בעי פטר נפשיה בקריאת שמע שחרית וערבית" היא לא לגבי זמן חיוב הלימוד אלא לגבי מושא הלימוד, שאין מוטלת על האדם ללמוד חובה ללמוד פרק ספציפי, והוא יוכל לצאת ידי חובה גם בקריאת פרשת שמע, ואם כן, אדם הנשבע ללמוד פרק מסוים חלה השבועה עליו, כיוון שהוא מחויב בצורה כללית ללמוד תורה ולא על חלק מסוים בתורה (תירוץ שני בריטב"א, כשהוא מוסיף – "וזה נראה לי נכון").

סיכום הלכתי לגבי יציאה ידי חובת תלמוד תורה

רש"י (בנדרים) – אדם יוצא ידי חובתו בקריאת שמע שחרית וערבית, כדעת ר' יוחנן בשם רשב"י.

בריטב"א (שם) – אדם יוצא ידי חובת תלמוד תורה בקריאת שמע שחרית וערבית רק בדאי אפשר ליה טפי מחמת פרנסתו. וניתן להבין מתוך דבריו, שעל זה מכוונים דברי ר' יוחנן משום רשב"י במנחות. מהו החיוב העקרוני? לא ברור מדברי הריטב"א כמה צריך ללמוד, כאשר אפשר ליה טפי.

הר"ן (שם) – מקבל כנראה את שיטת ר' ישמעאל, שאדם מחויב ללמוד כל היום והלילה כפי כחו, וקריאת שמע שחרית וערבית אינה פוטרת אותו (כך היא גם שיטת התוספות בברכות יא:).

הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה, פרק א', הלכה ח) פוסק לכאורה כר' אמי: "חייב אדם לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר – 'והגית בו יומם ולילה'". ההגהות מיימוניות (שם) מוסיף – "ובשעת הדחק יכול לסמוך על דברי ר' יוחנן, שמספיק קריאת שמע שחרית וערבית, ודבר זה אסור לאומרו בפני עם הארץ" (ואם כן, לפי הבנת ההגהות מיימוניות, הרמב"ם פוסק להלכה כר' יוחנן בשעת הדחק, שמספיקה קריאת שמע, אולם משום שדבר זה – אסור לאומרו בפני עם הארץ, הוא כותב את דברי ר' אמי בלבד, ולא מזכיר דברי ר' יוחנן בשם רשב"י. ולפי זה ניתן להבין, למה לא כתב הרמב"ם בפירוש המשניות פירוש לגבי "ואלו דברים שאין להם שיעור...תלמוד תורה...").

קיום הלכתי של תלמוד תורה בנוסף למינימום

התפיסה הפשוטה היא, שאמנם אין חובה הלכתית מעבר למינימום, אבל בוודאי אם אדם למד מעבר למחויב – חשוב הוא כמקיים מצוות תלמוד תורה. ואף על פי שמצות רשות היא, אין היא כדברי רשות דעלמא כדברי חולין. ומתוך כך גם עולה המלצה מוסרית וערכית להרבות בעיסוק בתורה. נראה, שכך רואה הרמב"ם את הדברים (בפרק ג, הלכה יג): "כך שאפשר לו לעסוק בדברי תורה ואינו עוסק... הרי זה בכלל 'דבר ה' בזה'" (על פי דברי ר' נהוראי בסנהדרין צט.). עולה – מתוך סגנון הדברים ומקומם – שהרמב"ם תופס זאת כחיוב מוסרי וערכי אך לא כחובה הלכתית. יחד עם זאת, אילו לא היה כאן אפילו קיום של רשות, לא היה לו לרמב"ם לנקוט לשון חריפה – "הרי זה בכלל 'דבר ה' בזה'".

חיוב ידיעת התורה

את חובת ידיעת התורה (אם קיימת חובה הלכתית כזו) ניתן להבין במספר אפשרויות:

א.  קיימת חובת ידיעת התורה. כך משמע מדברי הר"ן בנדרים (ח.), וזו לשונו: "מסתברא לי דלאו דווקא דבהכי מפטר (= בקריאת שמע), שהרי חייב כל אדם ללמוד תמיד יום ולילה לפי כחו, ואמרינן בפרק קמא דקידושין – 'תנו רבנן: ושננתם – שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך, שאם ישאלך אדם דבר, שלא תגמגם ותאמר לו וכו'". ובשיטת הר"ן עצמה שתי הבנות אפשריות:

1.  החובה הקיימת היא רק חובת ידיעת התורה, וחובת העיסוק כנורמה הלכתית נקבעת כפונקציה שלה, ופסק כר' ישמעאל, שחובת העיסוק היא תמידית.

2.  שתי הלכות הן – חובת העיסוק בתורה וחובת ידיעת התורה. מחובת העיסוק אפשר לצאת על ידי עיסוק בשחרית וערבית, ודלא כר' ישמעאל. אבל כדי לדעת את התורה, מבין הר"ן, שמבחינה מציאותית יש צורך בלימוד רב יותר. ואילו היה אדם שיכול לדעת את התורה בפחוות מלימוד תמידי – היה יוצא ידי חובה בלימוד שאינו תמידי. לפי שאין חובת ידיעת התורה משפיעה על הנורמה ההלכתית של עצם העיסוק בתורה, שממנה יוצאים בלימוד שחרית וערבית.

ב.  אין חובת ידיעת התורה בכללותה, אלא הידיעה היא חיוב במסגרת חיוב עצם העיסוק. וכך עולה מדברי הרמב"ם בפרק א הלכה יא: "וחייב כל אדם לשלש זמן למידתו", וכאמור, אין הרמב"ם סובר שיש חיוב לעסוק כל היום בתורה. ואם כן, נלמד מדבריו, שישנה חובה לנצל את העיסוק בתורה בצורה הטובה ביותר שתשרת את ידיעת התורה. אבל אין חובה לדעת את כל התורה כולה.

יש להעיר כי גם לדרך הראשונה הרואה חיוב של ידיעת התורה יש מקום לדבר על שני אופנים:

1.  ידיעה מוחלטת של כל התורה כולה, כדברי בן דמא במנחות – "כגון אני שלמדתי כל התורה כולה...".

2.  ידיעה מכסימלית בהתאם לרמתו של הלומד, הנסיבות האופפות אותו (שאלות העשויות להיות מופנות כלפיו וכד') וכיוצא בזה, כנוסח הברייתא בקידושין (ל.) – "שאם ישאלך אדם...", כלומר: רמת החיוב לידע היא פונקציה של השאלה המופנית.

 

---