שלום

שים שלום

א. שלום

נושא הברכה האחרונה הוא השלום. כך פותחת הברכה - "שים שלום", וכך היא נחתמת - "המברך את עמו ישראל בשלום".

פירוש המילה שלום ברור. אין ספק שהשלום הוא היפוכה של המלחמה. ניגוד זה עולה בפשטות מכמה פסוקים בתנ"ך, והברור מכולם בדברי קהלת - "עת מלחמה ועת שלום".[1] בעייתנו עתה איננה המובן של המילה אלא משמעות המושג, ובמיוחד כאשר הבקשה המופנית כלפי הקב"ה. מה בדיוק אנו רוצים שהוא יעשה בשבילנו כשאנו מבקשים "שים שלום טובה וברכה"?

כפי שזה עתה ציינתי, לשון הברכה הזאת היא בקשה בבירור. אנו פותחים בבקשה - שים שלום, וממשיכים בבקשות - טובה, ברכה, חן וחסד ורחמים, ושוב, ברכה ושלום. אנו יודעים שהמקום לבקשות הוא בשלוש עשרה הברכות האמצעיות. השלום הוא ודאי צורך של האדם - אם כן, למה איננו מבקשים אותו בברכות האמצעיות, הבקשות? מה מקומו בחלק האחרון של השמונה עשרה, החלק שבדרך כלל מוגדר כ"הודיה", ואשר הגדרנו לפני כמה שבועות, בעקבות הגמרא, כ"נוטל רשות ויוצא"?

כשנבדוק את הנושאים האחרים בבקשה - טובה, ברכה, חן, חסד, ורחמים, נגלה מיד שהם אינם דברים ספציפיים. אין אנו רוצים חסד לשם עצמו, וכן לא רחמים וחן. אלו הן מידותיו של האלוקים. אנו מקווים באמצעות מידות אלו להשיג דברים אחרים, שמן הסתם בקשנו בברכות האמצעיות. השלום נראה כשונה, כדבר הרצוי לעצמו, אך איך אם כן הוא משתלב ברשימת הנושאים האחרים בברכה?

ב. ברכת כוהנים

בפתיחת ברכת השלום אנו מוצאים את ברכת כוהנים. הקשר לברכתנו הוא כמובן השלום. ברכת כוהנים מסתיימת בשלום, וברכת שלום פותחת בו. אולם בכך לא תם הדמיון. כמו ברכת שים שלום, גם ברכת כוהנים מאופיינת בנושאים לא ספציפיים, ללא תוכן מהותי. חוץ משלום, הכוהנים מברכים את בני ישראל בברכה ובשמירה, בהערת פנים ובחנינה, ובנשיאת פנים. בולטת במיוחד פתיחת שני הפסוקים האחרונים, שבו אנו פוגשים את "פניו" של הקב"ה - "יאר ה' פניו אליך", ו"ישא ה' פניו אליך". מה פירוש ביטויים אלו?

ברור שאין אנו מבקשים שה' ייתן לנו משהו, בדומה לתוכן הברכות האמצעיות. בלי ספק, הגשמת ברכת כוהנים תתבטא ברווחים ממשיים לעם ישראל, אך אין אותם דברים הנושא הישיר של הברכה. הארת פנים ונשיאת פנים מתייחסים לא קבלת דברים מאת ה', אלא ליחס ה' כלפינו. במלים פשוטות, הכוהנים מברכים אותנו שה' יתייחס אלינו בחיוב. נשיאת פנים היא מעין חיוך. ברובד קצת יותר עמוק, אנו מבקשים שאור פניו יאיר עלינו, כלומר, שיהיה לנו יחס קרוב, אישי, ואוהב עם הקב"ה. לפני שבועות הרבה, כשעסקנו בברכת חונן הדעת, הערתי ש"ויחונך" פירושו שהוא מעניק לנו מעצמו כביכול, ומתחלק אתנו בקדושתו. כך גם מסתיימת ברכת כוהנים בפרשת נשא - "ושמו את שמי על בני ישראל". אם אנו חנונים, פירושו ששמו הושם עלינו. בלשון תורה ועוד יותר בהבנת חז"ל, השם שווה לאישיות. במלים אחרות - אין אנו מבקשים דברים ספציפיים מאת ה', אלא אנו מבקשים שלום - התייחסות, יחסים, השתתפות ב"אורו" ובטובו.

הבקשה הזאת איננה ניסיון לקבל ברכות כדי למלא אחר צרכינו אלא ניסיון להמשיך לתוך עולם המעשה את מהות הקשר הגלום בעולם התפילה עצמו. התפילה היא קודם כל, כפי שחזרנו וציינו כמה פעמים, חוויה של עבודת ה', תמצית הקשר של עובד ואדונו. בזמן התפילה אנו עומדים בנוכחות ה' - עמידה בפני המלך. עתה אנו עומדים בפני יציאה מנוכחותו, יציאה לעולם הרחב. בלשון חז"ל, העבד בסוף השירות "נוטל רשות ויוצא". נטילת רשות של העבד כוללת הבקשה להמשיך את הקשר, להמשיך להיות עבד משרת, גם אחרי שלש הפסיעות לאחור. אנו מבקשים שעומק החוויה של התפילה ימשיך להתהדהד בנו בכך שה' יאיר את פניו אלינו וישים בנו שלום טובה וברכה.

ג. שלום ומלחמה

עדיין נותרה השאלה מהי בדיוק משמעות מושג השלום ולמה דווקא השלום נבחר כדי להביע את הרעיון של המשך נוכחות השכינה בנו מחוץ לעולם התפילה. כלומר, מה הקשר בין ברכת ה' ושלום?

ר' יצחק עראמה, בספרו עקידת יצחק, מתייחס למושג השלום בדרשתו על ברכת כוהנים (עקידת יצחק ע"ד). טענתו העיקרית היא שאין להתייחס לשלום רק במובן שלילי, כהיעדר לחימה. חז"ל אומרים ששלום הוא שמו של הקב"ה, והוא חתימת וכלליות כל הברכות. לא ייתכן שפירושו הוא רק שלילת חסרון. בין הוכחותיו, הוא מצטט את שאלת דוד המלך את אוריה החתי, בבואו מהמערכה אל ירושלים: "ויבא אוריה אליו וישאל דוד לשלום יואב ולשלום העם ולשלום המלחמה" (שמואל ב', י"א, ז). יש גם דבר כזה כ"שלום המלחמה"! בפועל, למרות שברור ששלום פירושו סוף המלחמה, רוב ההופעות של השלום בתנ"ך אינם בהקשר של לחימה או התנגשות כוחות.

העקידת יצחק טוען ששלום פירוש שיתוף הרמוני של חלקים נבדלים ומיוחדים עד ליצירת אחדות אינטגרלית מתפקדת. בחברה אנושית, כל אחד פועל למטרותיו האישיות, ולכן הפוטנציאל להתנגשות עם אחרים גבוה. שלום חברתי הוא התמזגות היעדים והאינטרסים האישיים, כך שהחברה כולה מתפקדת בצורה הרמונית.[2] שלום עולמי הוא האלוקים, כי רק האלוקים יכול לספק את המסגרת והכלליות הטוטאלית לחבר ביחד את כל הבריאה האינדיבידואלית הפרטית.

נתבונן קצת ברעיון זה של העקידת יצחק.

לכל דבר נברא יש מטרה וייעוד אישי. זה נכון במיוחד לגבי לבני אדם, ברואי צלם אלוקים, אך נכון גם לכל דבר אחר בבריאה. מצד ייחודו, מצד זה שכל דבר הוא שונה ואחד מצד עצמו, לכל דבר יש ייעוד שונה כשמודדים רק אותו. אין זה חסרון בבריאה, אלא חלק ממטרת הבריאה. חז"ל הדגישו (בנוגע לבני אדם), "כפי שפרצופיהן שונים, כך דיעותיהן שונות" (ברכות נ"ח.). הכמיהה לאחדות המבטלת כל שינוי, המצויה כל כך בחלק ממיסטיקות העולם, אינה מוצאת לה אחיזה של ממש במחשבת חז"ל. לכן בעצם הבריאה של פרטי היצירה, טמונים זרעי המלחמה. אמת - אמיתותו של הערך העצמי הייחודי - הוא אויב השלום. חז"ל נהגו לעמת בין אמת ושלום[3]; ביטוי לכך ניתן למצוא בהיתר ההלכתי ש"מותר לשקר למען השלום" (יבמות ס"ח:). מהסיבה הזאת, שלום אמיתי במובן של העקידת יצחק, ולא רק שביתת נשק, קיים רק בשמים, היכן שכל הערכים הפרטים מתיישבים באחדותו של הבורא. בסוף ברכתנו, אנו אומרים את התפילה, "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל". מורי הגרי"ד זצ"ל הסביר שאלוקים, בעצם ייחודו, משלב בין דין ורחמים, בין שלום ואמת, ובין כל התארים האלוקיים שלנו נראים סותרים. אלוקים הוא ישוב כל הסתירות (coincidentia oppositorum בלשון ההוגה מימי הביניים, ניקולוס מקוסה). זהו השלום האלוקי, השלום במרומיו. אנו מתפללים שמשהו מהשלום הזה יבוא לידי ביטוי גם בעולמנו הארצי.

כפי שמסביר העקידת יצחק, שלום כזה איננו מושג על ידי ביטול ההבדלים, אלא על ידי התארגנותם ביחד בדרך שמארגנת אותם בתוך אחדות אורגנית גדולה יותר. היתרונות והחסרונות של כל יצור משתלבות ביחד, כך שהשלם עולה על סכום חלקיו. כך גם מסביר הר"ן (דרשות, א') את הסגולה של הציבור וכנסת ישראל - כל יחידה מביאה את הסגולה הייחודית שלה, וכל אחת מהן מאזנת את החסרונות של השניה בתוך המכלול האורגני. זוהי המשמעות האמיתית של אחדות הבריאה - לא התמזגות לתוך עיסה מטושטשת חסרת אופי, אלא מכלול המכיל את כל צבעי קשת בעל חלקים ייחודיים רבים, וכל אחד מהם תורם למכלול ומשלים את חברו. אנו מברכים בהבדלה "בורא מאורי האש" ולא "מאור האש", ומסבירה הגמרא ש"הרבה מאורות יש באש" (ברכות נ"ב.). האש, הפותחת את שבוע המעשה אחרי השבת, מורכבת מהרבה אישים, מהרבה צבעים, וזה מה שמאיר לתוך האפלה.

מאחר שה' אחד, גם הבריאה אחת היא. עובדה זו נכונה למרות שעצם הבריאה מכניסה את השוני והייחוד האינדיבידואלי. האחדות הכוללת נשמרת באחדות הבורא, והדיה נמצאים בנשמותינו, שנבראו בצלם הבורא. זו משמעות השלום - האחדות ההרמונית של הפרטים השונים. כמובן, שזה כולל את העדר הלחימה - כל ניסיון להסביר את השלום במובן החיובי מבלי להסביר את המשמעות השלילית הפשוטה שלה כניגוד ללחימה הוא אבסורדי ובעל סתירה פנימית. אולם, הוא כולל הרבה יותר. אם כל אחד חי בעד עצמו והגשמת ייעודיו האישיים, גם אם איכשהו יצליחו להימנע ממחלוקת מעשית ולחימה (למרות שבפועל זה קרוב לבלתי אפשרי) - עדיין זה לא ייחשב לשלום אמיתי. כל עוד לא נראה את הסתירות של הבריאה, הערכים והאמונות והסגולות של כל אחד, משתלבים יחד באחדות כוללת הרמונית, לא נחווה באמת את שלמותו של השלום האלוקי. השלום הוא השלמות שקיימת מעל הפרטיות של דבר נברא.

זאת הסיבה שברכה זאת נשמעת כמרחפת בגבול האידיאל הבלתי ניתן להשגה. מצד אחד, השלום הוא המציאות האמיתית של הבריאה. מצד שני, בפועל הוא קיים רק באלוקים. הוא המציאות האמיתית רק ממבט כולל וניתן לתפיסה רק מנקודת מבטו של האלוקים. לכן השלום, בניגוד לכל נושאי ברכה האחרים בשמונה עשרה, נקרא כאן "שלומך", השלום שלך, של האלוקים. לכן השלום נמצא רק ב"אור פניך": "כי באור פניך נתת לנו תורת חיים ואהבת חסד וצדקה ורחמים וחיים ושלום". אין זה משהו שאנו יכולים לבקש כחלק מהבקשות הרגילות, למרות שאנו יודעים כמה אנו זקוקים לו. אנו לא מבקשים מתנה ספציפית, אלא משהו מדרגה גבוהה יותר, את ההרמוניה של כל המתנות האחרות. לא עוד מתנה או מענק, אלא השלום של כולם. כשאנו נפטרים מלפני קוננו, ועוזבים את מעמד הדביקות שהיה קיים כשעמדנו בתוך שעריו, אנו מנסים לקחת אתנו משהו ממציאות עליונה זו לתוך העולם המפורט, ואף המרוסק, שבו אנו חיים.

ד. נוסח הברכה

1. "ברכינו אבינו כולנו כאחד". אנו מדגישים, בצורה מפורשת, את האופי של השלום. מצד אחד, ברכת השלום חייבת לכלול את כולנו. אין כאן רק הניסוח הרגיל בתפילה בלשון רבים, אלא הדגשה שהברכה בתוכנה חייבת להתייחס לכולנו. מצד שני, היא באה ל"כולנו כאחד". זוהי ברכת ההרמוניה שבשוני, של הפרטים השונים המתאחדים לכלליות אורגנית, שאינה מבטלת את ייחודיות הפרט אלא מיישבת את כולה בשלמות עליונה.

2. "כאחד באור פניך". השלום אינו מיוצר על ידי ה' ולא מוענק לנו כמתנה מלמעלה. הוא נובע מכך שאין אנו עומדים באור עצמנו, אלא באור פניו של האלוקים. במבט עיניו, בהסתכלות שלו, קיימים אחדות ושלום. לעמוד באור פניו פירושו להתעלות מעל הפרטיות האינדיבידואלית כדי להתקיים כביטוי לרצון היצירה של הרצון האלוקי, כשהכל מאוחד באחדותו.

סיימנו את תשע עשרה הברכות של השמונה עשרה, ובזה השגנו, לפחות חלקית, את מטרתנו בראשית הסדרה - להבין מצד אחד את משמעות הברכות, ולדלות מהם מצד שני את העקרונות המחשבתיים שעליהם התבססו חז"ל בניסוח התפילה. בזמן שנותר עד סוף הסדרה, אני מציע להתייחס לכמה היבטים של תפילת שמונה-עשרה.