דילוג לתוכן העיקרי
הרב עזרא ביק
17.11.2015

גאולה

הברכה השביעית היא ברכת הגאולה. הגמרא[1] שואלת מדוע קודמת ברכת גאולה לברכת רפואה בניגוד לסדר המופיע במקרא, "הסלח לכל עונכי הרפא לכל תחלואיכי הגואל משחת חייכי".[2] הגמרא עונה שיש חשיבות מיוחדת להצבת גאולה במקום השביעי, כיוון שלפי המסורת גאולת המשיח תחול בשנה השביעית לתהליך הגאולה. רש"י על אתר מציין שנושא הברכה אינו הגאולה הלאומית העתידית, אלא גאולת הפרט מצרה אישית. הוא מסביר שתשובת הגמרא היא בגדר רמז להקשר כללי של הגאולה.

ברור לרש"י ש"גאולה" בברכתנו היא שם נרדף להצלה ועזרה מכל מיני צרות פרטיות שיכולות לבוא על האדם. הסיבה העיקרית לכך היא בלי ספק ההקשר: כל הברכות הראשונות, מ"חונן הדעת" ועד "מברך השנים", עוסקות בסיפוק הצרכים של הפרט המתפלל. הבקשות בתפילת העמידה מתחלקות לשני חלקים ברורים, תחילה בקשות פרטיות[3] ואחר כך, מ"מקבץ נדחי עמו ישראל" ועד "מצמיח קרן ישועה", בקשות לאומיות המכוונות לגאולה העתידית של עם ישראל. ברור אם כן שברכתנו, המופיעה במרכז החלק הראשון, עוסקת גם היא בצרכי הפרט בחייו העכשוויים ולא בתקוות לעתיד הלאומי של עם ישראל.

לאור קביעה זו, נשאלת השאלה - מה אנו מבקשים כאן? ליתר דיוק, השאלה היא, מה המצב השלילי שהגאולה בברכה זו באה לתקן? הרי ניתן להגדיר את הנושא של כל בקשה אחרת כגאולה. אם אדם רעב, האין הוא צריך גאולה מן הרעב? אם הוא חסר דעה וטיפש, האין הוא צריך גאולה מן הבורות? האין הנושא של ברכת "שובר אויבים ומכניע זדים" גאולה מן האויבים והמציקים? במלים אחרות, מהי הבעיה הספציפית שיוחדה לה ברכת הגאולה?

א. ראה נא בענינו

הברכה פותחת בבקשה יוצאת דופן - "ראה נא בענינו". הדבר תמוה. למה אנו צריכים לבקש שה' יעשה מאמץ מיוחד להכיר את הבעיה לפני שהוא ניגש לפתור את הבעיה? באף ברכה אחרת אין תופעה דומה. אין אנו מבקשים שה' יראה את קשיי הפרנסה שלנו לפני שאנו מבקשים שהוא ייתן לנו מחיה, ולא שיראה את בורותנו לפני שיחונן אותנו בדעת. הסיבה התיאולוגית ברורה - אין צורך לבקש זאת! ברור לנו שה' מכיר את מצבנו, ואין נסתר מלפניו כלום. אם כן, למה דווקא ברכה זאת פותחת בבקשת "ראה"?

מקור התבנית "ראה נא בענינו" הוא בגאולת מצרים. בפרשת מקרא ביכורים,[4] בין הפסוק שמתאר את השעבוד לבין הפסוק שמתאר את הגאולה, נמצא פסוק שמתאר שלב ביניים, שלב מקדים לגאולה עצמה, "וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו". ניתן להניח שאין מטרת מקרא ביכורים לציין את הגורמים ליציאת מצרים, אלא להלל ולהודות לה' שהביאנו אל "המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש". כלומר, "וירא את ענינו", אינו סיבת הגאולה אלא חלק ממנה, ומהווה שלב עצמאי בהתפתחות הגאולה המשמשת יחידת שבח עצמאית. עצם ה"ראיה" הזאת את ענינו כוללת ממד שעליו אנו מודים ומהללים.

נראה שראיית העוני איננה אינפורמטיבית. במקרא ביכורים איננו מודים על כך שה' התעדכן בצרתנו, ובתפילה איננו מבקשים על כך. נשים לב שאין מדובר בראייה בצרותינו אלא בראייה בענינו. עוני מציין לחץ פנימי וצער פסיכולוגי, הרגשת אובדן שליטה. מצב האדם הוא מצב ש"באו מים עד נפש" והוא פונה אל האלוקים "מן המעמקים". כל אלו אינם תיאורים של המצב האובייקטיבי, אלא של המצב הסובייקטיבי, שאליו מגיע האדם בשל מצב אובייקטיבי מסוים. "ראה נא" איננה בקשה לתשומת לב לצרה מסוימת, למודעות לעובדות אובייקטיביות, אלא להכרה בצער ובלחץ הפנימי שבו שרוי האדם. ה' רואה את ענינו, את לחצינו, ואת עמלנו. ה' מתבקש "לקחת ללב" את הצער שלנו. ברור, שהכרה בצער כזאת, איננה אינפורמטיבית גרידא, אלא כוללת השתתפות בצער עצמו. ראה נא בענינו פירושו, בקשה להזדהות מצד הקב"ה בצערו של המתפלל.

הייתכן? האם אדם יכול לבקש דבר כזה, שמלך מלכי המלכים יזדהה עם צרתו עד כדי השתתפות בה?

קומה ה' ויפצו איביך וינסו משנאיך. וכי מה הם כל גויי הארץ וכל ממלכות האדמה שהם קרואים אויבים ושונאים למקום. אלא כל שהוא אויב ושונא לישראל כאלו הוא אויב ושונא למקום וכן הוא אויב המקום, שנא' ואיבתי את אויביך וצרתי את צרריך (שמות כג, כב) אבל אין אתה יודע אם צר הוא לו ואם אינו צר לו, כשהוא אומר עמו אנכי בצרה (תהילים צא, טו) הא ידעת שכל זמן שישראל בצרה אף הקב"ה כאלו עמהן בצרה וכן אתה מוצא בשעה שהיו ישראל משועבדין במצרים לא נגלית שכינה על משה אלא מתוך הצער ומתוך הסנה...וכן הוא אומר אשר פדית לך ממצרים גוי ואלוקיו (שמואל ב' ז, כג). אמר ר' עקיבא, כך אמר להם: כדרך שהייתם משועבדים כביכול השעבוד לפניו, וכן הוא אומר, הנוגע בכם כנגע בבבת עינו (זכריה ב, יב). ר' אלעזר בנו של ר"י הגלילי אומר, כאילו הוא מושיט אצבעו בתוך עינו של עצמו ועוקרה. (ספרי זוטא, י').

כלומר המדרש מדגיש את שותפותו המלאה של הקב"ה בצרת ישראל, עד כדי שצער ישראל גורם לקב"ה כאב פיזי ממש. עדיין ניתן היה לחשוב ששותפות כזו נוגעת רק לצרת כלל ישראל ולא לצרת היחיד. אך הבסיס לכל המאמרים במשפחת "עמו אני בצרה" היא המשנה המתייחסת לצרת היחיד:

אמר ר' מאיר בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת כביכול קלני מראשי קלני מזרועי. (משנה סנהדרין ו, ה)

השורש של השתתפות הקב"ה בצרת ישראל היא השתתפותו בצערם של ישראל, והזדהותו עם אותו הצער, עד כדי אמירת "קלני ראשי", כביכול ראשו של הקב"ה כואב.

פתיחת ברכת גאולה בבקשה מהק-ל להזדהות עם צער האדם פותחת לפנינו את הפתח להבנת נושא הברכה. "גאולה" איננה שם נרדף ל"פתרון". יש לאדם הרבה בעיות שדורשות פתרון, אך אין זאת גאולה. גאולה נדרשת במצב שהאדם "טובע ביון מצולה", כשהמים הזדונים שוטפים אותו והוא מאבד שליטה. כשהאדם נלכד על ידי כחות שאין לו עליהן שליטה, ושהוא בעצם אבוד ובלי תקוה, אז הוא מבקש להיגאל.

גאולה במובן המשפטי מופיעה בתורה לגבי שחרור עבדים, או לגבי לפדיון שדה אחוזה לאחר מכירתו. אין העבד יכול להוציא את עצמו מבית האסורים, אך מישהו יכול לבא מבחוץ ולגאול אותו. השדה ביד אדם אחר, הוא יצא מכלל שליטתך המשפטית, אך אתה מחזיר את המצב לקדמותו. זוהי ההרגשה, זהו הצורך, שעומד בבסיס בקשת גאולה - אני אבוד, שוקע במים שאין להם סוף, על סף כשלון, ואין לנו מושיע אלא היד הגואלת של הקב"ה.

אב הטיפוס של הגאולה היהודית היא גאולת מצרים. שיא הגאולה, הרגע שנחרת בזכרון הקולקטיבי-היסטורי של עם ישראל, הוא בקריעת הים, כשהעם הבורח, עדיין עבדים בתודעה העצמית שלהם, מוצאים את עצמם בין הים לבין צבא פרעה, סגורים בין המצרים. לא קיימת כל דרך מילוט - ואז מופיעה זרועו הנטויה של הקב"ה, ודרך החומה הסוגרת בוקעת דרך הישועה. יום יום אנו חוזרים על סיכום ההרגשה הזאת - כי פדה ה' את יעקב וגאלו מיד חזק ממנו.

הברכה הזאת נובעת לא רק מהצרה האובייקטיבית שלפניה אנו עומדים, אלא בעיקר מהרגשת חוסר האונים והאבדון שבו אנו שרויים. לכן אנו פותחים ב"ראה נא בענינו", שה' יכיר את העינוי הפנימי הזה, ויזדהה אתו, יקח אותו על עצמו. כך התחילה הגאולה ממצרים - "וירא אלוקים את בני ישראל, וידע אלוקים".[5] ה' ראה, והוא ידע, כלומר הוא ידע בעמקות ובהבנה פנימית את מצבם הלחוץ, לא את עבודתם אלא את האנחה שעולה מן העבודה.[6]

אם כן, בקשת הגאולה היא בראש ובראשונה הכרה במצב מעורר ייאוש של ההוויה האנושית בלי אלוקים וחוסר התקווה בה; הודאה שאנו צריכים את ה' וזקוקים לו נואשות. הבקשה נובעת מהכרתנו ב"ענינו", הבאה לידי ביטוי בפתיחת הברכה בפנייה לקב"ה שיראה ב"ענינו", כדי שיגאל אותנו ממנו.

ב. כפרה

לפני שבוע, ראינו שאין הכפרה מופיעה בברכת הסליחה, וטענתי שמקומה כאן, בברכת הגאולה. עתה מובן על בסיס מה העליתי טענה זו. גאולה מתייחסת במקורה למצב נפשי, לעינוי פסיכולוגי שנובע ממצוקה. בניגוד לסליחה ומחילה, שמתייחסים ליחס האלוקים אלינו, הכפרה מתייחסת למצב נפשנו. הכפרה באה להציל אותנו מההשחתה הפנימית שמזהמת את קיומנו הפנימי. לכן הכפרה היא חלק מתהליך הגאולה. ראיית ענינו מתייחסת למאזן החטא לא פחות מאשר למצוקות אחרות; ומה שדרוש לחוטא הוא גאולה מן החטא - היא הכפרה.

ג. וריבה ריבנו

הבנת "ריבה ריבנו" נובעת מתוך הסברנו את "ראה נא בענינו". אנו מעונינים, כמובן, בתוצאה הסופית - שהקב"ה ידחה את המצוק שרב ותוקף אותנו; אך דרך הבקשה "ריב ריבנו" מדגישה לא רק את התוצאה, אלא גם את האמצעי - שהקב"ה יתגייס לצד שלנו וילחם את מלחמתנו. כוונת "ריבה ריבנו" היא שה' לא רק ירגיש את צרותינו וצערנו, אלא גם יראה בבעיותינו בעיות שלו. היות הקב"ה בצד שלנו, אתנו בצרות, חשובה לנו לא פחות מהשמדת האויבים - "עמו אנכי בצרה"[7]. "וירא אלקים את בני ישראל וידע אלוקים" - הידיעה שבאה בעקבות הראייה היא ידיעה של דביקות, של הזדהות ואחדות. אין אנו מבקשים עזרה מרחוק, למרות שעזרת ה' מרחוק איננה פחות אפקטיבית. אנו מבקשים עזרה שבאה על ידי התחברות; עזרה כזו תגאל אותנו מהמצוקה הנפשית הפנימית וגם מהאויב הצר החיצוני.

כיוון שהגאולה באה מתוך הזדהות, מתוך "ראייה", היא קיימת גם אם אין לה צידוק אובייקטיבי. האלוקים איננו האו"ם, שאנחנו חייבים לשכנע בצדקותינו, אלא בעל ברית, מלכתחילה חלק מהמערכה. צרתנו היא צרתו וצערנו הוא צערו. כך מצאנו בירבעם בן יואש:

בשנת חמש-עשרה שנה לאמציהו בן יואש מלך יהודה מלך ירבעם בן יואש מלך ישראל בשמרון ארבעים ואחת שנה. ויעש הרע בעיני ה' לא סר מכל חלאות ירבעם בן נבט אשר החטיא את ישראל. הוא השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עדים הערבה, כדבר ה' אלוקי ישראל אשר דבר ביד עבדו יונה בן אמיתי הנביא אשר מגת החפר. (מלכים ב', י"ד כג-כה).

הסתירה בין שני הפסוקים זועקת לשמים. אם עשה את הרע לא פחות מירבעם בן נבט, איך הצליח להשיב את גבול ישראל לממדים הגדולים ביותר. הפסוק הבא עונה- ושימו לב ללשון ברכתנו -

כי ראה ה' את עני ישראל מרה מאד ואפס עצור ואפס עזוב ואין עוזר לישראל. ולא דבר ה' למחות את שם ישראל מתחת השמים ויושיעם ביד ירבעם בן יואש. (שם, כו-כז).

מבינה לשונית, הביטוי "ריבה ריבנו" מיוסד על פסוקים אחרים[8] אך מבחינת התוכן, נדמה לי שהפסוקים על ירבעם מבטאים את היסוד של ברכתנו יותר מכל פסוק אחר. ה' ראה את עוני ישראל, ואת חוסר התקוה, ללא כל סיכוי לעזרה, וזה חייב גאולה למרות כל חטאות ירבעם אשר החטיא את ישראל. כביכול, ה' מזדהה עם המצוקה הנפשית, וזה מביא לידי התגייסותו למלחמת ישראל, לא משום שזה מגיע, אלא משום שהוא רב את ריבנו - ריבו.

ד. גאלינו מהרה למען שמך

מה הקשר בין שם ה' לבין הגאולה. התשובה ברורה - בני ישראל נושאים את שם ה'. ההסבר הרגיל לקשר בין קריאת שם ה' עלינו לבין עזרתו לנו הוא שמפלת ישראל היא חילול שם ה' בעיני הגוים - "למה יאמרו הגוים איה אלוקיהם"[9]. לפי הסבר זה, די שהגוים חושבים שה' קשור לישראל כדי שיתחלל שם ה', גם אם אין הדבר כן. אם זאת, נראה לי, שה"למען שמך" מתייחס לחלול אמיתי של שם ה' במפלת ישראל, בלי קשר למה יאמרו הגוים. גם אם יהיה ברור לכולם שאין האסון נובע מחולשה אלוקית, מכל מקום האסון הוא פגיעה בשם ה', משום שבמציאות שם ה' תלוי בישראל. זו תוצאה נוספת של ההזדהות שבה פתחה הברכה. אנו מבקשים מה' להזדהות עם שמו שלו שאנו נושאים בקיומנו. נוכחות ה' וקדושתו בעולם זהה לקיום ישראל. "עשה למען שמך וקדש את שמך על מקדישי שמך" איננה בקשה לגמול על מעשינו הטובים, ולא רק עצה לה' למנוע סקנדל ופגיעה ביחסי ציבור, אלא אזכור של הזהות בין שמו בעולם ומצבנו. אם הוא אתנו בצער, כביכול שמו נפגם. ה"למען שמו" הוא הגרעין הפנימי של גאולתנו.

הראשונים מצאו את הבסיס המקראי ל"למען שמך" בפסוק "גואלינו ה' צבא-ות שמו" (ישעי' מ"ז ד). ה' צבא-ות פירושו ה' של צבאותיו - ישראל. שם ה'[10] הוא השם שנקרא עלינו. הגואל שלנו - שמו הוא ה' אלוקי ישראל. לכן הוא גואל, למען שמו - עמו.

ה. גואל חזק

קיים פסוק, הדומה ביותר לנוסח הברכה כולה. ירמיהו הנביא מנבא על בבל, המגלה את ישראל -

כה אמר ה' צבא-ות, עשוקים בני ישראל ובני יהודה יחדו וכל שביהם החזיקו בם מאנו שלחם. גאלם חזק ה' צבא-ות שמו ריב יריב את ריבם למען הרגיע את הארץ והרגיז לישבי בבל. (ירמיהו נ' לג-לד).

יש כאן את כל האלמנטים שעליהם דברנו. המצב הוא מצב של כליאה, של עבדות הכובשת (החזיקו בם מאנו לשלחם). הגאולה נובעת ישירות משם ה' (גאלם חזק ה' צבא-ות שמו), ולכן יריב ה' את ריבם, וכתוצאה מכך גם ירגיע את הארץ וגם ירגיז את בבל. הפסוק הזה מוסיף אלמנט נוסף - "גאלם חזק". חוזק כתאר אלוקי נמצא רק בהקשר של גאולה. כמובן, חוזק דרוש רק מבחינתנו. אנחנו כבולים ולכודים, וממבטנו לא קיים בעולם שום כח שיכול לשחררנו. כחו ועוצמתו העצומים של ה' דרושים כדי לשבור כבלי עבדותנו. כך, בגאולת מצרים בית האסורים, ה' גאל אותנו, "בזרוע נטויה וביד חזקה". הדבר נכון לא פחות בנוגע למצוקה הפנימית. להיגאל הוא לחזות את ידו החזקה של ה'.


[1] מגילה יז:

[2] תהילים קג, ג-ד

[3] בלשון רבים כמובן, אך צרכים שנובעים מבעיות הפרט.

[4] דברים כו ה-יא

[5] שמות ב, כה.

[6] "ויאנחו בנו ישראל מן העבודה ויזעקו...וירא אלוקים" (שמות ב, כג-כה).

[7] תהילים צא, טו.

[8] כגון "כי ה' יריב ריבם" (משלי כב, כג), "ואת יריבך אנכי אריב" (ישעיהו מט, כה), "ריבה ריבי וגאלני" (תהילים קיט, קנד).

[9] תהילים עט, י.

[10] ה' צבא-ות הוא אחד מהשמות שאינם נמחקים.

תא שמע - נודה לקבלת תגובות על שיעור זה (כולל תקציר קולע לשיעור, המלצות לשיוך לתחומים וכל הערה או שאלה)