ברכת השנים
ברכת השנים
א. ברכת השנים
לברכת השנים אין מקור מקראי ברור. הראשונים (ר"י ב"ר יקר, אבודרהם) זיהו רק פסוק אחד כמקור לחלק מנוסח הברכה - "ושלמתי לכם את השנים" (יואל ב', כה).
למרות שרק מלה אחת מהפסוק הזה מופיעה בברכתנו, המפרשים צדקו בהכוונתם אותנו לעיין בו. המלה "שנים" היא המלה הבולטת ביותר בברכה, ומופיעה גם בפתיחה, גם ב"מעין חתימה", וגם בחתימה עצמה. אם זאת, אין הופעתה כמושא הברכה מובנת כלל וכלל. ברור לכל שנושא הברכה הוא פרנסה וכלכלה, בעיקר אוכל, ואם כן מושא מתאים לפועל 'ברך' היה יכול להיות האדמה (אם אנו מתמקדים בהקשר חקלאי) או ישירות, האדם עצמו. בניגוד לצפוי, חז"ל ייחסו את הברכה אל יחידת זמן, אל השנה. אכן, השם הקבוע לברכתנו בלשון חז"ל הוא "ברכת השנים".
קושי שני, פחות בולט, נוגע לפועל המופיע בברכה. פעילות ה' המתבקשת היא ברכה - ברך עלינו, וברך שנתינו, מברך השנים. גם שם העצם של הבקשה היא ברכה - ותן ברכה. מצד עצמו, אין הדבר הזה מוזר כלל, אך ניתן היה באותה מידה להשתמש בשורש "ברך" לכל בקשה אחרת - כולם בקשות לברכה. אפשר להתברך בבריאות, בדעת, או בסליחה. אולם, בסופו של דבר, רק בברכה זו אנו מבקשים דווקא ברכה. זוהי "ברכת הברכה", לא פחות מאשר "ברכת השנים". מצד שני, אין הברכה מפורטת ואין אנו מתוודעים בדיוק לתוכן ה"ברכה" שבברכה. חוץ מאזכור אחד ל"פני האדמה", נוסח הבקשה היה יכול להתאים לכל דבר שבעולם. במלים אחרות, אנו חייבים לשאול את עצמנו, למה רווח כלכלי ופרנסה הם התוכן של "ברכה" סתם. ואם נחבר את שתי השאלות יחד, מהי באמת הכוונה בחתימה - "מברך השנים"?
התשובה המיידית לשאלה, למה יחידת זמן היא יחידת ברכה כלכלית, היא שחז"ל בלי ספק חשבו במושגים חקלאיים. החקלאות סובבת במעגל שנתי-עונתי, במיוחד בארץ ישראל התלויה בגשמי החורף. השנה היא או מבורכת או לא. אך אם כן מתעוררת שאלה חדשה - למה בחרו חז"ל לבסס את הבקשה כולה על החקלאות? אמנם החקלאות חשובה, אך היא איננה התחום היחידה שבו אנו צריכים לבקש הצלחה חומרית.
ב. ושלמתי לכם את השנים
מאחר שברכת השנים מבוססת על הפסוק ביואל, נעיין באותו הפרק. בפרק זה מתוארת פלישה איומה של צבא אדיר, מכת ארבה, אשר משמיד את כל שעומד לפניו:
תקעו שופר בציון, והריעו בהר קדשי ירגזו כל ישבי הארץ, כי בא יום ה' כי קרוב. יום חשך ואפלה יום ענן וערפל כשחר פרש על ההרים עם רב ועצום כמהו לא נהיה מן העולם ואחריו לא יוסף עד שני דור ודור (יואל ב, א-ב)
הנביא מרחיב בתיאורי אימה של השיממון וההשמדה, ואז קורא לתשובה ותפילה:
וגם עתה נאם ה' שבו עדי בכל לבבכם ובצום ובבכי ובמספד. וקרעו לבבכם ואל בגדיכם ושובו אל ה' אלקיכם כי חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה (יב-יג)
ואז מתאר הנביא את התפילה העולה מתוך התשובה והתגובה האלוקית:
בין האולם ולמזבח יבכו הכהנים משרתי ה' ויאמרו חוסה ה' על עמך ואל תתן נחלתך לחרפה למשול בם גוים למה יאמרו בעמים איה אלקיכם. ויקנא ה' לארצו ויחמל על עמו. ויען ה' ויאמר לעמו הנני שלח לכם את הדגן והתירוש והיצהר ושבעתם אתו ולא אתן אתכם עוד חרפה בגוים (יז-יט)
ברור מפסוקים אלו שכשלון חקלאי בארץ ישראל מהווה חלול ה'. התוצאה של אבדן התנובה בשל הארבה היא שיאמרו העמים, איה אלקיהם. הברכה החוזרת, שליחת הדגן התירוש והיצהר, מבטיחה שישראל לא יהיו עוד חרפה בגויים. התגובה לתפילת הכהנים היא ברכת הפירות, הורדת הגשם בעתו, מילוי הגרנות, ולסוף, שילום השנים.
אל תיראי אדמה, גילי ושמחי, כי הגדיל ה' לעשות. אל תיראו בהמות שדי, כי דשאו נאות מדבר כי עץ נשא פריו תאנה וגפן נתנו חילם. ובני ציון גילו ושמחו בה' אלוקיכם כי נתן לכם את המורה לצדקה ויורד לכם גשם מורה ומלקוש בראשון. ומלאו הגרנות בר והשיקו היקבים תירוש ויצהר. ושלמתי לכם את השנים אשר אכל הארבה הילק החסיל והגזם, חילי הגדול אשר שלחתי בכם (כא-כה)
בסוף הנבואה, נאמר במפורש הזיהוי המתבקש בין ברכת הארץ לנוכחות שכינה בעם ישראל.
ואכלתם אכל ושבע, והללתם את שם ה' אלוקיכם אשר עשה עמכם להפליא ולא יבשו עמי לעולם. וידעתם כי בקרב ישראל אני, ואני ה' אלוקיכם ואין עוד ולא יבשו עמי לעולם (כו-כז)
ברור מנבואה זו שהשפע החקלאי בארץ ישראל הוא הסימן והביטוי לנוכחות השכינה בעם ישראל. כשלון חקלאי הוא בושה, וחזרת השכינה מבטיחה - פעמיים - שלא יבשו עמי לעולם. שנה בלי ברכת הארץ איננה רק סבל, אלא שנה חסרה, שנה מבוזבזת; לכן מבטיח ה' לשלם את השנים אשר אכלו הארבה, כמי שמשלם חוב. הסיבה היא ששנה בלי הצלחה חקלאית היא שנה חסרה - חסרת נוכחות שכינה, ושנה מבורכת היא שנה מלאה, שנה שמתקיים בה "וידעתם כי בקרב ישראל אני".
ג. ברכה
כדי להבין למה ברכה היא בעיקר ברכת פרי האדמה, יש לזכור שברכה פירושה כוח ריבוי וגידול. הברכה הראשונה בתורה הייתה "פרו ורבו". זו הברכה שחותמת את הבריאה, והיא ניתנת רק לאחר סיום הבריאה. במעשה הבריאה, הכל הוקצב למידתו הטבעית. כל דבר שווה לעצמו, ויכול לכלול לא יותר מאשר הוענק לו בבריאה. אך ה' ברך את עולם החי בברכת פרו ורבו, שפירושה היכולת להתרבות מעבר למעשה הבריאה, ובכך להמשיך, במידת מה, את מעשה הבריאה. ההמשך עולה ומתעלה מעבר לנקודת המוצא. כוח זה, להגדיל ולהרבות, הוא כוח הבריאה, כוח האלוקים הבורא יש מאין. כוח הבריאה של ה' מוענק לנבראים, כדי לאפשר המשך גידול ופיתוח אמיתי.
בעולם הטבע, המקום שבו אנו מוצאים דרך קבע את כוח הגידול והצמיחה הוא האדמה, ובשבילנו היא יסוד הגדילה. ארץ, אדמה, קרקע, מסמלים את מקור הצמיחה. כשאנו מבקשים פרנסה וכלכלה, אין אנו מבקשים רק את החומרים המוחשיים שנאכל. אנו לא מבקשים כסף, אוכל או משהו אחר שהקב"ה יכול ליצור ולתת לנו. אנו מבקשים את הברכה, ברכת ה', כלומר את הכוח ליצור בעצמנו ולהצמיח בכוחנו, להיות יצרניים ומפיקים. כוח זה הוא הכוח של הק-ל עצמו, ואם אנו מתברכים בו, אין זה אלא שהוא יתברך נמצא בקרבנו. מי שמרגיש את היצירה הזאת, ואת היכולת הזאת, יודע "כי בקרב ישראל אני, ואני ה' אלוקיכם..."[1]. למה? לא מפני שה' נתן לבני ישראל הרבה אוכל, אלא משום ש"נתן לכם את המורה לצדקה"[2]. הגשם שיצמיח את הפירות הוא הברכה ולא הפירות עצמם, ובו - במורה - השמחה והגיל.
לכן מושא הברכה הוא השנה, יחידת זמן. כיוון שהפרי אינו הברכה, אלא הצמיחה והיצירה, הברכה שייכת לזמן. הצמיחה היא תהליך קיימת במרחב הזמן. בלי זמן אין צמיחה. משהו קבוע יכול להתקיים בלי התייחסות לזמן. בקשה לנוכחות שכינה שתתבטא בכוח התפתחות וגידול היא בקשה במרחב הזמן ולכן - ברכת השנים. האדם מבקש להשתלב בתהליך, בדבר שקיים רק בזרימת הזמן. אני פונה בברכה זו אל ה', שהוא מברך השנים, ומצמיח תהליך בתוך הזמן. נוכחות שכינה בתוך הזמן היא מה שהאדם צריך ומבקש, וברכת נוכחות זאת מתבטאת באדמה.
ד. ושבענו מטובך
יש שתי נוסחים לשורה הרביעית בברכה: "ושבענו מטובך", "ושבענו מטובה". הנוסח הראשון מבטא את הרעיון שהצגתי בצורה ברורה. אנו מבקשים במפורש ליהנות מטוב ה', ושה' יהיה פעיל וחי בעולמנו. לדעתי, גם את הנוסחה השנייה יש להבין בדרך זו. לצורך כך נשים לב לפועל בבקשה זו - "ושבענו מטובה".
"שובע" הוא מליאות. הקשר בין שובע וברכה הוא יסוד החיוב בברכת המזון, כפי שנאמר בפסוק, "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך". שם גם נקבע הקשר בין השובע והברכה, לבין הארץ - "וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך" (דברים ח', י). לדעתי, בפסוק, ועוד יותר בברכה, אין השובע מציין כמות של שפע. אין אנו מבקשים שה' ייתן לנו דווקא כמות של פרנסה שתתואר כשובע. השובע אינו מציין כמות, אלא מצב פנימי של האדם. שבענו פירושו תן לנו הרגשת שובע, הרגשת סיפוק ומליאות החיים; הרגשה זו היא ההרגשה שאנו יוצרים מספיק לקיים את עצמנו. אדם שאינו יצרני, אך יש לו קרן תמיכה, אינו שבע אלא נזקק, גם אם כרגע אינו רעב. רק מי שיש לו - או בו - מקור נובע ושופע, יש בו שביעה. בתפילת שבת, בהקשר קצת שונה, אנו אומרים "שבענו מטובך ושמח נפשנו בישועתך". אין זו רק הרגשה גשמית, אלא חוש היצירה והמליאות של חיים פרודוקטיביים. זו ההרגשה שאדם חש בסוף יום מלא בעבודה פורה, יום שלא בוזבז;[3] זו הרגשת סיפוק - ושביעה. בקשת "ושבענו מטובה" היא בקשה לקשר רוחני-פנימי לטוב הפיזי-חומרי. טוב זה עצמו מבוסס על האופי הרוחני של ברכה, גידול, ויצירה.
עם כל זה, אני מודה, כי אני מעדיף את הנוסחה "ושבענו מטובך". טוב ה' איננו הפירות שה' שולח לנו אלא רוחו ונוכחותו בקרבנו, והברכה שמתגלה במאמצינו כתוצאה מכך.
ה. ארץ ישראל
ארץ ישראל אינה מוזכרת במפורש בברכה, אלא רק ה"אדמה". ללא ספק, הברכה כוללת כל סוג של פרנסה וכלכלה, וממילא בכל הארצות. מכל מקום, ברור לי שהברכה רומזת לארץ ישראל, כפי שאכן ברור ביואל[4]. זה כמובן אינו מפתיע. אם הברכה מוסבת על נוכחות שכינה, הבאה לידי ביטוי בברכה פיזית באדמה, ברור שהזירה האמיתית המתאימה לכך היא נחלת ה', מקום השכינה. רעיון זה תומך בנכונות הנוסח, "ושבענו מטובה", ובעצם מבטל את ההבדל בין "טובה" ל"טובך".
ו. חצי סיום
הגענו לחצי הדרך בברכות תפילת עמידה. בשלב זה, הבקשות עוברות מצורכי יחיד לצורכי רבים, ומגורל היהודי לגורל עם ישראל. נשים לב לתופעה שהתפתחה בשיעורים האחרונים. למרות שדאגתי בהקדמה לשמונה עשרה להדגיש שנושאי הברכות הם ארציים, צרכים אמיתיים של האדם, ולא נושאים דתיים נשגבים, יצא שבכל אחת מברכות הבקשות הענקתי להם צביון רוחני. בצורה זו או אחרת, טענתי כי אנו מבקשים קשר קרוב יותר עם אלקים, אם זה בדעת, בתשובה, בסליחה, ברפואה, בגאולה, או בפרנסה. אני מעיד על עצמי שלא כך הייתה כוונתי בפתח השיעורים - אדרבא, היה חשוב לי להדגיש שהבקשות מבוססות על כל צרכי האדם. הרעיונות שהוצגו בשיעורים הם תוצאת העיון בנוסח, במקבילות המקראיות ובדברי חז"ל. הפירוש שהתקבל הוא שהצרכים הם באמת אנושיים כפי שתכננתי, אך הפתרון בכל בקשה היה היענות ה' לא רק לתת לנו את צרכינו הפיזיים, אלא גם לתת מעצמו יתברך; בכך ה' גם יוצר קשר בינינו וגם נותן תשובה לחסר לנו. הרעיון הזה נראה לי עתה נכון ובסיסי - הקשר האמיתי, הרוחני, בינינו לבין האלוקים, מבוסס על הצרכים המעשיים - כולל הגשמיים - של האדם, יציר כפיו. תפילה היא קשר דתי ורוחני, לא משום שלשון התפילה מיתרגמת למשהו נעלה יותר, לרמזים לעולמות עליונים; אלא משום שצרכי האדם, הנברא בצלם, נענים באמת רק על ידי התחברות למקור החיים ומלך העולם. בתפילה איננו מבקשים משהו שלא נמצא בעולם הזה, אולם אנו מדגישים שכל דבר בעולם הזה תלוי בה'. אנו קובעים שצרכינו בעולם הזה הם חלק בלתי ניתן להפרדה מיחסנו עם הקב"ה, ושרק בעזרת קבלת צרכנו מהקב"ה נוכל להעניק ממד רוחני לחיינו הגשמיים.
אם נחזור לנושא של השיעור הראשון בסדרה, תפילה היא עבודה, עבודת ה'. עבודה היא מרכוז צרכינו בה' יתברך, כי רק הוא יכול למלאם ולהעניק לנו ברכה ומשמעות. אנו באמת רוצים בריאות, דעת, ושפע פרנסה; עם זאת אנו מבינים שדברים אלו אינם רק חפצים ארציים שלהם אנו זקוקים, אלא הם בעצמם גילוי נוכחות ה' וברכתו. אם נקבל אותם ממקור אחר (או שנחשוב שאנו מקבלים אותם משם), הם אינם יותר מעפר ואפר. אם נבין שאנו מקבלים אותם מתוך היחס בינינו לאלוקינו, אז הם עצמם הבסיס לדביקות דתית באלוקים חיים.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)