כי תבוא | ערבות
בפרק כ"ז בפרשתנו מתוארות כמה מצוות שמשה והזקנים ציוו את העם לעשות לאחר כניסתם לארץ: לכתוב את התורה על אבנים בהר עיבל; לבנות שם מזבח, להקריב עליו קורבנות ולשמוח שם לפני ה' (פס' א-ח); וכן לקיים טקס של ברכות וקללות על הר גריזים והר עיבל (פס' ט-כו). הרמב"ם (הקדמה לספר המצוות, השורש השלישי) ציין, שיש למנות בתרי"ג המצוות רק את אלו הנוהגות לדורות, וממילא המצוות שבפרשיה זו אינן נמנות, כשם שהוא לא מנה מצוות הקשורות למעמד הר סיני לדוגמה.
הרמב"ן בהשגותיו על הרמב"ם שם ניסה להסביר את שיטת הבה"ג, שמנה בתרי"ג המצוות את המצוות הקשורות להר עיבל, אך השמיט את המצוות הקשורות למתן תורה. הרמב"ן הציע שהציוויים במתן תורה, כגון הגבלת עם סביב להר, אכן "אין להם ענין אלא לשעתן". ברם, כתיבת התורה על אבנים הייתה אירוע חד-פעמי, אך העובדה שהתורה נכתבה על האבנים נועדה כדי להישמר כזיכרון לדורות הבאים – "להיותם לנו לזכר לדורות". גם הברכות והקללות נחשבות כמצווה לדורות, "שהיא קבלה שקבלו אבותינו עליהם ועל זרעם לדורות התורה כולה בפרט וכלל", ולכן הטקס נמנה כמצווה, למרות שאין בו חיוב למעשה ספציפי כיום שצריך לעשות.
רב סעדיה גאון מנה אף הוא את הטקס הברכות והקללות כמצווה. הוא חילק את כל המצוות לשלוש קטגוריות: מצוות עשה, מצוות לא תעשה ומצוות המוטלות על הציבור ולא על היחיד. את המצווה של ברית בטקס הברכות וקללות הוא מנה כמצווה המוטלת על הציבור.
הרב פערלא בפירושו שם הסביר, על פי הגמרא בסוטה (לז ע"ב), שהמצווה לדורות היא עיקרון הערבות. כשבני ישראל נכנסו לארץ ישראל, הם נהיו לעם אחד עִם אחריות הדדית. במתן תורה הם התחייבו לשמור את התורה כיחידים, ורק עם הכניסה לארץ נוספה החובה לשמור את התורה כעם. הרב פערלא ראה זאת כהסבר מוכח, עד כדי כך שהוא תהה מדוע הרמב"ם לא מנה זאת כמצווה. אולם לפי קו חשיבה זה, הרי שמצוות הערבות צריכה להיות בתוך הקטגוריה של מצוות עשה, מכיוון שכל יחיד חייב לקבל אחריות על כל יהודי. מדוע אפוא רס"ג מנה אותה כחלק מהמצוות המוטלות על הציבור כולו?
כדי ליישב את הקושי, נבחן את אופי הערבות. האם ערבות היא מצווה עצמאית, או שמא היא עיקרון מנחה כללי? ניתן לומר, שההתחייבות לקיים מצווה מסוימת כוללת בתוכה גם חיוב של ערבות ביחס לאותה מצווה. אם מבינים כך, הרי שערבות איננה מצווה עצמאית, אלא היא עיקרון הנוגע לכל אחת מתרי"ג מצוות. ואכן, בגמרא בסוטה שם נאמר: "אין לך כל מצוה ומצוה שבתורה, שלא נכרתו עליה ארבעים ושמנה בריתות של שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים",[1] ומכאן שכל אחד מישראל חייב לא רק לקיים בעצמו את המצווה, אלא יש לו גם אחריות שכל אחד מישראל יקיים אותה.
אחת ההשלכות של אופי דין ערבות הוא שאלת ערבות בנוגע לנשים. הגמרא (ברכות כ ע"ב) דנה האם נשים חייבות בברכת המזון מדאורייתא או מדרבנן.[2] הגמרא מסבירה שרמת החיוב תשפיע על היכולת של אישה להוציא גבר ידי חובתו: אם היא חייבת רק מדרבנן, היא לא תוכל להוציא אותו ידי חובתו. הרא"ש (שם פ"ג סי' יג) הבין מהגמרא הזאת שנשים אינן נכללות בדין ערבות. בדרך כלל, מי שחייב במצווה רק מדרבנן, יכול להוציא גם את מי שחייב בה מדאורייתא. לדוגמה, אדם שאכל כמות שמחייבת אותו בברכת המזון רק מדרבנן, יכול להוציא גם את מי שאכל כמות שמחייבת אותו מדאורייתא. דין זה נובע מתוך העיקרון של ערבות, שכן האחריות שיש לו כלפי אחרים מאפשרת לו להוציא אחרים ידי חובתם, למרות שהוא איננו חייב בפועל באותה רמה שהם חייבים בה. העובדה שנשים אינן יכולות להוציא גברים בברכת המזון מוכיחה, לדעת הרא"ש, שנשים אינן כלולות בערבות, ולכן הן אינן יכולות להוציא אחרים החייבים מדאורייתא אם סוברים שחיובן הוא רק מדרבנן.
הדגול מרבבה (או"ח סי' רעא ס"ב) הבין שלפי הרא"ש נשים מופקעות לגמרי מהדין של ערבות, ולאור זאת הוא הסתפק האם אנשים חייבים מדין ערבות ביחס לנשים ויכולים להוציא אותם בברכות במקרה שהם עצמם יצאו, או ש"כשם שהנשים לא נכנסו בכלל ערבות, כך לא קיבלו האנשים ערבות בשביל נשים".
רבי עקיבא איגר (שו"ת מהדו"ק סי' ז) דחה את ההבנה הזאת בשיטת הרא"ש. הוא הבין שהרא"ש התכוון לומר שערבות אינה מחייבת במקרה שבו המוציא ידי חובה לא חייב באותה מצווה בכלל, שכן כל האפשרות לצאת במצווה על ידי אדם אחר מצד ערבות היא רק כשהמוציא חייב אף הוא באותה מצווה בדרך כלל. משום כך, אם נשים אינן חייבות בברכת המזון מדאורייתא, אין להן חובת ערבות לאותה מצווה ולכן אין הן יכולות להוציא אנשים ידי חובתם. אבל במצוות שגם נשים וגם גברים חייבים בהם, כגון קידוש,[3] ערבות מחייבת נשים כמו גברים.
נראה, שמחלוקת זו תלויה בהבנת אופי דין ערבות. לפי רבי עקיבא איגר, ערבות מהווה חלק מחובת כל מצווה ומצווה, ולכן כל מי שחייב באותה מצווה מחויב בערבות הקשורה לאותה מצווה. אולם לפי הדגול מרבבה, ערבות היא מצווה כללית, ולכן ניתן לומר שנשים הופקעו ממנה לחלוטין.
גישת רבי עקיבא איגר עשויה גם ליישב את הקושי על הצעת הרב פערלא. בדרך כלל אין מצווה עצמאית של ערבות, אלא ערבות מהווה חלק אינטגרלי מכל מצווה ומצווה. ממילא, אם רס"ג מנה ערבות כמצווה עצמאית, הרי שהוא מתייחס, כנראה, לפן ייחודי נוסף בערבות, בנוסף לעיקרון הערבות המהווה חלק מכל מצווה. מהותו של פן זה היא שערבות כוללת גם מצווה ציבורית, המוטלת על המנהיגים לדאוג לקיום המצוות ברמה הלאומית.
כך גם עולה מדברי המאירי (סנהדרין מג ע"ב): "דייני ישראל וחכמיהם ומנהיגיהם צריכים הם לפשפש תמיד ולחזר ולחקור על מעשי בני עירם... שכל ישראל נעשו ערבים זה לזה". כלומר, בנוסף לחובה הכללית על כל יחיד, יש חובת ערבות כללית על המנהיגים, והחובה הזאת יכולה להימנות כמצווה עצמאית.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)