דילוג לתוכן העיקרי
קובץ טקסט

רפואה

הברכה השמינית היא בקשת רפואה.

בכל הבקשות הקודמות שאלתי: מה באמת נושא הברכה הזאת? לעומת זאת, הפעם הנושא נראה ברור ופשוט. אנו מבקשים רפואה למכותינו. כל אחד יודע מה זו רפואה, כפי שכולנו יודעים מה זו מחלה. הברכה, אם כן, פשוטה, ומבטאת צורך אנושי בסיסי וחיוני. במבט ראשון נראה שנוכל להתקדם לברכה הבאה.

אך במבט נוסף, נראה שכדאי להתעכב קצת על נוסח הברכה, אשר מעלה שורה של שאלות לגבי הלשונות שקבעו חז"ל לבקשת הרפואה. נדמה שטרם דנו בברכה אשר שמציגה רצף כל כך צפוף של ביטויים דורשי עיון וחקר.

"רפאני ה' ונרפא" - הכפילות היא בלתי מובנת. מה ההבדל בין בקשת "רפאני" לבין בקשת "ונרפא"? כלום יש צורך לבקש מה' שיברך אותנו, וגם שהברכה תתגשם? בשום ברכה אחרת לא מצאנו כדוגמתה, שאנו נבקש שיגאל ונִגָאל, או שיברך ונתברך.

"הושיענו ונושעה"[1] - מה מקומה של בקשת ישועה כאן? רפואה היא צורך ברור ומוגדר. למה הוצמדה לה בקשה כללית ובלתי מוגדרת ל"ישועה"? מה טיבה של ישועה זו ומה הקשר שלה לרפואה?

"כי תהילתנו אתה" - בשמונה עשרה, אחרי הבקשה בא, בדרך כלל, נימוק של שבח, הנפתח במלה "כי". בברכה הקודמת, לדוגמא, בקשת הגאולה נומקה על ידי "כי גואל חזק אתה". כיוון שאתה גואל חזק, לכן אליך אנו פונים שתגאלנו. לפי תבנית זאת, בברכת הרפואה אנו מנמקים את פנייתנו לה' שירפא בכך שהוא "תהלתינו". אך איזה מין נימוק זה? היינו צריכים לנמק "כי רופא נאמן אתה", - המטבע הרגיל. מה הקשר בין היות ה' נושא ההלל שלנו לזה שהוא מתבקש לרפא אותנו? שאלה זו מתחדדת לאור העובדה שהנימוק הצפוי אכן מופיע בסוף הברכה - "כי ק-ל מלך רופא נאמן אתה". אם כן, מדוע אנו זקוקים לשני נימוקים ומה תפקידו של הנימוק הראשון ומה משמעותו?

"רופא נאמן" - מה משמעות הנאמנות בהקשר של רפואה? אין עוד מידה או ברכה שבה כוחו של הקב"ה לברך מתואר ככוח נאמן.

"רופא חולי עמו ישראל" - בברכה הקודמת שבח ה' יוחס לקשר שלו עם עם ישראל - "גואל ישראל". שם הדבר מובן, כיוון שלגאולה במובן הרחב וההיסטורי שלה יש משמעות מיוחדת הקשורה לעם ישראל. גאולה היא תופעה שקשורה בטבורה לעם ישראל. אך מה הקשר המיוחד בין רפואה לעם ישראל? וכי יש רפואה מיוחדת ליהודים, או מחלות מיוחדות ליהודים? מעט לפני הברכה הזאת בשחרית, שבחנו את ה', וקראנו לו "רופא כל בשר". בריאות האדם היא מצב אנושי כללי הרבה יותר מדעת (תורה), תשובה, או סליחה, אך מתוכם דווקא ברפואה אנו מייחדים את שם הרופא על עמו ישראל. הדבר אומר דרשני.

א. כי אני ה' רופאך

נתחיל מהשאלה האחרונה. החיבור בין ה' כרופא לבין עם ישראל מופיע בתורה. שם דווקא הרפואה הועלתה כעד וסימן לברית המיוחדת של ה' ועמו. אחרי המעבר בים סוף ושירת הים, אומר ה' לישראל:

ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלוקיך והישר בעיניו תעשה, והאזנת למצוותיו ושמרת כל חוקיו, כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך (שמות ט"ז, כו).

לפני דקות עברו העברים את הים, בנס ובנצחון. האם הם חולים, שהקב"ה מבטיח להיות להם לרופא? להיפך, הפסוק מבטיח שהם לא יהיו חולים. לא שהם יתרפאו, אלא שהם לא ייחלו ולא יוכו כשם שהוכו המצרים בכל מכות מצרים. במדרש נשאלת שאלה זו:

כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך. ומה תלמוד לומר כי אני ה' רופאך אלא אמר המקום לישראל, דברי תורה שנתתי לכם חיים הם לכם רפואה היא לכם, שנאמר כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא. (ילקוט שמעוני רנ"ז)

המדרש מסביר שרפואה כאן איננה תיקון אלא הענקת החיים. אם אתם קשורים לתורה וחיים על פיה, היא לכם חיים וממילא לא תהיו חולים. ה' הוא רופאנו בפסוק הזה, לא במובן שהוא רושם תרופות למחלות ספציפיות, כל אחת ותרופתה; אלא בזה שהליכה בדרכיו, שמירת כל חוקיו, היא היא דרך החיים אשר אין בה מחלה כלל. לא תיקון המעוות והמקולקל, אלא דרך הישר עצמה. מי שדבוק בתורת חיים לא יכול לחלות.

וכל זאת למה? לא משום שטמונים בדרכי ה' מתכוני בריאות נסתרים, אלא משום ש"אני ה' - רופאך". הקשר לתורה, בלשון המדרש, או הקשר לה' עצמו, היא החיים. זהו המסר של הפסוק שאנו אומרים כשאנו מחזירים את ספר התורה מחקינו לארון הקודש - "עץ חיים למחזיקים בה ותומכיה מאושר". הבריאות האמיתית נובעת מכוחה הרוחנית של התורה ושל נוכחות השכינה שבה.

בפרשת בשלח, נדמה לי שיש להבין את ההבטחה כך: ישראל זה רק עתה עברו בין חומות המים, חומות מוות מכל צד. בדרך כלל, אנו נוטים לחשוב על בריאות כמצב נורמלי, ומחלה כסטייה. אך ליהודים העוברים בים, ברור שאין זה נכון. עולמם הוא עולם של מוות, מימינם ומשמאלם, הם הולכים בגיא צלמוות ממש בין הרים שאין בהם חיים. עצם קיומם הוא נס, לא נס כהצלה מאיום אלא כחיים בתוך המוות. הם חיים ונושמים בתוך מצולות המים, מקום שאין חיים לבני אדם. ה' אומר להם, אם תשמרו את מצוותי, ככה תעברו בתוך העולם, המוות מימין ושמאל, ואתם בריאים ושלמים כי הנס וההשגחה יהוו רפואה ומזור לכם. הקב"ה, ושמירת התורה, הם הרופא, מהמוות שמכל עבר. במובן זה, ה' הוא רופא חולי עמו ישראל; מידה זו לא קיימת כלל למי שאינו בגדר התורה והמצוה.

ב. רפאנו ה' ונרפא

החלק הראשון של הברכה לקוח, מלה במלה, מירמיהו י"ז, יד, תוך תיקון לשון היחיד ללשון רבים. ירמיהו אומר לה', "רפאני ה' וארפא הושיעני ואושעה, כי תהלתי אתה". גם כאן נשאלת השאלה, האם ירמיהו היה חולה. עיון בפסוקים הקודמים ממקד את ה"רפואה" הזאת בהקשר שראינו בים סוף

מקוה ישראל ה', כל עזביך יבשו יסורי בארץ יכתבו, כי עזבו מקור מיים חיים את ה' רפאני ה' וארפא הושיעני ואושעה, כי תהלתי אתה (ירמיהו יז, יג-יד)

פסוק י"ג מתאר מה קורה כשעוזבים מקור מים חיים, את ה'. כל עזביך יבושו, יכלמו, יתיבשו, כי בלי מקור מים חיים אי אפשר לחיות. אחרי ראייה נבואית זאת, מיד פרץ מירמיהו, בלשון יחיד ולא בשם העם, בתפילה - רפאני ה' ונרפא. ברור לירמיהו שרפואת ה' היא ההיפך מעזיבת מקור מים חיים. הנטיעה במקור החיים, בתורה ובשם, היא הבריאות, והרפואה היא ההיפך מעזיבת ה'.

במלים אחרות, אין הנביא מתפלל לתרופה למחלתו. הוא מבקש להיות נטוע במקור מים חיים, הוא מבקש את קרבת ה'. תוצאה טבעית של קירבה זו היא הבריאות הגופנית, רעננות הכוחות, ושלימות החיים.

עתה מובנת הכפילות של רפאני ה', ונרפא. תהליך הטיפול כאן נפרד ושונה מהתוצאה הגופנית הסופית. ה"רפאני" מתרחש במישור הרוחני-הנפשי. הטיפול איננו תרופתי אלא תורני-אלוקי, במישור הקירבה אל ה'. התוצאה היא בריאות הגוף. כמו ירמיהו, אין אנו מבקשים בהליך הראשוני מזור ממחלה מסוימת, אלא רפואה כללית, קיום של הברית בין ישראל לה' ומימושה. התוצאה איננה שווה לתהליך, ואיננה מובנת מאליה. היא ביטוי במישור הפיזי לתהליך פנימי רוחני, ולכן היא נושא של בקשה נפרדת בתוך מסגרת הברכה.

ההבנה הזאת יכולה להיות ההסבר והרקע לפירושו של החיד"א לפסוק בירמיהו. החיד"א העלה את שאלת הכפילות וענה:

בידוע כי כאשר האדם חולה בגופו היינו מסבת עונו והחולי העיקרי הוא בנפשו שפגם באבר או בגיד המתייחס אליו אותה המצוה שביטל ממצות עשה או שעבר על לא תעשה, כמו שביאר באורך רבינו מהרח"ו זצ"ל בשערי קדושה ע"ש באורך. וזה שכתב רפאני ה' בנפשי וארפא בגופי, הושיעני מיד המקטרג הנברא בעוני ועומד ומקטרג בשמים על נפשי ואושעה מהיסורין שבגופי. כי תהלתי אתה ואין לי גואל מבלעדיך. (צווארי שלל להפטרת בחוקותי אות ג').

החיד"א, על פי תורת יחס נפש וגוף של ר' חיים ויטאל, מפרש את הפסוק כמבקש טיפול אלוקי ברמה הרוחנית-נפשית, וממילא תבוא התוצאה גם במישור הגופני. אנחנו הסברנו את המקור לסוג הטיפול הנפשי בצורה קצת שונה מהחיד"א, שמדבר על החטא. אנחנו דברנו על הצד השני, על שמירת המצוות. ביסודו הנקודה אחת היא. הקרבה לקב"ה והדביקות במצוות היא מקור מים חיים, החלמת הגוף היא התוצאה.

לחיד"א מביא פירוש נוסף לפסוק,[2] ואף שהוא מפרש אחרת את המלים, הוא גם מבוסס אותו רעיון. דבריו מבוססים על מאמר הזוהר הקדוש[3]

פתח ר' אלעזר ואמר, רפאני ה' וארפא. כיון דאמר רפאני ה' מהו וארפא... אלא כל רפואה בעולם ביד הקב"ה, אבל יש מהן על ידי שליח ויש מהן שלא נמסרו ביד שליח. אותן שנמסרו ביד שליח רפואה הן אבל לזמן חוזרין אבל אותן שהקב"ה מרפא אינן חוזרין לעולם. (זוהר ח"ג עמוד ש"ד)

כלומר, וכך מסביר החיד"א, "רפאני ה' - על ידך, וארפא - לעולם, הושיעני ה' - בעצמך כביכול, ואושעה - ולא יהיה עוד שעבוד". זהו כמובן פירוש אחר לכפילות, אך אפשר לפרשה על פי דרכינו. ההבדל בין רפואה על ידי שליח (כלומר, אמצעי) לרפואה על ידי ה' היא ההבדל בין טיפול תרופתי גופני (האמצעי) ובין דביקות במקור מים חיים. אם הקשר הוא לה' ישירות, אז הגוף נמצא במצב של חיים. אם הטיפול הוא רק ברמה הגופנית, אזי האדם נמצא במצב עקרוני של חולי, שהוא נלחם נגדו נקודתית על ידי התרופות, האמצעים. בכל שעה הוא עלול להחליק וליפול.

ג. הושיעני ואושעה

בעקבות דברינו הופעת הישועה בברכת הרפואה ברורה. המטרה האמיתית הבסיסית של ברכת הרפואה היא נוכחות ה' בתוך חיינו הביולוגיים, כשהתוצאה היא חיים ובריאות. כיוון שהברכה איננה מוגבלת לבריאות הגוף, הגם שבריאות היא הביטוי העיקרי לחיים, אנו מרחיבים את הבקשה לישועה כללית. אם אנו מחוברים למקור מים חיים, זה יתבטא בבריאות, אך גם בהצלחות אחרות, באיכות חיים ובהתגברות החיים על המצוקות. זוהי הישועה, ותוצאותיה, ונושעה.

ד. כי תהלתנו אתה

רש"י[4] מסביר שאנו מהללים את ה' על היותו מושיע ומרפא. אך ההלל שלנו גם משמש סיבה לרפואה. הרעיון ברור לאור הסברנו שהרפואה היא תוצאה של קרבתנו לה', ולא נתינה נפרדת. הקרבה לאלוקים ונוכחות שכינה בתוכנו הן ביטויים לברית, ברית שמחייבת אותנו לקבל את ה' כאלוקים, כמושיע, וכמלך. אנו מגדירים את עצמנו כנושאי שם ה' על שפתינו. כי תהלתנו אתה פירושו ששם ה' בפינו, ולכן שם ה' נקרא עלינו. ה', מקור מים החיים, הוא בתוכנו - וזאת כתוצאה מכך שאנו מצדנו מקבלים על עצמנו להללו, ולשאת את שמו בתוכנו. אם חיינו מבוססים על יחס של הלל לאלוקים, נהיה מלאי חיים ובריאים.

ה. והעלה רפואה שלימה לכל מכותינו

אחרי הקדמה זאת, אנו מעלים את הבקשה הספציפית, רפואה למכותינו ולמחלותינו. רק אחרי שאנו מביאים את השבח-נימוק לתהליך החיבור לחיים, אנו חוזרים ומבקשים תרופה למחלות גופניות. לאחר הבקשה הספציפית לבריאות יבוא שבח-נימוק ספציפי "כי אתה מלך רופא נאמן". לברכה יש שני חלקים נפרדים, ולכן יש שני נימוקים נפרדים. ולבסוף, אנו חותמים "רופא חולי עמו ישראל" כי אין הברכה בקשה להחלמת חולי הבשר, המשותפים לכל בשר ודם, אלא קיום הברית והקשר הרוחני עם ה' המבוסס על הברית עם עם ישראל.

ו. רופא נאמן

אין מקור במקרא לביטוי "רופא נאמן". בפירוש התפילות לר' יהודה ב"ר יקר, הוא מצטט פסוק מהתוכחה - "והפלא ה' את מכותך ואת מכות זרעך מכות גדולות ונאמנות, וחליים רעים ונאמנים"[5]. כדי להבין מהי רפואה נאמנה ננסה להבין מה הם חליים נאמנים.

רש"י במקום מסביר שחליים נאמנים הם חליים שיקיימו את השליחות האלוקית שנשלחו לה. האבן עזרא מסביר שמחלה נאמנה היא מחלה שאין לה תרופה, שהיא קבועה ולא עוברת. מדבריו ניתן להסיק שרפואה נאמנה היא רפואה קבועה שאינה חוזרת.[6] זוהי כנראה גם כוונת ר' יהודה ב"ר יקר; הוא מצטט מדרש שמסביר את שחרורה של הציפור בטהרת המצורע. "כשם שאי אפשר לחזור, כך אי אפשר לנגעים לחזור. לכך נאמר כי אני ה' רופאך"[7].

ז. מילה

הגמרא במגילה שואלת למה באה בקשת הרפואה בברכה שמינית.

אמר רבי אחא: מתוך שנתנה מילה בשמינית שצריכה רפואה לפיכך קבעוה בשמינית. (מגילה י"ז:)

ניתן להבין שהקשר הוא בין רפואה למה שבא אחר הברית, שבעקבותיה דרושה רפואה. אך, לאור השיעור היום, נדמה שניתן לפרש שהקשר הוא לברית עצמה, ולא במקרה ראו בברית מילת יסוד לרפואה. כפי שהסברנו, מקור הבריאות של עם ישראל הוא ברית, ההשתייכות לקהל ה'. אכן, התינוק צריך רפואה לאחר הברית, אך הברית היא גם שורש הרפואה עצמה. לכן קבעו את ברכת הרפואה בשמינית, ביום הברית, ולא בתשיעית, עשירית, ואחד-עשרה, ימי ההחלמה. הרפואה, כמו הברית, היא הסימן בגוף לקשר לקב"ה בנפש. בעל ברית הוא בעל חיים ובריאות.

ויה"ר שרופא נאמן ישלח רפואה שלימה לכל חולי עמו וישועה ונחמה לבני בריתו.


[1] נשים לב שאף כאן חוזרת אותה הכפילות.

[2] צווארי שלל להפטרת בחוקותי, אות ו.

[3] התרגום שלי

[4] על ירמיהו יז, טו.

[5] דברים כח, נג.

[6] הסבר זה מתאים לדברי הזוהר ופירוש החיד"א שהובאו לעיל.

[7] המדרש מניח שאם ה' הוא הרופא, הרפואה היא נצחית. נראה שזהו מקור דברי הזוהר

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)