דילוג לתוכן העיקרי
קובץ טקסט

גבורות

הברכה השנייה בתפילת עמידה נקראת בפי חז"ל ברכת גבורות. "אתה גיבור לעולם ה'" - עושה גבורות: רופא חולים, סומך נופלים וכו'. בהשוואה לברכה הראשונה, ההבדל וההתפתחות ברורים. הברכה הראשונה מציגה מי הוא ה', הברכה השנייה מתארת בפנינו מה הוא עושה. כל זה מובן לאור מה שהדגשנו בשיעור הראשון, שלב לבה של התפילה היא בקשת צרכים. אם כן, מתאים שלפני הבקשות עצמן תבוא אמירה מפורשת שה' יכול להגשים אותן, שיש לו היכולת והכוח לרפא חולים, לסמוך נופלים, ולהתיר אסורים. כל צרכיו של האדם הם בידי הק-ל, והוא מכלכל חיים בחסד.

אך בדיקת נוסח הברכה עצמה מגלה שבמרכזה עומדת "גבורה" אחת ומיוחדת, אשר דווקא היא אינה נראית רלוונטית לצרכינו היומיים, או לפחות אין אנו נוהגים לבקשה. לפי ניתוח הטקסט עצמו, ברכת גבורות היא בראש ובראשונה ברכת מחיה המתים.

כפי שכבר הבהרנו, חתימת הברכה מסכמת את מהות הברכה. חתימת הברכה היא "ברוך מחיה המתים". לפני החתימה דורשת ההלכה שיהיה סיכום, "מעין חתימה". בברכתנו היא מנוסחת כ"ונאמן אתה להחיות מתים". די בשני נתונים אלו כדי לשכנע שנושא הברכה הוא תחיית המתים.

אך במקרה הזה אין אנו זקוקים לקריטריון הפורמלי של החתימה. כל נוסח הברכה מלא באזכורים של תחיית המתים. בתחילת הברכה יש פתיחה כללית - "אתה גיבור לעולם ה'" - ואחריו בא פירוט אחד - "מחיה מתים אתה". בהמשך יש פירוט של חמש גבורות, אשר אחת מהם היא "מחיה מתים ברחמים רבים". סיכום פרטי הגבורות חוזר לאותו נושא - "ומקיים אמונתו לשני עפר". לאחר מכן יש משפט קריאה - "מי כמוך בעל גבורות", ומה הוא תוכן הקריאה? "מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה". בסוף, כאמור, המעין חתימה והחתימה שניהם עוסקים בתחיית המתים. ברור שמוצדק לחלוטין להסיק שזוהי ברכה בנושא תחיית המתים.

ועתה נשאלת השאלה: מה כל כך חשוב ברעיון של תחיית המתים שמחייב את הצבתו בתחילת תפילת העמידה בברכה בפני עצמה? מה הקשר בין האמונה היסודית הזאת לבין עבודת ה' בתפילה?

שאלה זאת חורגת ממסגרת התפילה. תחיית המתים היא אחד מי"ג העיקרים שמנה הרמב"ם. כל הדיון של הרמב"ם בעיקרי האמונה צמח מתוך המשנה בפרק חלק המונה את האומר שאין תחיית המתים מן התורה, בכלל אלו שאין להם חלק לעולם הבא. את השאלה לגבי חשיבות תחיית המתים בתפילה יש לשאול גם בנוגע לאמונה בעיקר זה. מה כל כך חשוב בתחיית המתים שאמונה בה מהווה עיקר בסיסי ביהדות, וכפירה בה מוציאה אדם מההבטחה "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא"? מעט הרהור עצמי יבהיר את שאלתי. מתי חשבת בפעם האחרונה על העיקר של תחיית המתים? מה תהיה ההשפעה על חייך ועל מערכת אמונותיך, על חוויותיך הדתיות, אילו תגלה פתאום שאין ביהדות דוקטרינה של תחיית המתים? נדמה לי שהתשובות לשאלות אלו תשארנה את האמונה בתחיית המתים, גם אם מאמינים בה באמונה שלמה, רחוק מאד ממרכז חווייתנו הדתית, וממילא בפריפריה של היהדות החיה של היחיד. קיום נבואה על התרחשות עתידית אינה הופכת את תוכן אותה נבואה לאחד מעיקרי האמונה; אחרת האמונה במלחמת גוג ומגוג הייתה העיקר הי"ד ברשימת העיקרים של הרמב"ם. חובה עלינו, אם כן, להבין מה המשמעות הדתית של בשורת תחיית המתים, ומה חשיבותה בשבילנו בחיינו ובחוויותינו, ומתוך כך להמשיך ולהבין את משמעותה ומקומה בתפילתנו היומית.

אני רוצה להציע את ההצעה הבאה: משמעות האמונה בתחיית המתים על ידי האלוקים היא אמונה בניצחון הסופי והמוחלט של האלוקים והטוב על הבריאה ועל הטבע.

תרשו לי להסביר:

אלוקים ברא את העולם בחכמה. כל אשר בעולם הוא לפי רצונו ותוכנית. אולם קיימות בעולם תופעות שמפתיעות אותנו, חורגות מציפיותינו, ואינן תואמות את תפיסותינו לגבי טובו וחכמתו של האלוקים. כבר הנביא ירמיהו שאל: "למה דרך רשעים צלחה". זוהי בעיית הרע, הבעיה החשובה ביותר בתולדות המחשבה הדתית. התודעה הדתית היהודית אינה מכחישה את קיום הרע, והיא מנסה, בדרכים שונות, להתמודד אתו. בשביל האדם המאמין ההתייחסות לרע נוגעת לתופעות חריגות אשר נדמה שסותרות את התכנית האלוקית. הק-ל ברא יבשת - ולפעמים היא רועדת, הק-ל ברא עננים, מערכת השקיה עולמית - ולפעמים היא שוטפת והורסת במקום להחיות. לאדם המאמין ביד ה' בבריאה, תופעות אלו הן תופעות שחורגות מהטבע הרצוי, והמושגח ע"י הק-ל הטוב והרחום.

אך עצם תופעת המות איננה כך. מות אינו חריגה מן הטבע, אלא הטבע בהתגלמותו. בעולם הטבעי, בעולם נברא, המות הוא אוניברסלי. הקדמונים זיהו את הנברא עם תופעת ההפסד. כל מתהווה נפסד. אדרבא, היינו רואים חיים נצחיים כנס גלוי. אין דבר יותר מובטח מאשר המות. בניגוד למשתמע מפשטי הכתובים בפרק ב' בבראשית, המדרשים בתחילת התורה מגדירים את מהות ה"תחתונים" (בניגוד למלאכים, העליונים) כפרים ורבים אך מתים. המות הוא התופעה הטבעית ביותר, כמעט סימן היכר למשהו טבעי. המעבר הטבעי האוניברסלי הוא תמיד מן החיים אל המות, אף פעם, בלי יוצא מן הכלל, לא בכיוון ההפוך.

החד-כיווניות הזאת איננה רק חוק טבע, אלא גם חוק מוסרי-דתי. אלוקים ברא את העולם עם עקרון הבחירה החופשית. הבחירה איננה תופעת לוואי מקרית בבריאה, אלא מטרה מרכזית, אולי המרכזית ביותר, בבריאה. לפי רוב דעות חכמינו, העולם, או לפחות האדם, נברא על מנת שמבחירתו החופשית הוא יפנה וידרוש את האלוקים ויעלה במעלות הטוב ובכך יגשים את ייעודו כנברא צלם אלוקים. אין זה רק בסיס להצלחת האדם, אלא הוא גם יסוד להשכנת השכינה בעולם.

אך אם יש בחירה חופשית, יש גם חטא, כי "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". מאחר שיש חטא, יש גם מות, כי המות הוא פרי החטא. קיום האדם הוא בהגשמת הצלם אלוקים שבו. החטא, הרס צלם האלוקים, מחייב את אי-קיומו של האדם. לכן המות הוא חלק אינטגרלי מן העולם הנברא, לא למרות שהוא נברא על ידי האלוקים, אלא כיוון שהוא נברא על ידי האלוקים. המות איננו רק טבעי ביולוגית, אלא גם טבעי מטפיזית. זאת משום שהוא הביטוי המובהק של החטא, של הרע ושל החסר, מאפיינים אינהרנטיים של עולם נברא.

ואולם, ה' הבטיח שבסוף, בתוך העולם הזה עם חוקיו הטבעיים, יתקיים ניצחון סופי של הטוב. באותו זמן יתקיים "בלע המות לנצח ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים" (ישעיה כ"ה, ח). למרות שבחירה חופשית היא נשמת הבריאה, ה' מבטיח שבסוף הטוב יתגבר על הרע. זהו ניצחון ה' על הבריאה, על בריאתו שלו. אלוקים איננו רק גיבור שמתגבר על כוחות המנוגדים לו, הוא גם יתגבר על הטבע עצמו, על הבריאה עצמה. למרות היות האדם חלק מן הטבע, בסופו של דבר אין שלטון לטבע כמו שאין שלטון למות. ביד ה' להושיע את האדם מעצם המצב הטבעי.

זהו פירוש "גבורות" של ברכת גבורות. הגבורות הן מעשיו של ה' המתגברים. אין נושא הברכה נסים, במובן של מעשים שמדהימים את הרואים ומעוררים השתאות בלב הצופים. נושא הברכה אינו ההשגחה התמידית של האלוקים בטבע, אשר מאחרי מסך מביא לתנועת הגלגלים, מעריב ערבים, מצמיח עשבים, ומנשים את האוויר בריאות האדם. נושא הברכה הוא הכח האלוקי, היכולת האלוקית להתגבר על הטבע, להתגבר אפילו על חוקי הטבע שהוא עצמו קבע בחכמתו, להתגבר על עצם מעשה הבריאה. אלוקים יכול להתגבר אפילו על ההגיון והחוק הבסיסי של מעשה הבריאה, אשר גוזר מוות לחוטא. למרות שנזכרה הגזירה, וחוקק החוק, אלוקים מבטל את החוק וקורע את הגזירה.

נתבונן בדוגמאות שבברכה. כולם הם מקרים שבהם הכח האלוקי מושיע את האדם ממצב שבו הוא כבר נפל. הגבורה היא מידה מהפכת, המבטלת את הקיים. קיים מצב טבעי וה' בא ומשנה אותו. אדם נופל, הוא כבר תפוס בכח המשיכה, וה' סומכו; אדם חולה, חייו בנסיגה, וה' רופאו; אדם כלוא, תפוס בשרשראות שאין לו יכולת לפורקם, וה' מתירו. הברכה אינה מלמדת את יסוד ההשגחה, שה' אחראי לכל מה שקורה לנו (הגם שזה נכון, כמובן); אלא קובעת שבכל מצב, לא חשוב כמה הוא נראה מוחלט וסופי, מעבר לשינוי, ה' יכול לתקנו ולבטלו. כלומר, ה' יכול להתגבר על כל מצב - כי הוא גיבור לעולם, מחיה מתים ורב להושיע. המצב הסופי המוחלט האולטימטיבי הוא המוות. אפשר לראות את המוות כניגוד לעולם ושלילת החיים - ובזה אנו אומרים שה' ממית. אך בעומק הדברים חשוב לדעת שהמוות טבוע בעולם, וה' לא רק מכלכל חיים בחסד אלא גם במעשה שמתעלה על הטבע, מחיה מתים ברחמים רבים. מזה נוכל להסיק שאין מצב טבעי כל שהוא שגבורת ה' לא תתגבר עליו ותבטלו.

ולכן לו - ורק לו - אנו מתפללים. כאמור כבר כמה פעמים, התפילה מופנית למי שהכל שלו, שהכל בא ממנו, ושאין בלתו מי שיכול להושיע. יתר על כן, אנו אומרים בברכה הזאת שלא רק שאין מקור אחר לישועה, אלא אין נושא שאין לו ישועה אצלו יתברך. הכל בידו ושום דבר אינו ביד אחר. רק אחרי שאנו משתכנעים במשוואה הכפולה הזאת, נוכל להמשיך ולהתפלל ולבקש את בקשותינו. אתה גיבור לעולם - לעולם - ה', גם מחיה מתים, הופך את מוסכמות הטבע הבסיסיים ביותר, ורב להושיע, כלומר, מרבה ישועה, ממקור בלתי-נלאה, אין סופי, ואין גבול וכלות לישועה המהפכת הזאת. מי שעיניו פונות אל ה' בטוטליות כזאת יכול באמת להתפלל, להיות עובד ה'.

יש לשים לב לתופעה מעניינת בברכתנו. פעמים מוזכר עניין האמונה בקשר לתחיית המתים. הק-ל מתואר כ"מקיים אמונתו לישני עפר". וכן במעין חתימה הסמוך לחתימה, אנו מכריזים "ונאמן אתה להחיות מתים". מה עניין האמונה בברכה?

יש, כמובן, הבדל יסודי בין כל דוגמאות הגבורות - ריפוי חולים, סמיכות נופלים, התרת אסורים - לבין הדוגמא האולטימטיבית, תחיית המתים. את הראשונים אנו רואים, אך לאחרון לא זכינו. אך כל הדוגמאות הראשונות חלקיות. הן אינן מדגימות את מלוא הגבורה האלוקית. מהות הברכה היא האין-סופיות של גבורת ה', העליונות שלו על כל מצב וכל טבע. זה איננו יכול לבוא לידי ביטוי בדוגמאות הלקוחות מתוך עולם הטבע. גם גיבורים אחרים, לא אלוקיים, מצליחים במידה מסוימת לרפא חולה או לסמוך נופל. מי שרוצה לראות שהאלוקים הוא באמת גיבור, וגיבור מעל טבע, חייב להשתמש בעיני האמונה, לראות את תחיית המתים. בסוף הברכה זה מה שאנו עושים. אנו מסתכלים ורואים בעיני האמונה שבנו, שאכן נאמן אתה להחיות מתים.

המציאות הזאת היא ייחודית מבחינה הלכתית. ברכות השבח - וברכת גבורות שייכת למסגרת של ברכות השבח - באות כתגובה לחוויה אנושית שמחייבת שבח.[1] אנו תמיד יודעים שכוחו של הקב"ה מלא עולם, אך רק אחרי ששומעים את הרעם מברכים "שכחו וגבורתו מלא עולם". ברור שה' ברא את העולם, אך אין מברכים "עושה מעשה בראשית" בלי חוויה שמעמידה אותנו עכשיו על יצירתו ובריאתו של הק-ל. בברכה שלנו אנו משבחים את הקב"ה על גבורתו המפקיעה את הטבע, עד כדי תחיית המתים, אך התופעה הזאת, לא נראית בעיניים טבעיות. זה כמובן צפוי - עיניים טבעיות אינן מסוגלות לראות דבר שחורג מן הטבע. בברכת גבורות אנו מגיבים ומשבחים תופעה שראינו וחווינו בעיני האמונה. הפעלת עיני האמונה היא תנאי לאמירת הברכה הזאת, אחרת הברכה היא תלושה מהמציאות המחייבת.

קיבלנו משהו עמוק ומהפכני בנוגע לתפילה בכלל. חז"ל אמרו שיש להקדים ברכת אבות וברכת גבורות לבקשות התפילה. ברכתנו אומרת שמי שיש לו רק עיניים טבעיות, עיני העולם הזה, לא יכול להתפלל כלל. למי יתפלל, כשהעולם סוגר עליו ומאיים לחנקו? כשיגיעו מים עד נפש, וכובד משקלו יגרור אותו עד שאול, למי יפנה? אם עולמו הטבעי בגד בו, במי יתלה עיניו? אין אנו מתפללים למי שהוא מתוך העולם הטבעי, לא למלכים ולא לכוחות הטבע. זו תהיה עבודה זרה. רק למי שמעל הטבע אפשר להתפלל, למי שממית ומחיה, למי שהוא "מצמיח ישועה", למי שיכול להוציא לפועל דברים שאי אפשר לראותם עכשיו. התפילה מבוססת על מציאות של אמונה, ולא מציאות של טבע.

עתה הבנו עוד מאפיין ייחודי של ברכה זאת. לפני ה"מעין חתימה" נמצא משפט שאיננו בקשה ואיננו שבח במובן הרגיל. "מי כמוך בעל גבורות ומי דומה לך" הוא משפט קריאה, ביטוי להתפעלות. אין דוגמתה בתפילה השמונה עשרה. ביטוי כזה חייב לבא כתגובה למשהו מפתיע, משהו נפלא שמזעזע אותנו ומחלץ מאיתנו התפעלות ספונטנית. לפי דברינו למעלה, התהליך מובן. לפני התפילה עמדנו בעיניים טבעיות, וכאנשים דתיים ראינו את מעשי ה' בתוך עולם הטבע. בעינינו ה' היה חלק מכוחות הטבע, כמובן שחזק מכולם, אך עדיין חלק מהמערכת ופועל בתוכה. לפתע נפקחו עינינו ואנו רואים בעיני האמונה שה' הוא מעל ומעבר לכל כוחות הטבע, שהוא יכול להפוך את הטבע על ראשו, שכל המציאות הטבעית עד שערי מות נמצאת בידו.

בהשתאות מהתגלית המהפכנית, שסותרת את מהלך חיינו הרגילים, אנו קוראים "מי כמוך"!!! אין כמוך - אין דבר כזה בכל חוויותינו הטבעיות. "מי כמוך… מצמיח ישועה", אתה זורע זרעי ישועה בתוך המציאות הנפסדת!! המבט החדש משנה את הבנתנו על העולם כולו ועל גישתנו לאלוקים - ועתה ניתן להתפלל לו.

לסיום, נחזור למדרש שעמד ביסוד הברכה הקודמת, ברכת אבות. ה' אמר לאברהם שבניו יגידו ברכה על שמו ועל שם יצחק ויעקב. "והיה ברכה" - כך חותמים, אומרים מגן אברהם. ומסיים המדרש:

אמר ר' יודן: קובע אני לך ברכה בשמונה עשרה אבל אין את יודע אם שלי קודמת אם שלך קודמת. אמר ר' אחויה בשם רבי זעירא: שלך קודמת לשלי, בשעה שהוא אומר מגן אברהם אחר כך מחיה המתים. (ב"ר ל"ג, י"א).

אכן מדרש פליאה. ברכת אבות, מגן אברהם, מכונה ברכה "שלך", וברכת גבורות, מחיה המתים, מכונה ברכה "שלי". האם הנושא של הברכה הראשונה הוא אברהם? הנושא הוא מגן אברהם, וזה כינוי לאלוקים, בדיוק כמו מחיה מתים הוא כינוי לאלוקים. לאור דברינו המדרש מובן; הברכה הראשונה מתארת את האלוקים ביחס לעולם, ובאופן ספציפי ביחס לאברהם, כי ה' הוא מגן אברהם. הברכה השנייה מתארת את האלוקים כמפקיע העולם, כמתגבר עליו.

אם כן, מה פשר השאלה מי קודם למי? מה משמעות התשובה ששלך קודם לשלי? תשובת המדרש ותשובתנו היומיומית בסדר תפילתנו - מהווה עמדה מהפכנית וייחודית של היהדות. היהדות אומרת שקודם צריך האדם ליצור יחס וקשר לאלוקים; למצוא את האלוקים כמו שעשה אברהם; "ליצור" מציאות של אלוקים בתוך העולם ובתוך ההשגחה. רק אחר כך תוכל להופיע הגבורה האלוקית ולהפוך את העולם. מלכות שמים, מצב ש"כל הרשעה כולה כעשן תכלה", באה רק אחרי שהיחיד קורא בשם ה' ויוצר מצב של אלוקי אברהם, של אלוקי האדם. הסיבה לכך היא פשוטה (למרות שהתיאולוגיה שלה בהחלט איננה כן). ה' איננו נגד העולם - הוא ברא אותו. העולם איננו טעות, איננו נפילה ושבירה. העולם הוא הזירה שעשה ה' ובתוכה מתנהלת הדרמה האפורה של טוב ורע, של בחירה חופשית וצלם האלוקים. נוכחות האלוקים בתוך העולם, על בסיס עבודת האדם, על בסיס הברית הדו-צדדית, ועל בסיס חסדי אבות, היא תנאי הכרחי לגבורת ה' על העולם. קודם חייב לבוא "זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה", ורק אחר כך יכול להתקיים "מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה".

זאת בדיוק המשימה שהטיל הק-ל על אברהם בזמן שהבטיחו שתהיה ברכה על שמו. "לך לך מארצך" - תתחיל את המסע הארוך של יצירת עם ישראל, קבלת תורה, ובנין מלכות ה'. זהו הבסיס לכל. הברכה הראשונה, ברכת אברהם. רק אחריה תבוא ברכת גבורות ה'.


[1] וראו חידושי הרמב"ן, פסחים ז:

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)